הפלה מלאכותית

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפלה מלאכותית או הפלה יזומה היא הפסקה יזומה של היריון שלא על ידי לידת תינוק חי, לפני היות העובר מוכן לחיים חוץ רחמיים.

  • הפסקת היריון לצורך לידת תינוק חי נקראת לידה מוקדמת, והתינוק יהיה לרוב פג.
  • אובדן ספונטני של ההיריון לפני היות העובר מוכן לחיים חוץ רחמיים נקרא הפלה טבעית ומשבוע 20 ואילך הוא נקרא מות עובר ברחם.
  • תהליך כירורגי של הפסקת היריון, בעיקר כאשר ההיריון מחוץ לרחם נקרא ניתוח קיסרי.

סיבות להפלה מלאכותית

הפלה מלאכותית נעשית ממניעים אחדים:

  • רצון להימנע מהולדה, לאחר כשל במניעת ההיריון.
  • רצון לסיים היריון הנובע מאונס או גילוי עריות.
  • מומים מולדים שהתגלו בעובר.
  • היריון שיש בו סכנה לבריאות האם או לחייה.

דרכים לביצוע הפלה מלאכותית

כבר בימי קדם היו ידועות שיטות הפלה מלאכותית, אם כי הסיכון שבהן היה רב. הדרכים לביצוע הפלה היו החדרת מכשירים חדים, לחץ על הבטן, ביצוע פעילות פיזית מתישה ואף שיקויים (סמים) שהיו אמורים לבצע הפלה.

כיום יש מספר טכניקות ביצוע הפלה מלאכותית, הנובעות בעיקר מגיל ההיריון.

טיפול תרופתי

  • גלולת היום שאחרי יעילה עד 72 שעות אחרי קיום יחסי מין, והיא מביאה להפסקת ההיריון. הגלולה מכילה מינון גבוה של הורמונים מהסוג המצוי בגלולות למניעת היריון. הגלולה ניתנת לרכישה בבתי המרקחת ללא צורך במרשם רופא.
  • עד לשבוע השביעי של ההיריון (45 יום), ובטכניקות אחדות אף בשלב מאוחר יותר, ניתן להפסיק את ההיריון באמצעות טיפול תרופתי כדוגמת מיפג'ן (מיפפריסטון) + מיזופרוסטול.
    הליך זה, מתבצע בשני שלבים. בשלב ראשון נוטלת האשה תרופה ראשונית החוסמת את פעולת ההורמון פרוגסטרון שתפקידו לתמוך ולקיים את ההיריון והאשה משוחררת לביתה. לאחר 48 שעות האשה שבה לבית החולים לאשפוז יום במהלכו מקבלת מיזופרוסטול שהוא פרוסטגלנדין הגורם לפתיחת צוואר הרחם ולכיווץ שריר הרחם וכך מוביל לפליטת תוכנו. ההליך פחות טראומטי לגוף מגרידה. האישה עשויה לסבול בחילות וכאבי בטן, כדוגמת אלו המלווים וסת חזקה במיוחד. הליך זה אינו מקובל במקרה של עובר בלתי תקין.

גרידה

הרחבה וגרידה היא הליך כירורגי (ניתוח) לביצוע הפלה מלאכותית. באופן מעשי זו שאיבה של תוכן הרחם ולא גירוד.

לפני ביצוע השאיבה יש להרחיב את צוואר הרחם על מנת לאפשר גישה למיכשור. מקובל לעשות זאת בהרחבה איטית המונעת טראומה לצוואר הרחם שעלולה להגרם בעקבות הרחבה מכשירנית מהירה. לשם כך מוחדר אל צוואר הרחם של האישה חומר אשר סופח אליו נוזלים ומתרחב, זהו מרחיב היגרוסקופי המתרחב בהדרגה (כמו ה"למינריה" שהינה אצת-ים מיובשת או ה"דליפן" הסינתטי), ובכך מרחיב את צוואר הרחם בצורה הדרגתית. במידה ולא מבוצעה הרחבה איטית מרחיבים את צוואר הרחם באמצעות מרחיבי מתכת.

ההליך עצמו מבוצע בחדר ניתוח תחת הרדמה כללית. אל חלל הרחם של האישה מוחדרת צינורית המחוברת למשאבה, באמצעותה נשאב תוכן ההריוני של הרחם. לאחר מכן נעשית ביקורת של דפנות הרחם באמצעות כפית גרידה קהה (Blunt Curette).

ככל הליך כירורגי גם הגרידה כרוכה בסיכון. בישראל מקובל לבצע את התהליך עד השבוע ה-13 של ההיריון, שכן לאחריו גדל החשש לפגיעה בבריאות האישה. למרות זאת, ישנם מוסדות רפואיים המבצעים את ההליך עד השבוע ה-20 של ההיריון.

