טיפול מיני

טיפול מיני הוא אסטרטגיה לשיפור התפקוד המיני ויצר המין. בעיות נפוצות הניתנות לטיפול הן שפיכה מוקדמת, שפיכה מאוחרת, אין-אונות, היעדר חשק מיני או עוררות מינית, וכאב בעת קיום יחסי מין (וגיניזמוס ו-דיספאריניה). טיפול מיני עשוי לסייע גם לבעלי פאראפיליות, דיספוריה מינית, היפרסקסואליות, היעדר ביטחון מיני, התאוששות מתקיפה מינית, בעיות מיניות הנוגעות לזקנה, מחלה או מוגבלות אחרת.

היסטוריה

טיפול מיני היה קיים בתרבויות רבות לאורך השנים, כולל הודו העתיקה, סין, יוון ורומא. טיפול מיני באותה תקופה כללה, בין היתר, מדריכים, לחשים, אן-אפרודיזיאק, אפרודיזיאק ויוגה טנטרי.

סקסולוגים כמו הנרי האבלוק אליס ואלפרד קינסי החלו לערוך מחקרים בתחום המיניות האנושית במחצית הראשונה של המאה העשרים ועבודה זו נחשבה פורצת דרך ושנויה במחלוקת.

בשנות החמישים עסק טיפול מיני בעיקר בריסון התנהגות מינית בוטה או סוטה, כגון הומוסקסואליות או קיום יחסי מין לעיתים קרובות מדי. מאסטרס וג'ונסון ביצעו מעין מהפכה בטיפולי המין באמצע המאה העשרים בכך שהפכו את הטיפול לממוקד תרגולים לצורך שינוי התנהגות. ד"ר הלן סינגר קפלן שינתה מספר רעיונות של מאסטרס וג'ונסון וכללה תרופות בטיפול. שניהם שילבו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בתרגול וקפלן נעזרה בנוסף בטיפול פסיכודינמי. ג'ק אנון פיתח בשנת 1976 את מודל ה-PLISSIT שביקש ליצור מערכת מובנית של רמות המסייעות למטפל לבצע את תפקידו.

בשנות השמונים הטיפול המיני התמקד בתרופות נוספות, עם דגש על תפקוד מיני של גברים. בשנות התשעים הפכו זריקות פין ותרופות כמו ויאגרה לפופולריים, כמו גם תרופות נגד דיכאון, בשל תופעות הלוואי שלהן (לטיפול בשפיכה מוקדמת). טיפול הורמונלי סייע הן בתפקוד המיני של גברים והן אצל נשים. דילאטורים שימשו לטיפול בנשים עם וגיניזמוס ובהמשך החלו להציע ניתוחים להגדלת פתח הנרתיק במקרים החמורים.

אופן הטיפול

טיפול מיני מודרני משלב שיטות פסיכותרפיות ותרופתיות, כגון ויאגרה (סילדנפיל) לחיזוק הזיקפה ופקסיל (פרוקסטין) לטיפול בשפיכה מוקדמת. מטפלי מין מסייעים למטופלים להתגבר על בעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות העשויות לפגוע בחיי המין.

טיפול מיני דורש תחילה אבחון קפדני הכוללת בדיקה רפואית ופסיכולוגית. הסיבה לכך היא כי לתפקוד המיני יש בסיס סומטי (ביולוגי) או בסיס פסיכוגני (פסיכולוגי). דוגמה מובהקת היא אין-אונות (אימפוטנציה), אשר עשויה לנבוע מבעיה במחזור הדם או מחרדת ביצוע (או משניהם יחד). טיפול מיני הוא בדרך כלל לטווח קצר, כאשר משך הטיפול תלוי בנסיבות.

טיפול מיני ניתן על ידי פסיכולוגים או רופאים שעברו הכשרה מתאימה. בארצות הברית, "האגודה האמריקאית של מחנכי מין, יועצים ומטפלים" (AASECT) מפקחת על ההכשרה הקלינית של מטפלי מין ומעניקה תעודת מטפל מין מוסמך (CST). בארצות הברית יכול כל יועץ מורשה לבריאות הנפש לתרגל גם טיפול מיני.

טיפול מיני שונה מסרוגייט. בעוד שמטפלי המין דנים ומדריכים את הלקוחות בתרגילים מבוססי-מין אשר יבוצעו בפועל בבית בין המפגשים, בטיפול סרוגייט משתתפת בת זוג ייעודית בתרגילים עם לקוחותיהם על מנת לתרגל ולפתח מיומנויות בתחום זה. מטפלים ונשי סרוגייט משתפים פעולה במקרים מסוימים. למטפלים מיניים מוסמכים, קרי פסיכולוגים ורופאים, אין קשר מיני עם לקוחותיהם.

תסמינים

טיפול מיני מתמקד בתסמינים של המטופל ולא בקונפליקטים הפסיכודינמיים. הפרעות מיניות אשר ניתן לטפל בהן על ידי טיפול מיני כוללות חשש כלשהו מקיום יחסי מין בקרב בני זוג, שפיכה מוקדמת, אין-אונות, ליבידו נמוך, פטישים הפוגעים בחיי המין, התמכרות מינית, כאב בעת קיום יחסי מין, היעדר ביטחון מיני, סיוע לקורבנות המתאוששים מתקיפה מינית, בעיות שמקורן במתח, עייפות וגורמים סביבתיים אחרים. טיפול מיני יכול להיות על בסיס אישי או עם יחד בן הזוג.

הזדקנות ומיניות

לאורך החיים עשויים שינויים פיזיים ורגשיים להשפיע על הגוף ועל מיניות האדם. הירידה ברמות ההורמונים ושינויים בתפקוד הנוירולוגי והמחזורי עלולים להוביל לבעיות מיניות כגון אין-אונות או כאבים נרתיקיים. ליבידו נמוך ותפקוד מיני ירוד נחשבים בדרך כלל לתוצר לוואי של זקנה. תוצרי הלוואי הרגשיים של הבגרות, עם זאת - ביטחון מוגבר, מיומנויות תקשורת טובות יותר ועכבות פחותות - יכולים לסייע ליצירת חוויה מינית עשירה יותר, נינונית יותר ומספקת יותר, בסופו של דבר. בסקרים האחרונים של AARP מהשנים 1999, 2004 ו-2009, רווחתם של המבוגרים הלך וגדל ומנגד, שביעות רצונם מהתפקוד המיני ירדה. מבוגרים האמינו שחיי מין פעילים מעניקים תענוג רב אך בו בזמן גם מסייעים באופן מהותי לבריאות הנפש ובריאות גופנית.