הבדלים בין גרסאות בדף "לסביות"
מ |
|||
| שורה 278: | שורה 278: | ||
==קישורים חיצוניים== | ==קישורים חיצוניים== | ||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
* עומרי גולדשטיין וורד שפילמן, [http://law.haifa.ac.il/lawatch/lawatch_files/gilionB/6%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%AA%20%D7%9C%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%AA%D7%A9%D7%A1%D7%94.pdf "אמא יש רק אחת? – בעקבות 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה"], '''הארת דין''' ב(2) (התשס"ה) 92. {{PDF}} | * עומרי גולדשטיין וורד שפילמן, [http://law.haifa.ac.il/lawatch/lawatch_files/gilionB/6%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%AA%20%D7%9C%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%AA%D7%A9%D7%A1%D7%94.pdf "אמא יש רק אחת? – בעקבות 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה"], '''הארת דין''' ב(2) (התשס"ה) 92. {{PDF}} | ||
* [http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/maamad/2005-02-22.html פרוטוקול מס' 165 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה], בנושא "הכרעה בעניין מתן אימוץ לזוג לסביות" (פברואר 2005). | * [http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/maamad/2005-02-22.html פרוטוקול מס' 165 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה], בנושא "הכרעה בעניין מתן אימוץ לזוג לסביות" (פברואר 2005). | ||
| שורה 299: | שורה 287: | ||
{{-}} | {{-}} | ||
| + | |||
==הערות שוליים== | ==הערות שוליים== | ||
{{הערות שוליים|יישור=שמאל}} | {{הערות שוליים|יישור=שמאל}} | ||
גרסה מ־19:12, 30 ביוני 2011
לֶסְבִּיּוּת הוא מושג המשמש לתיאור משיכה מינית ורגשית בין נשים. לסבית היא אישה בעלת נטייה מינית הומוסקסואלית (הרכב של המילים "הומו" (יוונית: זהה) ו-"סקס" (לטינית: מין); ביחד: "מין זהה"), דהיינו אישה המקיימת או מעוניינת לקיים מערכות יחסים רגשיות ומיניות עם נשים אחרות.[1]
המונח "לסביוּת" כקונספט המגדיר נשים אשר חולקות נטייה מינית הומוסקסואלית הוא תוצר של המאה ה-20. אף על פי שהומוסקסואליות בקרב נשים הופיעה במגוון רחב של תרבויות במהלך ההיסטוריה, רק בתחילת תקופה זו נעשה תיאור של לסביות כקבוצה. בשנים המאוחרות של המאה ה-19 פרסמו סקסולוגים תוצאות של מחקרים ותצפיות על התנהגות נשית שאופיינה במשיכה חד-מינית, ועשו הבחנה של לסביוּת כיישות חברתית בתרבות המערבית. כתוצאה מכך, נשים באירופה ובצפון אמריקה אשר הפכו למודעות לסטטוס הרפואי החדש שנוסד, הקימו במחתרת תת-תרבות לסבית.
הרחבה נוספת של המושג נעשה בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות השפעתו של הגל השני של הפמיניזם. מאז תקופה זו עוסקים היסטוריונים בבחינה מוחדשת של יחסים בין נשים בהיסטוריה, ומעלים שאלות בדבר ההגדרה הנכונה של אישה כלסבית או של מערכת יחסים בין נשים כיחסים לסביים. דיונים בנושאים אלה הניבו שלושה רכיבים לזיהוי לסביוּת: התנהגות מינית, משיכה מינית, ונטייה מינית.
לסביות רבות הגיבו לתיוגן כדחויות מוסרית בבניית תת-תרבות המבוססת על מרידה בתפקידי המגדר. לסביוּת הייתה במהלך ההיסטוריה לאופנתית לעתים, מה שהשפיע על האופן שבו השתקפה התופעה אצל אחרים, כמו גם אצל הנשים הלסביות עצמן. ישנן נשים העוסקות בפעילות הומוסקסואלית, שייתכן כי ידחו את הזהות הלסבית בשלמותה, תוך שהן מסרבות לזהות עצמן כלסביות או ביסקסואליות.
