עיקור כפוי

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עיקור כפוי היה נהוג במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, בדרך כלל כחלק מתוכנית אאוגנית שמטרתה למנוע מ"חברים בלתי רצויים בחברה" להתרבות. לרוב הוסמך מוסד רפואי או גוף חוקי אחר להורות שאדם ינותח למטרת מניעת התרבותו, לרוב כנגד רצונו, ולעתים ללא ידיעתו.

תכניות מסוג זה עודדו עיקור באמצעות חיתוך צינור הזרע ("וסקטומיה") בגברים וכריתת חצוצרות בנשים. ניתוחים אלו לא פגעו ביצר המין, או באישיותו של המנותח (להבדיל מניתוח סירוס). עובדה זו סייעה למצדדי העיקור הכפוי לטעון כי הטיפול שהם מציעים הינו הומאני ונחוץ מבחינה מדעית.

ארצות הברית

מוצג מתוך התערוכה הבינלאומית השנייה לאאוגניקה (שנערכה במסגרת הקונגרס הבינלאומי השני לאאוגניקה, 1921), המציג את המדינות בארצות הברית בהן עיקור כפוי אושר על פי חוק, נכון ל-1921

המדינה הראשונה החשובה בה החלה תוכנית של עיקור כפוי למטרה אאוגנית הינה ארצות הברית. העיקור הכפוי נועד למנוע את התרבות המפגרים בשכלם וחולי הנפש. לעתים עוקרו שוכני בתי כלא ומוסדות ענישה אחרים, בהנחה כי הנטייה לפשיעה עוברת בתורשה, אך מקרים אלו היו נדירים יחסית.

המדינה הראשונה שקיבלה חקיקה המאפשרת עיקור כפוי הייתה פנסילבניה בשנת 1905, אך מושל המדינה השתמש בזכותו והטיל וטו על החקיקה. אינדיאנה הייתה המדינה הראשונה בה נחקק חוק פעיל של עיקור כפוי בשנת 1907, ומיד לאחריה באו וושינגטון וקליפורניה בשנת 1909. תוך מספר שנים היו בארצות הברית כשלושים מדינות בהן התקבל חוק המאפשר עיקור כפוי.

בתחילה היה השימוש בעיקור הכפוי נדיר, אך בשנת 1927 ניתנה פסיקתו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין באק נ. בל. קארי באק הייתה אישה צעירה, אשר אמה אושפזה במוסד, והיא עצמה ילדה ילד מחוץ לנישואין. על פי החוק שהתקבל בוירג'יניה היה די בכך כדי להורות על עיקורה הכפוי. באק לא קיבלה את הדין וערערה לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בית המשפט דחה את ערעורה ברוב של שמונה מול אחד, בפסק דין המהווה כתם על פסיקתו של בית המשפט העליון עד עצם היום הזה. אף שופט דגול כאוליבר ונדל הולמס כתב בפסק הדין את הפיסקה מעוררת-המחלוקת הבאה:

"עדיף לעולם אם במקום לחכות להוצאתם להורג של הצאצאים המנוונים בשל פשעיהם, או לתת להם לרעוב למוות בשל אווילותם, תוכל החברה למנוע מאלו שאינם ראויים במובהק להמשיך את מינם... שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר."

יצוין, כי בדיעבד התברר כי למעשה אף אחד משלושת הדורות לא היה אימבציל. אמא של בק הושמה במוסד עקב "התנהגות מינית מופקרת". בק, שעוקרה, ששוחררה מהמוסד זמן קצר מאוד לאחר עיקורה, וחיה שנים רבות אחך-כך, הייתה בעלת אינטֶליגנציה ממוצעת, כמו גם בתה (שנולדה למעשה כתוצאה מאונס).

פסק הדין הביא לעליה חדה במספר העיקורים הכפויים, עד שפסק דין אחר "סקינר נ. אוקלהומה" סיבך את המצב החוקי כשפסק, בשנת 1942 שאין להשתמש בעיקור כעונש.