תפוצת ההפלות בישראל

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) [1] בוצעו בישראל בשנת 2003 19,500 הפסקות היריון באופן רשמי. באותה שנה, רק 200 פניות לוועדות להפסקת היריון לא אושרו (כ-1 אחוז מהפניות). שיעורי הפניות לוועדות להפסקת היריון הגבוהים ביותר הם בגילאים 20 עד 34 והנמוכים ביותר בגילאים 40 ומעלה. בסך הכל, ישנה ירידה של 30% במספר הפונות לוועדות בין השנים 1990 ל-2003. קבוצת הגיל היחידה שבה נרשמה עלייה בשנים אלו היא צעירות עד גיל 19. ביותר ממחצית מהמקרים, ההפלה מאושרת עקב היריון מחוץ למסגרת הנישואין. הסיבה השנייה בשכיחותה היא סיכון לבריאות האישה.

חרף האיסור המפורש שבחוק, מתבצעות בישראל הפסקות היריון גם בקליניקות פרטיות וללא אישור, ואין הקפדה על אכיפת החוק.

אגודת אפרת פועלת בקרב נשים בהיריון במטרה לשכנען שלא לבצע הפלות מלאכתיות. האגודה מפיצה חומרי תעמולה ומציעה לנשים בהיריון עזרה כלכלית במהלך ההיריון ולאחר הלידה על מנת לשכנען שלא לבצע הפלה. האגודה טענה שבשנת 2006 מנעה פעילותה את ביצוען של 2,600 הפלות.

בהשוואה לעולם, שיעור ההפלות במדינת ישראל הוא נמוך. לפי נתוני הלמ"ס, בישראל הפניות לוועדה להפסקת היריון הן בשיעור של 12 לכל 1,000 נשים בגיל הפיריון לעומת 16 בארצות הברית ו-15 בקנדה.

הפלות ומוסר

סביב השאלות המוסריות והאתיות הכרוכות בהפלה מלאכותית ניטש ויכוח עז במדינות רבות בעולם, ובהן ארצות הברית, קנדה ואחדות ממדינות אירופה. מתנגדי ההפלות טוענים שהפלה היא רצח של יצור אנושי. לטענתם, העובדה שהעובר מתפתח בגוף האשה אינה נותנת לה בעלות על חייו, ואין לראות בו חלק מזכות האשה על גופה. מנגד, תומכי ההפלות טוענים שזכות האשה על גופה חלה גם על ההיריון המתפתח בתוכה. לשיטתם, העובר עדיין אינו אדם, מאחר שאין לו יכולת קיום עצמאית. יש אסכולת ביניים הסבורה כי יש להתיר הפלות בשלבים המוקדמים של ההיריון, שבהם לעובר עדיין אין מודעות, אבל בשלבים מאוחרים יותר, כאשר כל איבריו כבר התפתחו, יש לראות בו יצור אנושי הזכאי להגנה.

בישראל הוויכוח סמוי, והחוק מאפשר ביצוע הפלה בתנאים מסוימים.

בינואר 1935 התירה איסלנד הפלה מלאכותית, ובכך הייתה למדינה הראשונה שעשתה זאת.

חוקיות ההפלות

ישראל

הפלה מלאכותית נידונה בסעיפים 312-321 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובתקנות העונשין (הפסקת היריון), תשל"ח–1978. החוק במדינת ישראל קובע כי נדרשת הסכמתה של האישה לביצוע הפסקת היריון וזאת לאחר שהוסברו לה הסיכונים הכרוכים בביצוע פעולה זו. (למעט מקרים חריגים בהם אין לאישה יכולת שיפוט מספקת לבצע הסכמה שכזו, כגון במקרה של אישה הלוקה בשכלה, אי אז ניתנת ההסכמה על ידי אפוטרופוסה של האישה) למרות כל האמור לעיל, מתיר החוק לרופא להפסיק את הריונה של אישה, גם ללא קבלת הסכמה, באם פעולה זו נדרשת באופן דחוף ומיידי וזאת על-מנת להציל את חייה.

בהתאם לסעיפי החוק, יוטל מאסר חמש שנים על מי שביודעין גרם להפסקת היריון, אלא אם מדובר ברופא נשים שהתקיימו בו שני תנאים:

  • הפסקת ההיריון נעשתה במוסד רפואי מוכר;
  • להפסקת ההיריון ניתן אישור על ידי ועדה שהוסמכה לכך.