לאורך ההיסטוריה היו אלה גברים אשר עיצבו את העקרונות אשר קבעו מה נכון עבור נשים באהבה, ביחסי מין ובמשפחה; והואיל וגברים אינם חלק ממערכות יחסים לסביות – הם לרוב דחו או התעלמו מהרעיון כי מערכות יחסים כאלה אפשריות או כי מדובר באפשרות בת-תוקף למימוש עצמי של מיניות. הסקסולוגים המוקדמים ביססו את אבחנותיהם על לסביות על אמונתם כי אישה הקוראת תיגר על תפקידי המגדר הנוקשים של החברה סובלות מהפרעה נפשית.
תוכן עניינים
אטימולוגיה
המונח "לסביוּת" התפתח משמו של האי היווני לסבוס, מקום מושבה של המשוררת סַאפְּפוֹ, בת המאה ה-7 לפנה"ס.[2] בחינה של כתבים עתיקים לימדה את היסטוריונים על קיומה של קבוצה נשים אשר היו תחת חסותה של סאפפו מבחינה תרבותית.[3] מעטים מכתביה של סאפפו שרדו, אולם אלו הקיימים משקפים את הנושאים שעליהם כתבה: חיי היום-יום של הנשים, מערכות היחסים שלהן וטקסים. סאפפו תיארה את יופיין של הנשים ואת אהבתה אליהן.[4] עד למאה ה-19 התייחס המונח "לסבי" לכל נושא הקשור לאי לסבוס, לרבות סוג של יין. (בשנת 2008 נעשה ניסיון של תושבי האי למנוע בדרך משפטית את השימוש במונח שלא לתיאור נושאים הקשורים לאי, אך המהלך כשל.[5])
בשנת 1890 נעשה שימוש במונח במילון רפואי לתיאור התנוחה "סיזרינג" (באנגלית: "tribadism"[6]) כ"אהבה לסבית": "סיפוק מיני הדדי של שתי נשים על ידי גירוי ביחסי מין". שימוש במונח "לסביוּת" (באנגלית: Lesbianism) כתיאור של יחסים אירוטיים בין נשים תועד בשנת 1870. סביב המאה ה-20 הוחלף המונח ב"סאפיזם" ("Sapphism") או "סאפיסטית" ("Sapphist"), ובשנת 1925 התקבע בספרות הרפואית המונח "לסביוּת", ושימש כשם עצם המתאר את המקבילה הנשית למעשה סדום גברי.[2]
התפתחות הידע הרפואי היוותה מרכיב מרכזי בשינויים העתידים לבוא במשמעויות הנִלוות למונח לסביוּת. באמצע המאה ה-19 ערכו אנשי רפואה ניסיונות לייסד דרכים לזיהוי הומוסקסואליות בקרב גברים, אשר נחשבה אז לבעיה חברתית משמעותית במרבית החברות המערביות. על ידי סיווג התנהגות שהוגדרה באותה התקופה כ"מיניות הפוכה" על ידי הסקסולוג היהודי-גרמני מגנוס הירשפלד, קבעו החוקרים מהי התנהגות מינית נורמלית עבור גברים ונשים, ובאיזו מידה חורגים גברים ונשים מן "ההתנהגות המינית המושלמת".[4]
הספרות המקצועית התייחסה ללסביות במידה מועטה בהרבה מאשר להומוסקסואליות גברית, שכן התופעה לא נתפסה בקרב אנשי מקצוע כבעיה משמעותית, ובמקרים אחרים אף הייתה התעלמות מוחלטת מקיומה. יחד עם זאת, הסקסולוגים ריכרד פון קראפט-אבינג הגרמני והבלוק אליס הבריטי כתבו כמה ממחקרי הסיווג המוקדמים ביותר על אודות משיכה מינית בין נשים, והתייחסו אליה כאל סוג מסוים של אי-שפיות.[7]
