עגינות

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלכתחילה ביהדות, המונח עגינות (מלשון עוגן) יוחד לציון מצבה של "אישה שהלך בעלה למרחקים ואין ידוע אם הוא חי או מת", כלומר, לאשה הנשואה פורמלית אך בעלה נעלם ועל כן מחד, אינה יכולה לחיות עם בן זוגה, ומאידך, אינה יכולה לסיים את הנישואין. אולם, השימוש במושג התרחב בלשון ובספרות ההלכתית [3], לכלול מצבים אחרים בהם אישה או איש נמצאים בזיקה לנישואין קודמים שלא ממומשים בפועל אך מונעים מהם נישואין אחרים בהתאם להלכה, ובין השאר למקרים שבהם אחד מבני הזוג לקה במחלה קשה (תרדמת, אבדן שפיות וכיוצא בזה) המונעת ממנו להתגרש, לתופעות של סרבנות גט כמו גם לשומרת יבם שאינה יכולה מסיבה כלשהי לעבור חליצה, ואף למקרה הנדיר של יבם שאלמנת אחיו מסרבת לחלוץ בעבורו.

בעוד שבעבר הדגש במושג העגינות היה על העלמות הבעל, תופעה שהייתה שכיחה בגלל עזיבת הגברים את מקום מגוריהם לתקופות ארוכות לצורך פרנסה או מלחמה והיעדר אמצעי קשר מהירים, הרי שבימינו נדיר שאדם נעלם ללא להשאיר עקבות ועיקר בעיית העגינות נובעת ממקרים בהם גבר מסרב לתת גט או אישה מסרבת לקבל גט.

מושג העגינות

השימוש בשורש ע.ג.נ לתיאור היקשרות נמשכת של אשה בקשר נישואין מופיע במקרא בהקשר הקרוב לזה של ייבום: במגילת רות, כאשר נעמי מסבירה לכלותיה רות וערפה כי אל להן להמתין לבנים נוספים שאולי תוליד נעמי כדי להנשא להם, באמרה "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" (רות א' י"ג). אך, המילה "עגונה" מופיעה לראשונה בתלמוד, בהקשר של הקלות בדיני גיטין שנועדו להקל על בעל הנמצא במקום רחוק או היוצא לדרך רחוקה לגרש את אשתו כדי שלא תשאר עגונה. ואילו במקרא שימש המושג "אלמנות חיות" לציין את מצב העגינות של פלגשי דוד שהורחקו מעליו ולא יכלו להתחתן עם אדם אחר ‏‏[1]. בספרי השו"ת התייחס מושג ה"עגונה" בעיקר להעלמות הבעל. בעוד שהמונח עגונה חיה יוחד למקרה בו הבעל החי מסרב לגרש את אשתו.

חוק הביטוח הלאומי [4] מגדיר עגונה כ"אשה נשואה שזה שנתיים נעלמו עקבות בן זוגה, לרבות אשה שבן זוגה נמצא, שלא בהסכמתה, תקופה כאמור בחוץ לארץ ולא נשא באותו זמן במזונותיה".

עגינות כתוצאה מסרבנות גט

בלשון המאוחרת ובהלכה, התרחב השימוש במונח עגינות, והוא מתייחס עתה גם למסורבי ומסורבות גט, כלומר למקרים בהם בן או הזוג ניתנים לאיתור אך אילו מסרבים לתת או לקבל את הגט, המירו את דתם, או או דבקו באידאולוגיה השוללת גירושין. ואכן, לעתים, בעל שנעלם הוא סרבן גט והעלמותו נובעת מאי רצונו לתת גט (לא מוכרים מקרים של אישה שנעלמה מתוך רצון לסרב לקבל את גיטה).

מקרים קרובים לסרבנות גט הם אלו של "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכושי בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים.

תביעת שלום בית עשויה להסוות סרבנות גט[2]. על פי הדו"ח השנתי של בתי הדין הרבניים משנת 2009 מוגשות כ-1,000 תביעות מסוג זה בשנה, אך רק כ-4% מתוכן מתקבלות. [5]

עגינות ויבום

מקרה נוסף המתוייג לעתים כעגינות הוא זה של שומרת יבם המנועה מלהנשא על פי ההלכה עד לקבלת חליצה, כאשר אחי הבעל שנפטר אינם יכולים או אינם רוצים לקיים את טקס החליצה. ייתכן גם שהאלמנה תסרב לחלוץ ליבם, אך ככל הידוע, מקרים אלו נדירים.

משמעות העגינות

העגונה והעגון נחשבים, הן על פי ההלכה והן על פי חוקי מדינת ישראל, לנשואים ועל כן אינם יכולים להתחתן בשנית. בנוסף, עגונים ועגונות המקיימים יחסי אישות עם בן זוג אחר מוקעים כנואפים על ידי ההלכה.

שתי סנקציות הלכתיות מוטלות על העגונה המנאפת:

  1. עגונה המקיימת יחסי אישות עם גבר שאינו בעלה, צפויה להטלת איסור מלהנשא עם הגבר (מהלכת אסורה על בעלה ועל בועלה).
  2. ילדים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים ויוגבלו מלהנשא, ועל כן יש שאף עגונות שאינן נשמעות להלכה היהודית, נמנעות מללדת ילדים בתקופת עגינותן.