בוועדה להפסקת היריון יש שלושה חברים, שלפחות אחד מהם הוא אישה:

  • רופא מומחה ביילוד ובגיניקולוגיה.
  • רופא נוסף שעיסוקו הוא באחד המקצועות הבאים: יילוד וגיניקולוגיה, רפואה פנימית, פסיכיאטריה, רפואת משפחה, בריאות הציבור.
  • עובד סוציאלי.

סעיף 316(א) מפרט את הנסיבות שבהן רשאית הוועדה לאשר הפסקת היריון, וזו לשונו:

הוועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האישה, לתת אישור להפסקת ההיריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה:
(1) האשה היא למטה מגיל הנישואין (כיום 17), או מלאו לה ארבעים שנה;
(2) ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין;
(3) הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;
(4) המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי;

בעת חקיקת החוק לראשונה, הכיל החוק סעיף נוסף אשר התיר ביצוע הפלה גם מסיבות סוציאליות, דוגמת מצוקה כלכלית. בלחץ המפלגות הדתיות, החוק שונה והסעיף שהתיר הפלות מטעמים סוציאליים, שנקרא הסעיף הסוציאלי נמחק. עם זאת, הוועדה גמישה, בדרך כלל, יותר מהמשתמע מלשון החוק, וחלק ניכר מהפניות אליה נענות בחיוב. נשים המבקשות לבצע הפלות על רקע סוציאלי נענות בחיוב על סמך הטענה שהמשך ההיריון יגרום לנזק נפשי לאישה. למרות זאת, יש חברי כנסת הפועלים להשבת הסעיף הסוציאלי לחוק.

החוק הישראלי אינו מכיר במעמדו של העובר בסוגיית הפסקת ההיריון וכן אינו מכיר במעמד אב העובר. כך שהחלטה על ביצועה של הפסקת היריון נתונה אך ורק לשיקול דעתה של האישה ההרה.

משרד הבריאות הוציא חוברת בשם "מידע לפונה לוועדה להפסקת ההריון" שהתמקדה בסיכונים אפשריים של הפסקת הריון. בעקבות סערה תקשורתית, החוברת אינה מחולקת יותר.

ביהדות

בתורה יש התייחסות להפלה רק כאשר זו תוצאה של קטטה שבה נפגע העובר. גם במשנה ובתלמוד אין התייחסות להפסקת היריון, ובסיס לדיון מאוחר יותר הוא המשנה (מסכת אוהלות, ז', ז'):

"האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים-איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו (ויש גורסים ראשו) - אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש".

אף משנה זו אינה עוסקת ישירות בהפסקת ההיריון, אלא במצב שבו הוולד מסכן את בריאות האם בעת הלידה. רש"י אומר על כך: "כל זמן שלא יצא לאוויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו". הרמב"ם מנמק הלכה זו באמצעות "דין רודף" (אף שבתלמוד נדחה נימוק זה): "הורו חכמים, שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה... מפני שהוא כרודף אחריה להורגה" (הלכות רוצח ושמירת נפש, א', ט'). וכן פסק להלכה יוסף קארו בשו"ע, חושן משפט סימן תכ"ה, ב'.

התייחסות ראשונה לנושא הפסקת ההיריון מופיעה בספר הזוהר. הפוסקים העוסקים בסוגיה זו לומדים את האיסור על הפלה באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן. בין הפוסקים יש דעות שונות ביחס לתקופות שונות של ההיריון. יש השוללים את ההפלה החל מהרגע הראשון להיריון, ויש הנוטים להקל בראשית ההיריון, על סמך דברי התלמוד (מסכת יבמות, ס"ט, ב') "עד ארבעים יום מיא בעלמא" (כלומר: בארבעים הימים הראשונים של ההיריון העובר נחשב כמים). יש המקלים ופוסקים שעד תום שלושה חודשים מתחילת ההיריון אין איסור מדאורייתא על ההפלה, אף זאת על-פי הנאמר בתלמוד (מסכת נידה, ח', ב'): "וכמה הכרת עובר ... שלשה חדשים".

הרב יאיר חיים בכרך, מרבני המאה ה-17 הקל באיסור הפלה מלאכותית ומצא לה היתר בנסיבות מסוימות.

הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של המאה העשרים, קבע שאיסור רציחה מ"לא תרצח" חל גם על עובר, ואסור להורגו, אלא רק לשם הצלת אימו, ונימוקו (בספרו "אגרות משה", ח"מ ח"ב סימן ס"ט אות ב') "מכיוון שהוא לאו נפש גמור, כי חייו תלויים בחיי אימו, לכן הוא נחשב לרודף את אימו יותר ממה שהיא רודפת אותו, ולכן רשאים להורגו כדי להציל אותה".