קראפט-אבינג, התייחס ללסביוּת (שאותה כינה "Uranism") כמחלה נוירולוגית, ואילו אליס, אשר הושפע מכתיבתו של קראפט-אבינג, חלק עליו באשר לתפישתו כי "מיניות הפוכה" היא באופן כללי מצב שנמשך לאורך כל החיים. אליס האמין כי נשים המביעות אהבה לנשים אחרות ישנו את התייחסותן ליחסים מעין אלה לאחר שיתנסו בנישואים וב"חיים מעשיים".[7] יחד עם זאת, הוא הודה כי ישנן נשים עם "נטייה הפוכה" אשר יבלו את כל חייהן בהתמדה ביחסים אירוטיים עם נשים. היו אלה חלק מקבוצת "המגדר השלישי" אשר דחו את הרעיון שלפיו נשים צריכות להיות כנועות, נשיות וביתיות.[7] המונח "נטייה הפוכה" תיאר את התפקידים המגדריים ההפוכים ואת הקשר בינם למשיכה מינית לנשים במקום לגברים. היות שבתקופה הוויקטוריאנית לא היה מקובל שנשים ייזמו מגע מיני כלשהו, נשים אשר עשו כך נחשבו לבעלות התנהגות מינית גברית.[8]
עבודותיהם של ריכרד פון קראפט-אבינג ושל הבלוק אליס זכו לתפוצה רחבה וסייעו ליצור מודעוּת ציבורית למיניות נשית. טענות הסקסולוגים שלפיהן הומוסקסואליות היא סטייה מולדת התקבלו באותם זמנים בחיוב בקרב גברים הומואים, הואיל והייתה הכרה רחבה להצעתם כי סגנון חיים שכזה לא הושפע ממידה רעה, מעבריינות או מהפקרות, וכי אין להכיר בו ככזה. בהיעדר כל בסיס אחר לתיאור רגשותיהם, קיבלו הומוסקסואלים רבים את הסיווג כ"שונים" או "סוטים", והשתמשו בעובדה כי היו במעמד לא חוקי באירופה על מנת לגבש מעגלים חברתיים בפריז ובברלין. במקביל, לסביות החלו לגבש אלמנטים של תת-תרבות.[4]
הומוסקסואליות בנשים ללא זהות לסבית
המשמעויות השונות שנוספו למונח "לסביות" במהלך המאה ה-20 עודדו מספר היסטוריונים לבחון מחדש יחסים בין נשים לאורך ההיסטוריה, בטרם החל השימוש הנרחב במונח לתיאור נטייה מינית. דיונים בין היסטוריונים הולידו שאלות חדשות בדבר הגדרתה של מערכת יחסים לסבית. לסביות פמיניסטיות עמדו על כך שיחסי מין אינם מדד הכרחי בקביעה שלפיה אישיות מסוימת היא לסבית, אם עיקר היחסים שלה, ואלה הקרובים והמשמעותיים ביותר, היו עם נשים. כאשר בוחנים יחסים מן העבר בהקשר ההיסטורי המתאים, היו זמנים שבהם אהבה ויחסי מין היו שני תחומים נפרדים ולא בהכרח קשורים זה לזה.[9] בשנת 1989 כתבה קבוצה חוקרים אשר נקראה "קבוצת ההיסטוריה הלסבית" (The Lesbian History Group) כי:
|
מאחר שישנו בחברה אי-רצון להכיר בכך שלסביוֹת קיימות, נדרשת רמה גבוהה של ודאות בטרם היסטוריונים או ביוגרפים רשאים לעשות שימוש בתווית הזאת. עדויות אשר עשויות להיחשב למשביעות רצון בכל מקרה אחר אינן מתאימות במקרה הזה... אישה אשר מעולם לא נישאה, אשר חיה עם אישה אחרת, אשר חבריה היו בעיקר נשים או אשר התרועעה במעגלי-חברים הומו-לסביים ידועים הייתה ככל הנראה לסבית... אך ראיות מסוג אלה אינן נחשבות ל"הוכחות" לכך. מה שאלה המבקרים אותנו מבקשים הן ראיות שלא ניתן להפריך אותן, של פעילות מינית בין נשים, ואת אלו כמעט בלתי אפשרי למצוא.[10] | 
|
לרוב, מיניות האישה אינה מקבלת ייצוג הולם בטקסטים ובמסמכים היסטוריים. עד לאחרונה, תיעוד מיניותן של נשים נכתב למעשה על ידי גברים, מתוך הבנה ונקודת מבט גברית, כשההתייחסות לנשים הייתה ביחס לגברים עצמם - כנשותיהם, בנותיהם או אמהותיהם.[11] ייצוגים אמנותיים של מיניות נשית הציגו בדרך כלל רעיונות או מגמות בקנה-מידה רחב, והעניקו להיסטוריונים רמזים על המידה שבה היו יחסים אירוטיים בין נשים נפוצים ומקובלים במהלך ההיסטוריה.
