זיגמונד פרויד

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיגמונד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד כזיגיסמונד שלמה פרויד; במורביה ב-6 במאי 1856 - 23 בספטמבר 1939) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

קורות חיים

ילדות ונעורים

פרויד נולד בפרייברג שבמורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית וכיום בצ'כיה. אמו הייתה אמליה (לבית נתנזון), ואביו היה יעקב, שעסק בתיווך סחורות. הוא היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו, אך היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו, מהתקופה בה התגורר אביו בבוצ'אץ'. לפני נישואיו לאמליה היה יעקב נשוי זמן קצר לאשה בשם רבקה, עליה לא ידוע דבר.

בתחילת המאה ה-19, לחלק נכבד מהמשפחות היהודיות לא היה עדיין שם משפחה. על פי אחת הגרסאות, בשנת 1812 אימצה משפחתו של פרויד את שם המשפחה "פרויד" בהתאם לשמה של אם המשפחה, פריידה‏‏[1], כשם שמשפחות יהודיות אחרות אימצו שמות כמו "נחמקין" (בן נחמה) או "ריבקין" (בן רבקה).

ב-1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. למרות שמשפחתו הייתה דלת אמצעים וחיה בדירה צפופה, הוריו השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעתים אף על חשבון אחיו, שכן הוא בלט בכשרונו כבר מגיל צעיר. בשבע שנים מתוך לימודיו בגימנסיה דורג ראשון בכיתתו‏‏[2].

ידוע אך מעט על נעוריו של פרויד, שכן הוא השמיד את רשימותיו האישיות פעמיים לפחות (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו ארנסט ג'ונס ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון.

בנעוריו התלבט פרויד בבחירת מקצוע, ונראה כי רצה בעיקר לעסוק במחקר. גישות שהשפיעו עליו בתקופה זו היו תורת האבולוציה של דרווין ורעיונותיו של גתה במאמרו "הטבע"‏‏[3]. כך, בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה.

לימודים ועיסוק במחקר וברפואה

במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט בריקאה, בשנים 1876-1882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את תואר הדוקטורט ברפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של בריקאה בשנה זו, עד ששוכנע על ידי בריקאה לעזוב ולהרוויח יותר כסף לפרנסתו באמצעות התמחות ברפואה.

ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנאיס מהמבורג, נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתו של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד לעבוד כמתמחה לרפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת "Privatdozent". במקביל עבד במכון לאנטומיה, בהדרכת הרמן נותנגל ואחר כך תיאודור מיינרט, שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך של האדם ומחלות עצבים.

בשנים 1884-1887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה". הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול להוות תחליף למורפיום הממכר. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו קרל קולר את השפעות הסם על בעלי חיים וקצר את מרבית התהילה על גילויו אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום - ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.

באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הרופא והנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר. הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה. אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ביניהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, בהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטים. בדרכו חזרה לווינה, עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, בה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנאיס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עימה במכתבים תכופים. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה.

ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס, חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות - היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו.

תחילת דרכה של הפסיכואנליזה

מ-1893 עסקו פרויד ועמיתו יוזף ברוייר, לקראת כתיבת ספרם, בהתדיינות על מקרים של חולים שלהם שסבלו מהיסטריה ומנוירוזות אחרות, וטופלו בשיטות שונות, כולל היפנוזה. אך הוא גילה שהשיטה אינה מסייעת למרבית מטופליו. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים. ב-1895 פרסם עם ברוייר את הספר "מחקרים על היסטריה", בו תוארה שיטת טיפול חדשה, "טיפול בדיבור", לפיה ביקש ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם, שיטה הנקראת אסוציאציות חופשיות. המקרה הראשון בו נערך טיפול בשיטה זו ומתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 - הטיפול של ברוייר בחולת ההיסטריה "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בסימפטומים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.

במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האתיולוגיה של הנוירוזה", שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים". ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו, באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, לפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. אך הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברוייר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.

במהלך השנים הבאות, החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא מודע", כהגדרתו. ב-1899 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות", בו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום", בו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית", כפליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.

ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה, והחל לפתח חוג תלמידים. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות", בו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "בדיחות וזיקתן אל הלא-מודע", בו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים בהן מאפשר האגו לתוכן מאיים שאינו מודע, להתבטא במודעות באופן מותאם ומקובל בחברה.

ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם מתחילים להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, בזלצבורג. ב-1909 פרסם את "הנס הקטן - אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של הנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים - הנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, לפיהן הנס התיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים.

ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה ומינה את יונג לעורכו. אך בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג, ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.

ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (1913), בו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (1912) ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. ב-1920 פרסם את "מעבר לעיקרון העונג", על דחפי העונג והמוות והמשך פיתוח תחום החלומות, וב-1923 פרסם את המשכו, "האני והסתם", בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.

ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שנות חייו האחרונות

בעקבות האנשלוס ברחו פרויד ומשפחתו מאוסטריה, כשהם נעזרים בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את גרמניה, דרש ממנו הגסטאפו לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית מייחסת לפרויד את התוספת "אני ממליץ על הגסטאפו בחום לכל אחד", אך אין בה אמת[4]. פרויד השקיע מאמצים רבים בקבלת ויזה לו ולמשפחתו, והלצה כזאת לא סבירה בהתחשב בסיכון שכרוך בה, מה גם שהמסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את האנקדוטה.

ב-4 ביוני 1938 הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו ברחוב מאנספילד גארדנס מספר 20 - מקום בו שוכן היום מוזיאון פרויד.

בלונדון, בשנת 1938 התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה כמדען מוביל. שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו ארנולד צוויג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, וביניהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן קופסת סיגרים שלמה ביום עד מותו.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו. פרויד מת ממנת יתר של מורפין שניתנה על ידי רופא.

משפחה ושארים

לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס.

אבי הפסיכואנליזה

פרויד פיתח טכניקה טיפולית: פסיכואנליזה (שיטת פסיכותרפיה), שבאמצעותה ניתן להתחקות אחרי שורשי הסימפטומים הנוצרים בעקבות חסימות רגשיות ונפשיות. הפסיכואנליזה, אותה פיתח פרויד, הפכה למקובלת ביותר בקרב העולם המערבי, והפכה לאבן יסוד של הפסיכולוגיה.

פרויד, היה רופא בהשכלתו, ובמסגרת מפגשיו עם פציינטים הגיע למסקנה כי חלק מתלונותיהם על מיחושים גופניים מקורם בקשיים נפשיים לא-מודעים אותם הם חווים. הוא פיתח שיטת טיפול חדשנית בה הפציינט משוחח עם המטפל בפגישות הנערכות באופן קבוע. שיחות אלה מביאות את הפציינט לחשיבה מחודשת על עצמו ועוזרות לפתור את קשייו. כתוצאה מפיתוח שיטת טיפול זו הגיע פרויד לתובנות רחבות על מהותו של האדם. פרויד פיתח ארבעה מודלים לתיאור היבטים שונים של האישיות. כמו כן, כתב פרויד מאמרים רבים המנתחים באופן אנליטי תופעות תרבותיות וספרותיות. מושגיו של פרויד הפכו למקובלים ביותר בתקופות שלאחר פרסום תורותיו, כדוגמת המונחים "טעות פרוידיאנית" ו"לא-מודע". עם זאת, לרוב מסולפת תורתו של פרויד בשימוש היומיומי, המהווה השאלה רחוקה שלה.

אירועי זמנו השפיעו על דרכי חשיבתו של פרויד. לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיב את התאוריה שלו בנוגע לנפש האדם. על פי התאוריה המחודשת שני כוחות בסיסים פועלים בנפש האדם. מצד אחד, הארוס (כוח המין והרצון להתאחד עם האחר), ומצד שני, הטנטוס (כוח התוקפנות וההרס). כדי לשמור על קיומה נאלצת החברה לדכא כוחות אלה אצל היחיד על ידי הטלת סנקציות (עונשים חברתיים או פורמלים), ומשום כך נידון האדם מעצם טבעו כיצור חברתי לחיות עם קונפליקטים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על כך היא באמצעות תהליך העידון - מציאת דרכים לבטא את יצרי האדם באופן מקובל חברתית, כמו למשל באמצעות יצירה, אמנות או ספורט. השקפתו של פרויד על המצב האנושי לא הייתה אופטימית. ידועה אימרתו כי מטרתם של הפסיכולוגים צריכה להיות להפוך "סבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל".

פסיכולוגיה כמדע

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.

לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:

  • תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים.
  • הנפש הינה בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם.

פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בוחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען מגיע למסקנה כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות.

תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת לההפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הנסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה, מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'.

מודלים למבנה הנפש

פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:

  • המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego).
  • המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות.
  • המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע.
  • המודל הפסיכוסקסואלי: מתאר את שלבי התפתחותה של הנפש: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי.

