מהומות סטונוול
מהומות סטונוֹול (באנגלית: Stonewall riots) היו סדרה של עימותים אלימים בין הומוסקסואלים, לסביות וטרנסג'נדרים לבין משטרת העיר ניו יורק. המהומות החלו ביום שבת, 28 ביוני 1969, בסביבות השעה 1:20 אחר חצות, כשהמשטרה פשטה על בר הומוסקסואלים בשם "סטונוול אין" (Stonewall Inn) בגריניץ' וילג' בניו יורק.
מהומות סטונוול נחשבות כיום כנקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב. זו היתה הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות וטרנסג'נדריות התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. המהומות החלו תהליך שהביא בעשרות השנים שמאז, למהפך במעמדם החוקי והחברתי של הומואים ולסביות בעולם המערבי. המהומות מצוינות בכל שנה במצעדי גאווה בערים הראשיות ברחבי העולם.
להט"ב ברחבי ארצות הברית, בשנות החמישים והשישים, התמודדו מול מערכת חוקית שהייתה הומופובית אף יותר מאשר במספר ממדינות ברית ורשה. [1]
תיאור הרקע למהומות, פריצתן ומשמעותן נסמך רבות על ספריהם של ד'אלימליו (D'Emilio) משנת 1983 ושל דברמן (Duberman) משנת 1993, שחקרו אירועים אלו לעומק.
הרקע למהומות
הפשיטות המסורתיות על ברים הומוסקסואליים בניו יורק ומעצר יושביהם בשל "התנהגות בלתי מהוגנת" (נשיקות וגיפופים בין בני אותו מין) התמעטו בשנות השישים. לפני 1965, נהגה המשטרה בארצות הברית לעתים תכופות לתעד את זהותם של הנוכחים בברים של הומוסקסואלים, באופן שהיה יכול להתפרסם מאוחר יותר בעיתונות. הסיבות למעצרים על רקע מגדרי (או בלשון המשטרה "התנהגות בלתי צנועה") היו שונות ומגוונות, למשל: התנשקות, אחיזת ידיים, לבישת בגדים של בן המין האחר, ואף שהייה בברים של הומוסקסואלים בזמן הפשיטות.
חשוב לבחון את התקופה שלפני 1969 כדי להבין את שינוי הגישה שחל בניו יורק כלפי ברים וזכויות ההומוסקסואלים. ב-1965 פעלו בזירה הניו-יורקית שתי דמויות חשובות. האחד – ג'ון לינדזי, רפובליקני ליברלי, שנבחר לראשות עיריית ניו יורק לאחר מסע בחירות שבו הבטיח רפורמות; והשני, דיק ליטץ', שבערך באותה תקופה הפך לנשיא של אגודת Mattachine (האגודה לזכויות ההומוסקסואלים). ליטץ' נחשב מיליטנטי בהשוואה לקודמו במשרה, והאמין בשיטות של פעולה ישירה, בדומה לאלו ששימשו קבוצות אחרות שפעלו למען זכויות אזרח במהלך שנות ה-60.
בתחילת 1966, החלה המדיניות האדמינסטרטיבית להשתנות עקב תלונות שהוגשו על ידי אגודת Mattachine. אנשי האגודה טענו כי המשטרה הפילה בפח גברים הומוסקסואלים והאשימה אותם בהתנהגות בלתי צנועה. מאידך, נציב המשטרה הווארד ליארי, הדריך את כוח המשטרה שלא לפתות גברים הומוסקסואלים לעבור על החוק, ואף דרש כי לכל מעצר של הומוסקסואלים על ידי שוטר סמוי תידרש גם עדות מסייעת של אזרח. הנחיות אלו הביאו בפועל קץ לניסיונות להכשלה ומעצר של גברים הומוסקסואלים בניו יורק.
באותה שנה, במטרה לקרוא תגר על מדיניות מדינת ניו יורק ביחס למתן רישיונות למכירת משקאות חריפים בברים של הומוסקסואלים, הזמין ליטץ' עיתונאים לבר בו עמד להיפגש עם שני הומוסקסואלים נוספים. באותה תקופה ניתן היה לשלול את רישיון מכירת האלכוהול מבר בו הוגשו משקאות לקבוצה של שניים או שלושה הומוסקסואלים[דרוש מקור]. כאשר המוזג בבר ג'וליוס גירש אותם, הם התלוננו בפני הוועדה לזכויות אזרח של העיר. פעולה זו הובילה בסופו של דבר לשינוי המדיניות, ולפסיקת בית משפט כי נדרשת "הוכחה מוצקה" כדי לבטל רישיון למכירת אלכוהול. גם התנשקות בפומבי הייתה כבר "חוקית", לכאורה. עובדות אלו הובילו, החל מ-1966, לעליה בניראות של הומוסקסואלים בעיר.