סנקציות דומות אינן מוטלות על העגון המנאף, ועל כן בקרב ציבור שאינו רואה עצמו מחויב להלכה, מצבו של העגון נחשב קל מזה של העגונה. הפגיעה בעגונה כתוצאה מהסנקציות הללו עומדת לעתים מאחורי סירובו של בעל לתת גט לאשתו.

היתרון לנשים לסרב לקבל גט היא העובדה שהבעל חייב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, ואפילו הם חיים בנפרד ואין ביניהם יחסי אישות. אישה שאינה נכונה לקבל את גיטה תזכה לכן ליתרונות כלכליים מובהקים. אישה יכולה להתנות את הגט בקבלת מה שההלכה מכנה "פיצויי גירושין"[6] [7] כתחליף או כתוספת לכתובה.

השוני במצב ההלכתי, והעובדה שניתן בתנאים מסוימים להתיר לעגון להנשא אף מבלי שגרש את אשתו, הם ככל הנראה הסיבה שהשיח הציבורי נוטה להדגיש יותר את בעיית העגונות לעומת בעיית העגונים (ישנה קואליציה של 27 ארגונים שונים העוסקים בבעית העגונות [8] ומסורבות הגט אך אין ארגונים העוסקים בבעית העגונים ומסורבי הגט).

היקף התופעה

על פי נתוני הנהלת בתי הדין הרבניים, ביוני 2007 היה מספר העגונות בישראל שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל 69. מתוכן, 45 בעלים ברחו לחו"ל, 23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה ‏‏[3]. מספר העגונות שבעליהן נמצאים בחו"ל בכתובת ידועה הוא 19. עדכון באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים ממאי 2008 [9] קובע כי מספר העגונות הצטמצם והגיע לכדי 30 נשים בלבד. על פי פרסומי בתי הדין הרבניים [10] היו 20 עגונות בשנת 2009.

במהלך קיומה של מדינת ישראל היו מקרים רבים של נעדרים שגופותיהם לא נמצאו. כמעט כולם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ונשותיהן הוכרזו כאלמנות. תקופת העגינות הייתה ברוב המקרים לא יותר משנה. המקרים המפורסמים ביותר הם אלו של הצוללת אח"י דקר והמשחתת אח"י אילת שאנשי צוותיהם שלא נמצאו הוכרזו כחללים ‏‏[4]. מקרה עגינות שזכה לפרסום בגלל משכו הארוך ונסיבותיו הוא זה של תמי ארד, אשתו של הנווט הנעדר רון ארד.

מספרם של העגונים (ללא מסורבי גט) אינו ידוע, והוא כפי הנראה נמוך ממספר העגונות ואולי אף אפסי, שכן סף הראיות הנדרשות על מנת להתיר את עגינותם הוא נמוך מזה של הסף הנדרש לנשים.

דו"ח של מערכת בתי הדין הרבניים מגדיר אדם (גבר או אשה) כמסורב גט אם הגיש תביעת גירושין ולא קיבל גט לאחר שעברו שנתיים מיום פתיחת התביעה בשל סירוב בן זוגו לעשות כן. מנתונים אלו עולה כי 942 זוגות, שניהלו הליכי גירושין בבתי הדין בשנים 2005-2006, טרם סיימו את הליכי הגירושין בגט. 942 זוגות אלה מהווים כשלושה אחוזים מכלל תביעות הגירושין שנפתחו בתקופה הנדונה בבתי הדין (כ-32,000 תיקים). מנתוני בתי הדין עולה שמתוך 32,000 תיקי גירושין שנפתחו בשנים 2005 - 2006 מספר מסורבי הגט עומד על כ-190 גברים ו-180 נשים[5].

הסיבות העיקריות לאי סיום התיק על פי הסקר הן:

  1. סכסוכי ממון (13% מכלל המקרים)
  2. סרבנות הבעל (19% מכלל המקרים)
  3. סרבנות האישה (20% מכלל המקרים)
  4. תביעת שלום בית (5% מכלל המקרים)
  5. אי הופעת בני הזוג לסידור הגט (11% מכלל המקרים)
  6. זניחת התביעה (18% מכלל המקרים)

על פי נתוני בתי הדין הרבניים, בשנת 2009 הושג גט ל-162 נשים שבעליהן נעלמו בארץ או בחו"ל או סירבו לתת גט לנשותיהם, ונצטרפו 53 מקרים חדשים, כלומר בסוף שנת 2009 עמד מספר העגונות ומסורבות הגט על כ-70.