רומא ויוון העתיקות
 | ערך מורחב – הומוסקסואליות ביוון העתיקה |
ניתוח ההיסטוריה נעשה לרוב דרך אידאולוגיות בנות-זמננו; יוון העתיקה כנושא זכתה לפופולריות רבה בקרב המעמד השליט בבריטניה במהלך המאה ה-19. בהתבסס על סדר העדיפויות החברתי שלהם, היסטוריונים של יוון העתיקה פירשו את החברה ביוון כמערבית, לבנה וגברית, ובעיקרון הדירו נשים מהחשיבות ההיסטורית.[11] הנשים ביוון נהגו להתבודד אחת עם השנייה, וכך גם גברים. בחברה ובסביבה הומואירוטית זו היו יחסים אירוטיים ומיניים בין גברים דבר שבשגרה, והם תועדו בספרות, באמנות ובהגות הפילוסופית. אין כמעט כל תיעוד לפעילות הומוסקסואלית בין נשים, אך ישנה השערה שיחסים דומים לאלה שהתנהלו בין גברים ונערים התנהלו גם בין נשים ונערות. המשורר הלירי אלקמן בן המאה ה-7 לפנה"ס השתמש במונח "aitis" לתיאור המקבילה הנשית לנער הנמצא במערכת יחסים פדרסטית.[12] בדיאלוג הסוקרטי "המשתה", שנכתב על ידי אפלטון, מציין אריסטופאנס נשים אשר אוהבות נשים, אך משתמש לשם כך במונח "trepesthai" (שמשמעו "שיש להתמקד בו") במקום במונח "ארוס", אשר התייחס ליחסים אירוטיים אחרים בין גברים ובין נשים לגברים.[4]
ההיסטוריונית ננסי רבינוביץ טוענת שציורים המופיעים על כלי-חרס מיוון העתיקה, שבהם נראות נשים הכורכות את זרועותיהן סביב מותניהן של נשים אחרות או נשענות האחת על כתף השנייה, יכולים להתפרש כהבעה של תשוקה רומנטית.[11] לא ידוע הרבה על חייהן של נשים ביוון העתיקה ובמיוחד על מיניותן. על אף שגברים לקחו חלק במערכות יחסים פדרסטיות מחוץ לחיי הנישואים, אין ראיות מוצקות לכך שהוּתר לנשים לקיים יחסים מחוץ לנישואים או שעודדו אותן לכך. הנשים המופיעות בציורים שעל הכדים היוונים נראות מביעות חיבה אחת כלפי השנייה, והייצוג שלהן הוא אירוטי: הן מתקלחות יחד, נוגעות אחת בשנייה, ובחלק מהציורים ניתן להבחין בדילדואים אחדים ובדימוייים הלקוחים מיחסים הטרוסקסואלים או פדרסטיים. לא ידוע האם מדובר באירוטיקה המיועדת לצופה ביצירת האמנות או ביצוג ממשי של חיי הנשים באותה תקופה.[12][11]
ברומא העתיקה היו הנשים כפופות להגדרות של גברים בנושא מיניות. היסטוריונים מודרניים מציינים כי יחסם של גברים להומוסקסואליות בקרב נשים היה עוין; אישה אשר קיימה מערכת יחסים מינית מחייבת עם אישה אחרת נתפסה כבעלת מוּזרות ביולוגית ובעלת "דגדגן גדול באופן מפלצתי", שאיתו ניסתה לחדור לנשים אחרות ולעתים גם לגברים.[13] על פי ההיסטוריון ג'יימס באטריקה (Butrica), לסביוּת "אִתגרה לא רק את תפיסת הגברים את עצמם כאלה אשר להם ישנה בלעדיות על נתינת עונג מיני, אלא גם את היסודות הבסיסיים ביותר של תרבות השליטה הגברית ברומא". אין בנמצא תיעוד היסטורי ממשי של נשים אשר קיימו יחסי מין עם נשים אחרות ברומא העתיקה.[13]
ראשית אירופה המודרנית