לאחר מלחמת העולם השנייה דעת הקהל נטתה כנגד העיקור הכפוי, והרעיונות האאוגניים נראו כרעיונות שהביאו לאסון הנורא של המלחמה והשואה. העיקור הכפוי המשיך עדיין במספר מדינות עד שנות השבעים. כמה מדינות לא ביטלו את חוקי העיקור שלהן למשך זמן רב. מעריכים כי 64,000 אנשים עוקרו בכפייה בארצות הברית בזמן בו החוקים היו בתוקף. כשליש מאלו עוקרו בקליפורניה. בשנים האחרונות התנצלו מושלי מדינות רבות באופן פומבי על תוכניות העיקור הכפוי שלהן. אף מדינה לא יצרה תוכנית לפיצוי הנפגעים, בטענות שרובם עוד אינם בחיים, ומהגדרתם אין להם צאצאים, וכן כי הרשומות הנוגעות לתכניות העיקור הכפוי הינן פגומות וחלקיות.

גרמניה

תוכנית העיקור הכפוי הידועה ביותר לשמצה התנהלה בגרמניה, בימי משטרו של אדולף היטלר. אחד מהחוקים הראשונים שהתקבלו לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, היה "החוק למניעת צאצאים החולים במחלות תורשתיות" (Gesetz zur Verhütung erbkranken Nachwuchses), שנוסחו התבסס על חוקים שהוצעו או כבר נחקקו בארצות הברית. החוק הקים 200 "בתי דין לתורשה" להם הגישו רופאים מרחבי המדינה מסמכים הנוגעים לחוליהם שהיו לקויים בשכלם, חולי נפש, אפילפטים, חרשים, או שסבלו מעיוותים גופניים כלשהם. רופאים שלא דיווחו על חולים אלו היו צפויים לעונשים קשים. אלכוהוליסטים וחולי מחלת הנטינגטון היו צפויים אף הם לעיקור כפוי. מסמכי החולה הוצגו בפני בית הדין, אשר החליט אם לעקרו.

עד סוף מלחמת העולם השנייה עוקרו בכפייה בגרמניה כארבע מאות אלף איש (רובם במהלך ארבע השנים הראשונות להפעלת התוכנית). אמנם הקריטריון לעיקור לא היה גזעי, אך בין המעוקרים היו גם צאצאים מעורבים מבחינה גזעית של חיילים אפריקנים בצבא הצרפתי ששהה בחבל הריין (צאצאים אלו לאפריקנים ולגרמניות כונו "ממזרי הריין" וכמה מאות מתוכם עוקרו בכפיה). כן עוקר מספר רב של צוענים, אך זאת לא על רקע "נחיתות גזעית" אלא בשל סיווגם כ"א-סוציאלים".

תוכנית העיקור הייתה אך הקדמה לתוכנית מרחיקת לכת יותר לחיסולם הפיסי של כל אלו שפגעו ב"היגיינה הגזעית". תוכנית זו המכונה "תוכנית T4 - אותנסיה" החלה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, והיא קשורה בקשר הדוק לשואה שכן הצוות שביצע את התוכנית, והשיטות ודרכי הפעולה ששימשו בה, שימשו לאחר מכן להשמדת היהודים, במיוחד במבצע ריינהארד.

מדינות אחרות

מדינות רבות ברחבי העולם (ובמיוחד באירופה) ביצעו תכניות של עיקור כפוי. אמנם אלו לא הגיעו לשיעורי עיקור כבגרמניה ובארצות הברית. בשנים האחרונות נתגלה כי בשבדיה פעלה תוכנית במסגרתה עוקרו כ-62,000 איש במשך כארבעים שנה. כן פעלו תכניות דומות בקנדה, אוסטרליה, נורבגיה, פינלנד, אסטוניה, שווייץ, איסלנד, וכמה מדינות באמריקה הלטינית ובהן פנמה ופוארטו ריקו.

ראו גם


קישורים חיצוניים