מספרן של מסורבות הגט והעגונות נתון במחלוקת ציבורית עזה בגלל הבדלים בהגדרות של מי היא מסורבת גט, ונעים בין כ-180 נשים [11] לגרסת הנהלת בתי הדין ובין הערכתה של פרופ' רות הלפרין-קדרי על פי מחקר שהציגה בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת והקובע כי מאה אלף נשים סבלו מסרבנות גט [12]. לעומת זאת, קבעה אלה גרא, מנכ"ל שדולת הנשים, כי יש 5,000 מסורבות גט [13]. הערכה אחרת [14] שהוצגה אף היא בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה [15] מדברת על 10,000 מסורבות גט. אולם, כנגד הערכה זו אמר אליהו בן-דהן, מנהל בתי הדין הרבניים, כי אין בינה ובין המציאות כלום.

התרת עגינות

שאלת העגינות זוכה לתשומת לב רבה בספרות השו"ת בגלל ההכרעה כבדת המשקל הקשורה בה. מצד אחד מצבה של העגונה נחשב קשה ביותר והיה רצון גדול להתיר לה להנשא בשנית. מצד שני, איסור אשת איש הוא מהחמורים ביותר בתורה. על כן במקרים של עגינות התקיימו התיעצויות רבות עם רבנים שנחשבו גדולי הדור ותשובותיהם נרשמו בספרי השו"ת. הדיונים הנוקבים ביותר נסובו סביב מקרים בהם יש סבירות מסוימת שהבעל מת ויש נסיון לברר האם העדויות הנסיבתיות מספיקות על מנת לקבוע שהבעל אכן מת כדי להתיר את אשתו להנשא לאחר.

ההלכה רואה חשיבות רבה למצוות התרת עגונה, ומתירה במקרי חירום לחלל את השבת כדי לקיימה, והספרות התורנית מתארת עדויות רבות על גברים ונשים שיצאו למסעות בעקבות אדם שנעלם כדי לברר את גורלו במטרה להתיר את עגינותה של אשתו. על הרב צבי פסח פרנק נאמר למשל כי "עניין תיקון העגונות עמד בראש דאגותיו" וכי "הוא הלך בעקבותיהם של גדולי הדורות ... אשר מסרו נפשם להתרת עגונות ועגונים".

התרת העגינות יכולה לכלול אחת או יותר מהפעולות:

  • נסיונות לאתר את הבעל או פרטים אודותיו
  • הבאת הראיות למותו של הבעל בפני רב שיכריע האם הן מספיקות כדי לקבוע שהוא מת
  • שכנוע הבעל לתת גט או לחזור לאשתו אם הוא נמצא בחיים
  • כאשר העגינות נובעת מסרבנות יש צורך לקיים דיון בשאלה האם הסרבנות מוצדקת ובמקרה שנקבע שהסרבנות אינה מוצדקת, באם הדבר אפשרי, מופעלים אמצעי כפייה על הבעל כדי שייתן גט

קביעה שהבעל מת על סמך ראיות נסיבתיות

בניגוד לרוב הקביעות המשפטיות הדורשות שני עדים כשרים, המשנה בסוף מסכת יבמות מספרת על עדותו של נחמיה איש בית דלי אשר הפציר ברבי עקיבא להורות הלכה למעשה שניתן להתיר עגונה על סמך עדות של אדם אחד, לאו דווקא עד כשר.

בפרק האחרון במסכת יבמות בתלמוד הבבלי יש דיון סביב השאלה מהן הראיות המספיקות להכרזתו של אדם כמת, ולהתרת אשתו מעגינות. במהלך הדיון מופיע ציטוט מהברייתא: "תנו רבנן: נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"א, עמוד א). כלומר, אם ראו אנשים שאדם נפל לגוב אריות ולא יצא ממנו, אין הם יכולים להעיד על מותו, אולם אם ראו אותו נופל לחפירה מלאה בנחשים ובעקרבים ולא יצא משם, עדות זו מספיקה כדי להכריז על מותו, ואין צורך בבדיקה או בעדות נוספת אחרת. חפירת הנחשים משמשת בקביעה זו כדוגמה למצב שממנו הסיכוי להינצל קלוש.

התרת עגונות מלחמה ושבי מתבססת בעיקר על המנגנון של הוכחת סבירות גבוהה לכך שהבעל מת. הרב שלמה גורן פעל רבות להתרת עגונות מלחמה כאלו [16] וזכורה פעולתו להתרת עגונות הצוללת אח"י דקר, והמשחתת אח"י אילת שטובעה מול חופי מצרים. כרב צבאי ראשי, ההיתר הראשון שנתן היה לעגונות חללי מלחמת השחרור.

כאשר אשה נעלמת אין צורך לקבוע הלכתית כי האשה מתה, שכן ניתן להתיר לבעל לשאת אשה נוספת. כך ניתן גם לעשות גם אם האישה אינה יכולה לקבל גט מסיבה אחרת.

איתור הבעל ושכנועו

מערכת בתי הדין הרבניים מפעילה את האמצעים הבאים לשם איתור הבעל ושכנועו:

  1. מערכת חוקרים פרטיים בתשלום לאיתור סרבני הגט בארץ ובעולם (הנתונים מיוני 2007 מורים כי כ-40 תיקים מונו חוקרים פרטיים לעשות כן).
  2. שכנוע הסרבנים אם באמצעות שתדלנים, ואם באמצעות העברת כספים אליהם מתוך תקציב של מערכת בתי הדין שיוחד לשם כך.
  3. מערכת איסוף מידע מהציבור על מקומם של בעלים מעגנים [17]
  4. שליחת שליחי בית דין לחו"ל לשכנוע הסרבן (44 תיקים בשנת 2007).