מקרים על הומוסקסואליות בקרב נשים זכו במהלך ההיסטוריה ליחס שלילי פחות מצד רשויות החוק והדת מאשר מקרים של ניאוף או הומוסקסואליות בקרב גברים. בעוד מעשה סדום בין גברים, בין גבר לאישה או בין גברים ובעלי-חיים נחשבו בבריטניה למשל לעבירות שדינן עונש מוות, לא הייתה בספר החוקים או בספרות הרפואית כל הכרה או התייחסות למגע מיני בין נשים. החוק הראשון אשר אסר על יחסים מיניים בין נשים הופיע בצרפת בשנת 1270.[10] בספרד, באיטליה ובאימפריה הרומית הקדושה נכללו מעשי סדום בין נשים במסגרת מעשים אשר נחשבו ל"לא-טבעיים", ודינם היה העלאה על המוקד; אך ישנן מעט מאוד עדויות לכך שמדובר בפרקטיקה שאכן התרחשה.[4] ההוצאה להורג המוקדמת ביותר התרחשה בשפייר שבגרמניה בשנת 1477; שתי נזירות אשר "רכבו" האחת על השנייה או שהתגלה כי נגעו האחת בשדייה של השנייה. נזירה איטלקייה בשם האחות בנדטה קרליני (Benedetta Carlini) תועדה כאשר היא מפתה רבות מחברותיה למנזר, ותוארה כאחוזת דיבוק אלוהי בשם "סְפְּלֶנְדִיטֶלוֹ" (Splenditello). על מנת לסיים את יחסיה עם הנשים היא הוכנסה לכליאה בבידוד למשך 40 שנה.[10] יחד עם זאת, הומואירוטיקה נשית הייתה כה נפוצה בתיאטרון ובספרות האנגלית, עד כי היסטוריונים סבורים כי היא הייתה לאופנה למשך תקופת זמן מסוימת במהלך תקופת הרנסאנס.[8]
גיבוש זהות לסבית קולקטיבית
לסביוֹת, במיוחד בתרבות המערבית, מגדירות עצמן בדרך כלל כבעלות זהות המגדירה את הייחודיות המינית שלהן, וכן את השתייכותן לקבוצה חברתית החולקת מאפיינים משותפים.[14] נשים בתרבויות רבות במהלך ההיסטוריה קיימו יחסים מיניים עם נשים אחרות אך הן כמעט אף פעם לא נחשבו לחלק מקבוצה חברתית של אנשים שהגדרתהּ מתבססת על יחסים אלו. היותן של נשים בתרבות המערבית מיעוט פוליטי, יחד עם הנידוי חברתי אשר נלווה לסיווג הרפואי של הומוסקסואליות כמחלת נפש (אשר רווח עד שנות ה-70), הביאו להתפתחותה של זהות קולקטיבית ולכינונה של תת-תרבות בהתאם.[4]
המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
עבור חלק מהנשים, הידיעה שהן מתנסות ביחסים או התנהגות העלולים לסווגן כלסביות הביאה אותן להכחיש את סגנון חייהן או לכל הפחות להסוות אותו מסביבתן. כך לדוגמה הפרופסורית ז'נט מרקס מקולג' הר הוליוק לנשים שבמסצ'וסטס, שחיה עם נשיאת הקולג' מרי אמה וולי במשך 36 שנים, ייעצה לבנות הקולג' להתרחק מיחסים "לא נורמלים" ועמדה על כך שניתן להשיג אושר אמיתי רק ביחסים בין אישה וגבר.[4]
נשים אחרות, לעומת זאת, אימצו את השוני שבסגנון חייהן על מנת למצב עצמן בנפרד ולהדגיש את השוני והייחודיות שלהן מגברים הומואים והטרוסקסואלים.[15] לדוגמה, בין שנות ה-90 של המאה ה-19 ושנות ה-30 של המאה ה-20 הפעילה המשוררת האמריקאית נטאלי קליפורד בארני בפריז סלון ספרותי שאירח פגישות שבועיות, שאליהן הוזמנו אמנים ידוענים, ונערכו בו דיונים בנושאים לסביים ונשיים. תוך שהיא משלבת השפעות יווניות עתיקות עם אירוטיקה צרפתית מודרנית, ניסתה בארני ליצור גרסה עדכנית ואידאלית של לסבוס אצלה בסלון.[16] בין אורחיה נכללו ציירת הפורטרטים רומיין ברוקס (אשר נהגה לצייר מבקרים אחרים בסלון), הסופרות דג'ונה ברנס, קולט וגרטרוד שטיין והמשוררת רדקליף הוֹל.