בזמן שפרצו המהומות, הייתה ניו יורק נתונה במהלכו של מסע בחירות לראשות העירייה. לינדזי, ראש העיר המכהן, הפסיד את הבחירות המוקדמות במפלגתו ויצא בקריאה לנקות את העיר מברים, ובמיוחד כאלו מסוגו של "סטונוול אין" שפעל ללא רישיון למכירת משקאות, כלל גברברי גו-גו לבושים אך בקושי ולטענת המשטרה, היה בעל קשרים לפשע המאורגן.
הלקוחות הקבועים של "סטונוול אין" היו מורגלים בפשיטות משטרתיות, והנהלת המקום נהגה בדרך כלל לפתוח את המקום באותו לילה או למחרת אחרי פשיטה. עם זאת, ב-22 ביוני, בשבוע בו התרחשה הפשיטה, נפטרה ג'ודי גארלנד, שהייתה סמל תרבותי חשוב עבור רבים בקהילה ההומוסקסואלית. מוקדם יותר באותו יום נערכה הלווייתה ורבים מהלקוחות הקבועים היו עגומים ומוטרדים במיוחד.
הפשיטה ותוצאותיה
מספר גורמים הבדילו בין הפשיטה שנערכה בסטונוול אין בליל ה-27 ביוני, והפשיטות האחרות שנערכו בבר זה. בדרך כלל, קיבלה הנהלת הבר אזהרה מראש ממשטרת הרובע השישי על פשיטה מתקרבת[דרוש מקור]. נוסף על כך, הפשיטות בוצעו בדרך כלל בשעה מוקדמת דיה בלילה לאפשר לעסק לחזור לפעולה רגילה בשעות השיא של הלילה. בערך בשעה 1:20 בלילה, מאוחר בהרבה משעת הפשיטות הרגילה, הגיעו שמונה שוטרים מהרובע הראשון, שרק אחד מהם היה במדים, אל הבר. רוב המבקרים במקום לא היו צפויים למעצר, כיוון שניתן היה לעצור רק אנשים ללא תעודות זיהוי, כאלו הלבושים בבגדי המין השני ואת המועסקים במקום.
פרטי פרוץ המהומות שנויים במחלוקת. לפי אחת האגדות, דראג קווין החל להסתובב סביב קצין משטרה לאחר שזה ניסה לדחוף אותו בעזרת האלה שבידו. גרסה אחרת טוענת כי לסבית אשר הובלה לניידת דרך ההמון החלה להיאבק, מה שעורר אחרים להצטרף למאבק. מכל מקום, פרצה תגרה בקרב הקהל, אשר החל לתקוף את המשטרה. המומים מעוצמת ההתנגדות, נמלטו השוטרים בחזרה אל הבר. הקהל המשיך להתקיף ללא הרף. היו שניסו להצית את הבר, אחרים השתמשו במדי חניה כאיל ניגוח לפרוץ לבר ולכפות על השוטרים לצאת. רבים בסביבה, כמו גם יושבי ברים סמוכים, הצטרפו למהומה.
במהלך הלילה, בודדה המשטרה גברים בעלי מראה נשי מבין הנוכחים והכתה אותם. בליל המהומות הראשון לבדו, נעצרו 13 אנשים, נפצעו 4 אנשי משטרה ועוד מספר לא ברור של מפגינים[דרוש מקור]. ידוע שלפחות שני מפגינים הוכו קשות על ידי המשטרה[דרוש מקור]. במהלך המהומה הושלכו בקבוקים ואבנים על המשטרה על ידי ההמון שבחוץ. זריקת חפצים אלו לוותה בשירת "Gay Power!", בזמן שהקהל, שגודלו הוערך בכ-2,000 איש, נאבק בכ-400 שוטרים[דרוש מקור]. לבסוף, החליטה המשטרה לשלוח כתגבורת יחידה לפיזור הפגנות, שנועדה במקורה להתמודד עם מפגינים נגד מלחמת וייטנאם. הכוח הטקטי נכשל במשימתו, תחת מטר אבנים.