בשנת 2009 ניתנו 44 פסקי דין לסנקציות נגד סרבני גט, מתוכם 6 צווי מאסר.

בתקציב בתי הדין הרבניים לשנת 2007 הוקצו לעניין הטיפול בעגונות כחצי מיליון ש"ח‏‏[6]. בשנת 2009 מונו חוקרים פרטיים ב-28 מקרים לאיתור סרבני גט בארץ ובחו"ל.

פגמים בטקס הקידושין

מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. הגדרת הקידושין כמקח טעות או כקידושי אונס תביא גם היא לביטול הקידושין.

לביטול הקידושין אין השלכות על מעמדם של ילדי האישה, אולם הוא עלול ליצור בעיות הלכתיות אחרות.

אפשרות נוספת היא לעקר את הקידושין לחלוטין, שכן כל המקדש אישה מקדשה על דעתם של חכמים, וחכמים יכולים להפקיע את הקידושין למפרע. אך אפשרות זו אינה מיושמת באורח תדיר, מחשש לזילות במוסד הנישואין.

רוב הרבנים שוללים פעולות בכיוון זה.


סנקציות כנגד סרבני גט

מקור הלכתי

הכלל היסודי של "מכים אותו עד שאומר רוצה אני" הינו הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות על סרבן הגט: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א). ההלכה דורשת שהפעלת הסנקציות תהיה כזו שלא תישלל לחלוטין זכות הבחירה שכן שניתן שלא מבחירה, עלול להיכנס בקטיגוריה של "גט מעֻשֶׂה", ולהיפסל משום כך.

מזונות ענשיים

הסנקציה המרכזית, והקלה ביותר להפעלה כנגד סרבני גט גברים היא קביעת מזונות אישה גבוהים (מזונות עונשיים) אותם צריך סרבן גט לשלם לאשתו. אין סנקציה דומה כנגד סרבניות גט.

ביטול זכאות למזונות

גבר יכול לנסות להתגונן מהצורך לשלם מזונות אישה, ובכך לעקר אולי את הסיבה לסרבנותה, באמצעות בקשה לבית הדין הרבני להכריז על אשתו שהיא "מורדת", כלומר, אינה גרה עמו, אינה מקיימת עמו יחסי אישות, או שאינה ממלאה את תפקידה כעקרת בית. אלא, שדי לאישה להביא "אמתלה קלה כנוצה", כדי שבית הדין ידחה את הבקשה להכריז עליה כמורדת[7].

סנקציות אזרחיות

החוק הישראלי [18] מתיר לבית הדין הרבני להפעיל שורת סנקציות אזרחיות כנגד סרבני גט הכוללות מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד.

הפעלת אמצעי כפייה מסוג זה על מסרבת הגט נדירה יותר, אך ידועים מקרים שבהם הטיל בית הדין הרבני סנקציות [19] ואף הטיל עונש מאסר על סרבנית הגט [20].

הרחקות דרבנו תם

"הרחקות דרבנו תם", שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הנקראת הכוללות נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירתו בקבר ישראל, ושאר איסורים. רוב הפוסקים סוברים כי הרחקות דרבנו תם אינן בגדר חרם ונידוי. שכן, בעוד שחרם ונידוי מכוונים ישירות כלפי הנדון ויש בהם פגיעה בבעל עצמו, הרחקות דרבינו תם מופנות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות בני הציבור מלעשות טובה עם הבעל, על ידי התרחקותם ממנו. הרחקות דרבנו תם לא הופעלו כדבר שבשגרה, ועל כך כתב המהריב"ל בשו"ת "תעלומות לב", ח"ב סימן יח, "לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך", אלא במקרים מתאימים.

הרחקות דרבנו תם אינן יכולות להיות מופעלות כנגד סרבניות גט.

עמידה בסירוב

סרבני גט עיקשים יכולים לעמוד בסירובם על אף סנקציות אלו. ידוע המקרה של יחיא בן יחיא אברהם, אשר רק מותו לאחר שלושים ושלוש שנות מאסר בגין סרבנות גט שחרר את אשתו מעגינותה [21], וכן מקרה שבו סירובה של אישה לקבל את גיטה במשך 26 שנה, הסתיים רק לאחר החלטת בג"ץ בשאלה [22]. מקרה אחר שבו אישה מסרבת לקבל את גיטה על אף שבעלה מתגורר בנפרד ממנה מזה 40 שנה עודו תלוי ועומד [23].

פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, (הערכאה הגבוהה של מערכת בתי הדין הרבניים) מיום 17.9.2008 [8] מתאר את הקשיים שהציב המחוקק על אכיפת פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ומנסה לבור בין אלו את הדרך המשפטית הראויה לשם אכיפת פסק דין לגט, תוך הרחבת סמכויות אלו אף מעבר לאילו שניתנו לבתי הדין במפורש בחוק. בין השאר, ממליץ פסק דין זה על סנקציות קשות על סרבן גט---כולל המלצה לאיסור שינה על מזרן, כליאה יחד עם אסירים ביטחוניים, כליאה בבידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, כאשר הסרבן יימצא שבעה ימים בבידוד ושבעה ימים במאסר רגיל, וחוזר חלילה, איסור רכישת מצרכים בקנטינת בית הסוהר, מניעת הזכות לקבל אוכל כשר למהדרין, ועוד. פסק דין זה אף ממליץ למחוקק כי יתיר לבתי הדין הרבניים לאסור סרבן גט אף ליותר מעשר שנים.

תביעת נזיקין כנגד סרבני גט

לרשות מסורבי הגט עומד מנגנון אזרחי נוסף באמצעות בתי המשפט לענייני משפחה. סרבנות גט הוכרה בפסיקה האזרחית כעוולת רשלנות נזיקית, המזכה את הניזוק לפיצוי מהמעוול. נקבע בפסיקה כי סביר כי עוולת הרשלנות תחל מתום שנה מהגשת תביעת הגירושין. פסיקת הפיצויים כאמור נעשתה על אף ותוך שימת הלב לכך שלהחלטות בית המשפט למשפחה בעניין זה, עלולות להיות השלכות הלכתיות באשר לתוקפו של הגט שיינתן בסופו של יום בבית הדין הרבני, אם אכן יינתן.

פסיקה עקרונית [24] של בית הדין הרבני הגדול מורה כי גט בתנאים של פסק דין נזיקי כזה יחשב לגט מעושה והוא בטל: "ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כרחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה הנ"ל עלולה להיות ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האשה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עשוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר שהובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות."

בפסה"ד מינואר 2010 בתמ"ש 21162/07 הרחיב השופט מנחם הכהן הלכה זו אף למקרה שבו מערכת השיפוט הרבנית לא הורתה לסרבנית הגט להתגרש, באמרו: "תופעת סרבנות הגט הינה תופעה מנוולת, כוחנית, הפוגעת אנושות בחירותו, בכבודו ובאוטונומיה של הזולת, ולא משנה אם סרבן הגט הינו הגבר או האישה. "

בתמ"ש 18561/07 י-ם, הועלתה טענה כי אין מקום לתביעת נזיקין על סרבנות גט כנגד גבר: "מדובר בתביעה של גבר כנגד אשתו, תביעה שאסור שיהא לה מקום במשפט ובפרט לא בנסיבות נורמאליות, הגיוניות ושכיחות כבמקרה דנן. באם יינתן פתח לתביעה דנן אזי יצא שכרנו בהפסדנו ובמקום שניסו לעזור לנשים עגונות בשל האפליה הקשה נגדן בדין העברי, רק יגרמו להן לפגיעות כלכליות קשות עוד יותר" (ס. 20 לפסה"ד), אולם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט (השופט איתי כץ).

התרת נישואין נוספים

לא קיים מנגנון הלכתי המתיר לאישה נשואה לשאת בעל נוסף, והיתר למסורבת גט להנשא יכול להעשות רק באמצעות קביעה הלכתית כי קידושיה היו בטלים מלכתחילה. לעומת זאת, גברים מסורבי גט היו רשאים בעבר לשאת אשה נוספת, אך על פי חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים, ותהחייבות בכתובה של בני עדות המזרח, כמו גם חוקי מדינת ישראל ומרבית המדינות, הם מנועים עתה מלעשות כן.

עם זאת, עגינותו של גבר מסורב הגט ניתנת להתרה על ידי פסק דין של בית דין רבני המתיר את החרם, והזוכה להסכמה של מאה רבנים משלוש מדינות. היתר כזה לנישואין ניתן רק בתנאי שהעגון ישליש גט לאשתו בבית הדין ויפקיד לה את כתובתה (אם היא זכאית לכך). אם הפסק מאושר גם על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרי הוא גובר על איסור הביגמיה, שבסעיף 176 לחוק העונשין.

פסק דין המתיר לאיש לשאת אשה שנייה, והשגת הסכמת מאה רבנים לפסק, צריכים לגבור על מכשולים הלכתיים משלושה סוגים [25]:

  1. קיימת מחלוקת הלכתית בין הסוברים כי חרם דרבנו גרשום נועד רק להגן מפני מצבים שבהם גבר רוצה לגרש אישה החפצה בו, ובין הגורסים כי החרם תקף גם למקרים שבו האשה מסרבת לקבל את הגט מטעמי נקמנות גרידא. על פי האחרונים, לא ניתן להתיר את החרם כלל.
  2. גם לדעת מי שסבור כי את החרם ניתן להתיר במקרים בהם האישה רוצה להחזיק בבעלה כבן ערובה, נדרשת זהירות מופלגת בטרם יעשה כן. החשש מפריצת גדירות החרם מביא למסקנה כי יש להגביל היתרים כאלו למקרים נדירים ביותר ("מילתא דלא שכיחא"), של פירוד בו ניכר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין בני הזוג (למשל בפרידה של עשר שנים ויותר).
  3. אף אם מתברר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין הבעל והאישה, נדרש לקבוע כי מאיסת הבעל באשתו נובעת מסיבה ממשית ("אמתלה מבוררת"). מנגד, כאשר עולה חשש כי אחת מהסיבות לרצונו של הגבר להתיר את הקשר היא הכנסותו בזוגיות חדשה, או אף שאיפה ליצירת זוגיות כזו, נפסק כי אין להתיר את החרם, שכן תוצאת התרה כזו עלולה להיות פריצת גדר שעל פיה בעלים הנותנים עיניהם באחרות יעשו דין לעצמם בידעם שבית דין רבני יתיר להם לאחר אריכות זמן להנשא מחדש.

מכשול לא הלכתי אך משפטי הוא החלטת בית המשפט העליון [9] על פיה אמנם הסמכות שניתנה לבתי הדין הרבניים להתיר נישואין קיימת גם במקרים של סרבנות גט, אלא שעל הרבנים הראשיים להשגיח כי הזדקקות למוסד היתר הנישואין לא תסכל את המטרה של חיזוק היסודות המונוגומיים שבחברה שעמדה מאחורי איסור הביגמיה ושהיתר זה יינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל ותוך דאגה לבל יגרם עוול לאישה [26].

מכשול טכני אחר הוא קביעת הרב הראשי לישראל, ישראל לאו משנת 2002 כי "גבר הנשוי לסרבנית גט, לא יוכל לשאת אשה חדשה, לפני שעל אשתו יופעלו דרכי כפיה לקבל ממנו גט" [27]. על כך נוסף החוק לקיום פסקי דין של גירושין , שבסעיף 1 ד קובע כי "הוצא צו הגבלה כנגד אשה... לא תידון בקשת הבעל ליתן לו היתר נישואין עד תום שלוש שנים מיום הוצאת צו ההגבלה", כלומר "בעל אינו יכול לפעול בשני המסלולים בעת ובעונה אחת. הוא אינו יכול לדרוש הפעלת צוי אכיפה כנגד אשתו סרבנית הגט, ולחלופין היתר נישואין. עליו לבחור באפשרות אחת בלבד, ובחירה זו תקפה לשלוש שנים, מבלי אפשרות לחזרה. בדרך כלל, נאלצים רוב הבעלים להעדיף את האפשרות ה"קלה" יותר של בקשת "היתר נישואין", על פני האפשרות הכבדה יותר של הפעלת צווי אכיפה." [10]

היתר לשאת אישה שניה אינו פוטר את הבעל מלשאת במזונות אשתו, שכן ההיתר אינו מבטל את הנישואין הראשונים [28]. ועל כן הינו מועיל פחות למסורב גט הסובל מהחובה מלזון את אשתו על אף שקשר הנישואין מתקיים ביניהם בעל כרחו, מאשר למסורב גט המתקשה ליצור קשר זוגי חדש עקב קשר נישואין מעגן. כמו כן, לא תמיד היתר כזה מספק מסורב גט ‏‏[11], שכן מעמדו כנשוי עשוי להרתיע בנות זוג פוטנציאליות. בתי המשפט למשפחה בישראל קבעו כי ההיתר לשאת אישה שניה אמנם מסיר את המניעה להנשא, אך אינו מסיר את יתר הנזקים, ובהם פגיעה בחופש הבחירה והזכות להשתחרר מקשר כפוי (תמ"ש 21162/07, תמ"ש 18561/07).

היתר לשאת אישה שניה עשוי להפוך את משוואת הכוחות, ולהפוך סרבנית גט לעגונה. היתר לשאת אישה שניה ניתן על כן לאחר השלשת גט והפקדת הכתובה של המבקש. נמתחה ביקורת ציבוריתת על שימוש לא זהיר בהיתר [29].

על פי ההערכה, בימינו היתר כזה ניתן במקרים כ 4-5 פעמים בשנה [30].

גירושין בעל כרחו של הצד האחר

בניגוד לנשים, גברים שנשותיהם אינן מסכימות או אינן נמצאות כדי לקבל גט רשאים על פי עיקר הדין (דין תורה), לגרש את האישה בעל כרחה, וזאת בהסתמך על האמור במסכת גיטין (דף מ"ט עמוד ב'): "אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציאה אלא לרצונו". אלא, שהפתחות ההלכה, ובפרט חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים, והתחייבות בכתובה של בני עדות המזרח, הפקיעה מהם רשות זו. זאת, והעובדה שדיני גירושין ונישואין במדינת ישראל מסורים בידי בתי הדין הרבניים, מונעים ממסורב הגט לגרש אשתו בעל כורחה.