פסיכואנליזה – בין הנורמאלי לפתולוגי

אל ההבנות הללו של מורכבות נפש האדם, הגיע פרויד לא מעיון בנפשם של אנשים רגילים, אלא מעיסוק במקרים פתולוגים, כדוגמת אנה או (ברטה פפנהיים). לפי המשל המפורסם המנמק מתודה זו, משולה הנפש לשעון, שהוא סגור ואין לפותחו. אין החוקר יכול לראות את כל מנגנון הפעולה של השעון, אלא את המחוגים, הקפיץ, ומעט גלגלי שיניים. צורת הפעולה של שעון מסוג זה תובן רק במקרה שיתקלקל. אז ניתן לראות, אילו מחוגים מושפעים ממתיחת הקפיץ, אילו גלגלים זזים בתאום עם אחרים, ואילו לא.

האדם הפסיכוטי הוא אדם המנותק מהמציאות, ויש לו את עולמו הנפשי הפנימי בלבד. דרך טיפול ושיחות עם אנשים חולים בנפשם וגם כאלו בעלי הפרעות נפשיות שאינן מנתקות מהמציאות – נוירוזות, למד פרויד להכיר את צורת הפעולה של המנגנונים הנפשיים, ואת תוכן היצרים והתיעול של כל אלו אל האדם התרבותי בן זמננו.

האדם הבריא יודע להשלים בין המציאות ובין מימושן של שאיפות שעדין מחכות לו. מי שאינו יכול לעשות כך, מתוך סכסוכים פנימיים בנפש - הקשר שלו למציאות קטן. ועיקר עיסוקו של האדם אינו במציאות, אלא במלחמות מדומות, שאין הוא מבין את סיבתן או את המניעים להן.

רוב הבעיות הנפשיות, נוצרות כתוצאה מחוסר יכולת של האני, לאזן בין כל גורמי הנפש. תפקידה של הפסיכואנליזה כשיטה רפואית – טיפולית, הוא להפוך את הלא מודע למודע, ועל ידי כך לרפא את הנפש הפגועה.

השפעות פרויד על עולם הרוח

פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.

נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בדיציפלינה המדעית המכונה "פסיכולוגיה", אולם לא ניתן במחקר עמוק מקיף ומהותי כמו שלו, לתחום את המסקנות שלו לדיציפלינה מדעית אחת, שהרי הוא חדר גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.

יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.

עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

תורת פרויד כמדע

הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש.

רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום:

"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו"

אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר המין ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

היחס ליהדות וציונות

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נאורוזה (ואולי הטובה שבנאורוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו החילונית ואף לעתים התגאה בה[5]. לעתים, הוא תיבל בטבעיות את כתביו במילים השאובות משפת היידיש.

עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכולוגיה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי והקומוניסטי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשד שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הינו יהודי[6]. יש הסוברים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה נוצרי, ואף גילה כלפיו סלחנות כאשר כתב כנגד היהדות ובעד "רוחו הצעירה" של הנאציזם[7], כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת על האקדמיה האירופית.

בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד", טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשריות חדשות למחשבה ולפעולה, על אף שלפני כן הביע לרוב עמדות אנטי-דתיות.

היחס שלו לציונות היה מורכב. אף שנתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית, יחסו לציונות היה דו־ערכי, והוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי.

מאמרים וספרים חשובים

  • פשר החלומות
  • שלושה מאמרים על התאוריה המינית
  • מעבר לעקרון העונג
  • טוטם וטאבו
  • תרבות בלא נחת
  • הטיפול הפסיכואנליטי
  • עכבה, סימפטום וחרדה
  • אבל ומלנכוליה - פעולות כפייתיות וטקסים דתיים
  • התרבות והדת
  • איש הזאבים
  • הנְס הקטן
  • איש העכברושים - הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית
  • האיש משה ואמונת הייחוד - ניתוח פסיכואנליטי על ראשית ישראל

תמונות נוספות

קישורים חיצוניים

גדי טאוב, הטעות של פרויד - חלק ב', אתר הארץ

הערות שוליים

  1. ^ אילן היחש של זיגמונד פרויד, באתר על העיר בוצ'אץ'‏
  2. ^ ‏זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו, עמ' 273, מתוך ספרו "טוטם וטאבו"
  3. ^ ‏זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו, עמ' 274, מתוך ספרו "טוטם וטאבו"‏
  4. ^ ראו הגדרה של ה-Psychoanalysis Dictionary
  5. ^ פרויד כותב באוטוביוגפיה שלו "הורי היו יהודים. גם אני נשארתי יהודי".
  6. ^ (המאמר "ההתנגדויות לפסיכואנליזה")
  7. ^ כפי שעולה ממכתבו של פרויד לתלמידו אברהם קארל