פוסקים אחרים בני זמננו, ביניהם הרב אליעזר ולדנברג, מקלים יותר וסוברים שיש לאפשר הפלה במקרה שהאישה נזקקת לכך מאוד מסיבות נפשיות או רפואיות וכן במקרה שהוולד סובל מפגם קשה.

ארצות הברית

בארצות הברית מתקיים ויכוח חריף סביב שאלת התרתן של הפלות. אחת השאלות הראשונות הנשאלות ביחס למועמד לנשיאות או לשפיטה בבית המשפט העליון היא עמדתו בסוגיה זו. ב-1987 נכשל נסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות את השמרן הקיצוני רוברט בורק לשופט בבית המשפט העליון, בין היתר על רקע התנגדותו של בורק להפלות.

נקודת שיא בוויכוח סביב ההפלות היא פסק דין רו נגד וייד, שבו קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, ב-22 בינואר 1973, כי חוק מדינת טקסס, הקובע כי הפלה היא מעשה פלילי, סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ופוגע בזכותה של אישה להחליט האם היא רוצה להמשיך בהיריון או להפסיקו.

בית המשפט קבע כי מותר לעשות הפלה בשליש הראשון של ההיריון וכן קבע כי הגבלות מסוימות מותרות לעניין השליש השני והשלישי מתוך רצון להגן על בריאותה של האם. בית המשפט קבע כי מרבית ההגבלות שהיו קיימות עד אותה עת בטלות, והתיר רק הגבלות הנוגעות לבריאות האם (ולא הגבלות הדנות בבריאות העובר או בחייו). בית המשפט קבע כי חוקת ארצות הברית אינה מכירה ב"אדם שאינו ילוד" היינו בזכויות העובר.

בשל כך נקבע כי זכויות המדינה להגביל את החירות של האם לעשות הפלה תלויות בשלב ההיריון:

  • במהלך השליש הראשון של ההיריון - ההחלטה לעשות הפלה נתונה רק בידי הרופא המטפל של האם ואין לקבוע כל הנחיות בעניין זה.
  • במהלך השליש השני של ההיריון יכולה המדינה, אם היא רוצה בכך, לקבוע חוקים הבאים לשמור על בריאותה של האם - היינו לקבוע את הכללים הנוגעים לאופן ביצוע ההפלה מתוך רצון להגן על האם.
  • במהלך השליש השלישי של ההיריון יכולה המדינה, מתוך רצון להגן על חיי העובר, לקבוע כללים לאסור הפלה, אלא אם היא נדרשת מתוך הגנה על חייה של האם.

ב-1992 בית המשפט העליון, אף שאישר עקרונית את פסיקת רו, אפשר הגבלות נוספות, למשל חיוב פסק זמן של 24 שעות בין הפניה לרופא לבין ביצוע ההפלה עצמה.

ההחלטה בעניין רו הביאה להתפרצות יצרים בכל ארצות הברית. קבוצות דתיות רבות החלו במסעי כתיבת מכתבים המתנגדים להחלטה שנשלחו לבית המשפט העליון. הכנסיות השונות ובייחוד הכנסייה הקתולית וחלק מהכנסיית האוונגליסטיות טענו שההחלטה מתירה למעשה רצח עוברים. בנוסף נטען שהחיים נוצרים ברגע ההפריה ולכן קיימת זכות לחיים לעובר הדוחה את הזכויות השונות ועל בית המשפט לאזן זכות זו.

בשל ההתנגדות להחלטה נוצרה תנועה "בעד החיים" (Pro-Life Movement) אשר החלה בארגון הפגנות מחאה גדולות בפתח בית המשפט העליון. תנועה זו הפגינה מול קליניקות המבצעות הפלות והחלו בנסיונות לשכנע נשים להתנגד להפלות, ואגפיה הקיצוניים אף עשו שימוש בכוח (שריפת קליניקות ואף רצח רופאים).