בכל זאת, מנגנון הגט באמצעות שליח ביהדות, נותן אפשרות בתנאים מיוחדים למסור לאישה גט בעל כורחה, אלא שחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 קבע מעשה זה כעברה פלילית מסוג פשע ("התיר האיש קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים.") בנוסף, וסעיף 182(ב) לחוק העונשין קובע עונש מאסר אף למי שיסייע בסידור גירושין כאלו. בנוסף לאיסור הפלילי, גירושה של אשה בעל כרחה, היא עוולה אזרחית, ובתי המשפט עשויים לחייב את המעוול בנזיקין [31]. על גירושין כגון אלו קבע בית המשפט המחוזי: "אקט הגירושין, גם אם הושג בהסכמה מלאה, הוא חוויה קשה ומכאיבה לכל אחד מבני הזוג. קשה הדבר שבעתיים כאשר הגירושין נכפים בשרירות הלב. גירוש אשה בעל-כורחה, הוא תופעה הנוגדת את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת. משום כך, מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע." [32]

החוק הישראלי אינו קובע עונש דומה לאישה המגרשת את בעלה בעל כרחו, כנראה משום שגירושין כאלו אינם אפשריים בדתות הנפוצות במדינת ישראל.

לכאורה, יש לאישה הרוצה להתגרש מבעלה בעל כרחה דרך קלה לכפות עליו את הגירושין. אם יתברר שהאישה נואפת, הרי מכח הילכת "אסורה לבעלה ולבועלה", יש לכפות על הבעל לגרשה. אלא, שלסרבן הגט עומדת דרך קלה להתחמק מחובה זו, שכן הוא יכול לסרב להאמין לאישה המעידה על עצמה שהיא "זינתה" [33], ובמקרה כזה, אין הגט נכפה, משום "שמא נתנה עיניה באחר". [12] יחד עם זאת, הבאת עדים נוספים, ובפרט עדות האיש שעמו ניאפה, יכולה להביא לתוצאה של כפיית הגירושין על הבעל, על אף טענתו כי אינו מאמין לסיפורי האישה [34].


מניעה

גט על תנאי

למניעת עגינות הנובעת ממלחמה או משבי, הועלתה הצעה לפיה כל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אך ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.

נישואין אזרחיים

זוג יהודים ישראלי החפץ לבוא בברית הנישואין והחושש משאלת העגינות או סרבנות הגט יכול להנשא מחוץ לישראל, במנגנון של נישואין אזרחיים [35]. על נישואין אלו פסק הרב משה פיינשטיין כי אינם דורשים גט [36] וממילא, שאלת העגינות אינה מתעוררת בהם.

נישואין רפורמיים

טקס קידושין פרטי המתנהל למשל בפני רב רפורמי, אינו קושר את הצדדים את הצדדים ב"קידושין על פי דת משה וישראל", ועל כן מאפשר לצדדים להתחתן כפנויים מבלי צורך בגט. הסיבה היא שעצם קיום טקס כזה, מעיד על הצדדים שהם אינם חפצים בקידושין כאלו. כיוון שלקידושין נדרש רצון הצדדים. רוצים יחד עם זאת, אם נרשמו בני הזוג במרשם התושבים כנשואים, נדרשת הכרזה של בית הדין הרבני על היות הצדדים פנויים הלכתית כדי להתיר להם להינשא בשנית. [37]

פילגשות

זוג המתכוון לחיות ביחד ולהקים משפחה ועושה זאת ללא חופה וקידושין כללנמצא במעמד של ידועים בציבור. מוסד הידועים בציבור ידוע גם כפילגשות בהלכה, שהיא מעמד מקובל על רוב הפוסקים, אשר אינם רואים בו עבירה, ובלבד שבני הזוג נאמנים זה לזה. לדעת רוב הפוסקים אין זוג כזה זקוק לגט בשעת פירוד. (ראב"ד, אישות פ"א, ה"ד: 'אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה'.)

הסכם קדם נישואין

פתרון אחר שהוצע,הוא חתימה על הסכם בין בני הזוג, עוד לפני הנישואים, כגון ההסכם לכבוד הדדי, לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין. יחד עם זאת יש הטוענים (שו"ע אבה"ע סי' קלד, ה) כי מזונות ענשיים הנקבעים בהסכם קדם נישואין, מעוררים חשש בדבר הרצון החפשי של מי שהגט נכפה עליו באמצעי זה, ועל כן פוגעים בכשרות הגט[13].

ויכוח ציבורי

יש הטוענים כי בית הדין הרבני מהסס יתר על המידה טרם הפעלת סנקציות. כך למשל אומר הרב יובל שרלו:

"העובדה כי התורה קבעה שהאיש מגרש את אשתו רק מרצונו בונה ביסודה את קדושת המשפחה, אולם אין היא נותנת לבעל כל זכות מוסרית והלכתית כדי לנצל הלכה זו ולסחוט את האישה. ... בשעה שהדיינים אינם מונעים זאת, והם ממשיכים לחייב אישה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אין הם נוהגים בדרכה של הלכה ובדרכה של תורה."[14]