בשלב מסוים, החלו הרוחות להרגע, אך ההמון חזר שוב בלילה שלאחר מכן. אף על פי שהיה זה לילה שקט יותר מקודמו, הקהל עדיין היה נלהב. ותגרות ידיים בין המשטרה למפגינים נמשכו עד השעה 4 לפנות בוקר. הלילה השלישי למהומות התרחש למעשה חמישה ימים לאחר הפשיטה על "סטונוול אין". באותו יום רביעי התקהלו 1,000 אנשים בבר ושוב גרמו לנזק רב לרכוש. הכעס והעלבון כלפי הדרך שבה המשטרה התנהגה כלפי ההומוסקסואלים במהלך העשור הקודם למהומות, פרץ אל פני השטח. חולקו עלונים שבהם נכתב: "הוציאו את המאפיה והשוטרים מהברים לגאים!".
מורשת
מהומות סטונוול מהוות נקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, בארצות הברית ובעולם כולו. המהומות מציינות סיומה של תקופה בה קיבלו לסביות, הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים את עמדת הממסד והחברה שראתה בהם פרטים עם בעיה אישית, שיש להתבייש בה. זה היתה הפעם הראשונה בה הומוסקסואלים לסביות וטרנסג'נדרים התקוממו כקבוצה כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.
לאחר המהומות, הזעם והתסכול נוכח יחס הממסד והחברה, תועלו להתארגנויות של להט"ב בערים הגדולות על מנת לשפר את מצבם. בסוף יולי של אותה שנה, הוקמה בניו-יורק חזית השחרור ההומולסבית (Gay Liberation Front - GLF) ובמהלך השנה התגבשו קבוצות דומות בערים ובאוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. ארגונים דומים קמו במדינות רבות במערב, ביניהן קנדה, בריטניה, גרמניה, בלגיה, הולנד, אוסטרליה וניו זילנד. מכאן ואילך ראו בעצמם לסביות הומואים וטרנסג'נדריות קבוצת מיעוט, הסובלת מיחס מפלה ומדיעות קדומות. הם פנו למאבק חברתי שהוביל לביטול התיוג הפסיכיאטרי, לקבלת שיויון בפני החוק, ולהחלשת הדעות הקדומות כנגדם.
ביוני 1970 כשנה אחרי המהומות, ארגנה חזית השחרור ההומוסקסואלית מצעד מגריניץ' וילג' לסנטרל פארק. במצעד השתתפו בין 5,000 ל-10,000 איש[דרוש מקור]. היה זה מצעד הגאווה הראשון בעולם. מאז, בכל שנה לקראת סוף יוני, מתקיים בערים שונות ברחבי העולם ובישראל, מצעד הגאווה, בו מציינים בני קהילת הלהט"ב את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות, ומכריזים על גאוותם בזהותם המינית השונה.
ראו גם
תמונות נוספות
- ראו תמונות נוספות בוויקישיתוף
הערות שוליים
- ^
פרט למדינת אילינוי, שביטלה את הגדרת מעשה סדום כעבירה פלילית ב- 1961, מעשים מיניים הומוסקסואליים, אפילו בהסכמה בין גברים בוגרים בביתם הפרטי, נחשבה ברחבי ארצות הברית כעבירה פלילית שדינה מאסר בפועל, בתקופת מהומות סטונוול. ב-20 ממדינות ארצות הברית הייתה חקיקה הקשורה לפסיכופטיה מינית (sex psychopath laws) שאיפשרה חוקית מעצר אדם למספר שנים, רק בשל היותו הומוסקסואל. בפנסילבניה וקליפורניה, למשל, היו עלולים נאשמים על רקע "עבירת מין הומוסקסואלית" להישלח למוסדות לחולי נפש לכל חייהם, ובשבע מדינות אחרות מותר היה למדינה לבצע בהם סירוס פיזי בכפייה. הטיפולים הרווחים על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארצות הברית של שנות החמישים והשישים, לצורך "ריפוי" של הומוסקסואלים, כלל בין השאר, סירוס, היפנוזה, טיפולים בחשמל, וניתוח לכריתת אונה.
- Jonathan Ned Katz, The Invention of Heterosexuality , University of Chicago Press ,1990 (pp. 181–197
- Adam Limentani, Between Freud and Klein: The Psychoanalytic Quest for Knowledge and Truth, London: Free Association Books ,1989, (p. 60)