בעקבות ההחלטה חוקקו מספר מדינות חוקים המגבילים את זכות ההפלה, ובהם חוקים הקובעים כי נדרשת הסכמת הורים להפלות בקרב קטינים, חוקים המורים לרופאים ליידע הורים של קטינים בדבר ההפלה, ליידע את האב בדבר החלטה של האם להפיל וכן חוקים הקובעים כי הפלות יש לבצע בבתי חולים בלבד ולא בקליניקות, חוקים האוסרים על מימון בתי חולים וקליניקות המבצעים הפלות וכן חוקים הדורשים מאישה הרוצה לבצע הפלה לקרוא מחקרים מסוימים וספרות מסוימת. על אף החלטת בית המשפט העליון החליט השלטון הפדרלי להימנע מלממן הפלות לנשים שאין ביכלותן לממן הפלה. צבא ארצות הברית אוסר לבצע הפלות בבתי חולים צבאיים. כמו כן, סיוע החוץ של ממשלת ארצות הברית לארגוני בריאות בינלאומיים מותנה בהסכמתם לכללי מדיניות מקסיקו סיטי האוסרת על תמיכה או עידוד הפלות מלאכותיות לצורך תכנון המשפחה. המדיניות החלה בזמן שלטון רייגן, בוטלה על ידי קלינטון והוחזרה על ידי בוש הבן.

חלק מחוקים אלה בוטלו על ידי בית המשפט העליון, אולם בשנת 1980 במקרה הריס נגד מקרי השאיר בית המשפט על כנם חוקים הנוגעים למימון הפלות.

כנגד ההתנגדות לפסק הדין קבוצות שונות החלו להפגין בתמיכת פסק הדין. תנועות נשים רבות תומכות בפסק הדין כחלק מזכותה של האישה על גופה.

בשנת 2005 הציע הנשיא ג'ורג' בוש תיקון לחוקה האוסר על הפלות בשלושת החודשים האחרונים של ההיריון.

אירלנד

בשנת 1967 הפכה ההפלה המלאכותית לחוקית בבריטניה. נשים איריות רבות נסעו לבריטניה מדי שנה והפילו שם את ולדותיהן הבלתי רצויים. בתגובה לכך החלו קבוצות לחץ כנגד הפלות במערכה ציבורית, ובשנת 1982 השיגו את תמיכת שתי המפלגות הגדולות פיאנה פול ופיין גייל בשינוי לחוקה האירית, שיאסור הפלות. בשנת 1983, לאחר משאל עם תוקן התיקון השמיני לחוקה האירית, וקבע כי זכותו של העובר לחיים שווה לזכותה של אמו, וכי זכותה של המדינה להגן על זכות זו של העובר. אנשי הלובי למען "הזכות לחיים" הניחו כי לא יעבור זמן רב ובתי המשפט האיריים ייתקלו ב"רו נגד וייד" משלהם, ולא רצו להשאיר את ההכרעה בידי בית המשפט. עם שדולת המתנגדים לתיקון נמנתה נשיאת אירלנד לעתיד מרי רובינסון.

בשנת 1992 פרץ לתודעה הציבורית "מקרה X", ילדה בת פחות מ-14 בעלת נטיות אובדניות, אשר נכנסה להיריון (ממגע מיני שהוגדר בחוק כ"אונס סטטוטורי"), אך נאסר עליה לעזוב את אדמת אירלנד על מנת שלא לעבור הפלה במדינה שבה ההפלה חוקית. בית המשפט העליון של אירלנד פירש את התיקון השמיני לחוקה כמעניק זכות להפלה במקרים מצומצמים מסוימים, לרבות המקרה שבו חיי האם הינם בסכנה.

פסיקות של בית המשפט בשנים 1988 ו-1990 פירשו את התיקון לחוקה כאוסר על קבוצות לתכנון המשפחה מלהציע ייעוץ בענייני הפלה, ומלתת מידע וסיוע בנסיעה לחו"ל לצורך הפלה. פסיקות אלו הפכו לבלתי-פופולריות, במיוחד לאחר "מקרה X". הועלתה השאלה האם האיסור על גישה למידע אינו מפר סעיפים באמנת מאסטריכט. שני תיקונים חוקתיים הוכנסו לחוקה האירית בשנת 1993 והבטיחו את "הזכות לצאת מאירלנד" ואת "הזכות למידע". תיקון שלישי שהיה אמור להגדיר באופן מפורש מתי תחשב הפלה לחוקית נכשל. הוויכוח באשר לחוקתיות של התיקונים נמשך כשנתיים לאחר קבלתם, והם נכנסו לתוקף רק בשנת 1995.

נראה כי כיום רובם של המצביעים באירלנד סבורים כי זכותו של העובר לחיים שווה לזכותה של אמו, ולפיכך אין מקום להפלה יזומה, אך ניסיונות לצמצם את טווח הפעולה שנתן "מקרה X" למבצעי ההפלות, באמצעות משאלי עם, נכשלו.

פולין

פולין אוסרת על ביצוע הפלות למעט במקרים בהם האם או התינוק נמצאים בסכנה בריאותית [2]. מדיניותה של פולין היא תוצאה מהיותה מדינה עם רוב גדול של קתולים.

ראו גם

קישורים חיצוניים