טענה דומה מושמעת גם כתב העת המדעי "זעקת דלות" בהוצאת מכון שכטר ללימודי היהדות, המוסיף וטוען כי יש הרכבים המסרבים באורח שיטתי להפעיל אמצעי כפיה אזרחיים והלכתיים (הרחקות דרבנו תם) . בגיליונות אחדים של כתב העת מופיע ניתוח הלכתי מדוקדק של מקרים של פסיקה של בתי הדין הרבנים, וטענה כנגדם כי בתי הדין הרבניים אינם משתמשים בכלים הלכתיים כמו "קידושי טעות", ו"קידושי אונס" העומדים לרשותם כדי להתיר עגונות. עוד נטען בכתב העת כי בתי הדין הרבניים מפרים כללים דיוניים הלכתיים כגון העיקרון של כיבוד סמכות ופסיקה של בתי דין אחרים, והפיכה של פסיקה קודמת של בית הדין הרבני, באופן שמעגן נשים. הרב אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני, טוען כנגד הניתוח ההלכתי כי הוא מסתמך על התלמוד והרמב"ם בלבד תוך התעלמות מהפסיקה המאוחרת.

מאידך, יש הטוענים כי המאבק למען העגונות מנוצל ככלי "לניגוח התורה" [15]. עוד נמתחה ביקורת על ביח המשפט העליון על כך שהוא מגביל את סמכויותיו של בית הדין הרבני, ובכך מקשה עליו להתיר עגונות [16]

עוד נמתחה ביקורת על כך כי המאבק למען העגונות ומסורבות הגט מנוצל לשם פגיעה מכוונת בגברים מסורבי גט. בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, אמר הרב שלמה דיכובסקי כי: "אני חייב לציין, שהחוק הנ"ל (החוק לכפיית פסקי דין של גירושין) הוא חוק מפלה במכוון. ישבתי בשעתו בוועדת הכנסת למעמד האשה, וחברות הכנסת הנכבדות הצהירו במפורש על רצונן להכניס בחוק סיעף שבו בו "אפליה מתקנת" לטעמן, לטובת הנשים. אני מתקשה מאוד להבין את פשר האפליה "הלא מתקנת" הזו. מה בצע להכביד על גבר מסוים שגורלו המר הביא אותו בברית הנישואין עם אשה סרבנית גט, כדי ללמד לקח גברים אחרים המתעמרים בנשותיהן? במה יתוקן מעמד האשה, אם נאמלל גבר שזכה בתביעת הגירושין כנגד אשתו, כדי ללמד לקח גברים אחרים סרבני גט?" [38]

עוד נאמר כי המאבק למען העגונות ולמען מסורבות הגט, מנוצל באורח ציני לשם הצדקת חוקים המפלים מגדרים נגד גברים[17]. ואכן, פסק דין של השופטת נילי מיימון, שעליו נמתחה ביקורת ציבורית [39] מצדיק תשלום מזונות נמוכים בסך 166 ש"ח לחודש לילד הנמצא אצל אביו (לעומת 1600 ש"ח לחודש לילד המצוי אצל אמו) באי השוויון ההלכתי בין גברים לנשים באמרו "כמו כח המיקוח של האיש בענייני רכוש העולה על זה של האישה, כתוצאה מכך שהאישה אינה יכולה להתגרש ללא הסכמת האיש ושיתוף פעולה מצידו. האישה, בניגוד לאיש, גם אינה יכולה לקבל היתר נישואין כאשר בעלה מסרב להתגרש ממנה או במקרים בהם הוא חסר דעה".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ‏שמואל ב' כ' 3‏
  2. ^ ‏בני דון-יחייא, מה פתאום שלום-בית, אני רוצה להתגרש, באתר ynet‏, 19.6.2007‏
  3. ^ [1], באתר ynet‏
  4. ^ ‏שרה ליבוביץ-דר, ‏מי ישחרר את תמי ארד, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2001‏
  5. ^ סקר בתי הדין:יותר סרבניות מאשר סרבנים מאת נטע סלע, אתר ynet
  6. ^ הנהלת בתי הדין הרבניים, דין וחשבון לשנת 2007 קובץ DOC
  7. ^ פסק דין של השופט גרניט הקורא לכנסת להחיל חוק מזונות אזרחי
  8. ^ פס"ד של בית הדין הרבני הגדול הקובע סנקציות קשות לאסיר סרבן גט, ומרחיב את סמכויות בתי הדין מעבר לאלו המפורשות בחוק קובץ DOC
  9. ^ ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד כה(1)7 –
  10. ^ פס"ד של בית הדין הרבני הגדול, בעניין מאסר של סרבנית גט.
  11. ^ [2], באתר ynet‏‏
  12. ^ על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות "לברית הבט ואל תֵפֶן ליצר", אביעד הכהן, באתר דעת.
  13. ^ על הסכמי קדם נישואים מאת הרב דוד בן זזון, אתר "קול שמחה"
  14. ^ הדין הרבניים מאת יובל שרלו, אתר כיפה
  15. ^ http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/6561/1 ח"כ משה גפני, בשבע, גיליון 238, 19/04/07
  16. ^ בית המשפט החילוני אינו דואג לעגונות, הרב אליעזר מלמד, באתר ישיבה
  17. ^ ליאור לב, הרהורים על שוויון ביום העגונה