בברלין של שנות ה-20 התפתחה עד מהרה תרבות הומו-לסבית: נפתחו כ-50 מועדונים המיועדים ללסביות, ואף היה לנשים מגזין משלהן בשם "החבֵרה" (בגרמנית: "Die Freundin), אשר ראה אור בין השנים 1924 ל-1933, ומגזין נוסף בשם Garçonne ("גַרְסוֹן", בצרפתית[17]) אשר נועד לגברים קרוס-דרסרים וללסביות.[4] בשנת 1928 יצא הספר "הלסביות של ברלין",[18] אשר הציג את בירת גרמניה כמרכז של פעילות חברתית לסבית. הוקמו מועדונים רבים ומגוונים, אשר היוו מוקד משיכה לתיירות אשר הגיעו לבתי קפה בשכונות קטנות, שאליהם היו מגיעות נשים מקומיות שהיו מעוניינות להכיר נשים אחרות. השיר "Das Lila Lied" (בעברית: "שיר הארגמן") היה להמנון המקומי של הלסביות בברלין. הומוסקסואליוּת הייתה אמנם בלתי חוקית בגרמניה, אך יחס השלטונות נטה להיות סובלני כלפי פעילויות מסוימות, והשוטרים נהגו לערוך רישום של הומוסקסואלים בלבד, לצרכים עתידיים.[19] הוועדה המדעית-הומניטרית של מגנוס הירשפלד, אשר פעלה לקידום סובלנות כלפי הומוסקסואלים, קיבלה בברכה השתתפות לסבית, ובאותה תקופה ניכר פֶרץ של כתיבה לסבית ואקטיביזם פוליטי בתנועה הפמיניסטית בגרמניה.[16]
בשנת 1928 פרסמה רדקליף הול את הספר "תהום הבדידות" (באנגלית: The Well of Loneliness; ידוע לעתים גם כ"באר של בדידות"). הספר מתאר את קורותיה של סטיבן גורדון, אישה המזהה את עצמה כבעלת "נטייה הפוכה" לאחר קריאת ספרו של הסקסולוג ריכרד פון קראפט-אבינג "פסיכופתיה סקסואלית" (Psychopathia Sexualis), ומלווה את חייה בקרב התת-תרבות ההומוסקסואלית של פריז. הספר כלל הקדמה מאת הבלוק אליס, ונועד לשמש כקריאה לסובלנות כלפי בעלי נטייה מינית הפוכה באמצעות פרסום של החיים תחת המגבלות שהיו מנת חלקם של אלו שנולדו עם נטייה כזאת.[7] הול צידדה בתאוריות של קראפט-אבינג ואליס ודחתה את זו של זיגמונד פרויד, שלפיה נטייה חד-מינית היא תוצאה של טראומת ילדות והיא ניתנת לריפוי. החשיפה הרבה שהספר זכה לה הייתה תוצאה של השלכות לא מכוונות: בלונדון נחשב הספר לתועבה ושערוריה, והוא תואר על ידי הפרופסורית לורה דואן כ"רגע ההתגבשות בנראותה של התת-תרבות הלסבית האנגלית המודרנית".[20] בכתבות נרחבות בעיתונים נכתב כי הספר מכיל "יחסים מינים בין נשים לסביות", ונִלוו אליהן תצלומים של הול וכן פרטים על חייהן של לסביות; הסיקור העיתונאי נמשך בעיתונים הגדולים לאורך כחצי שנה.[20] הול ייצגה את הופעתה החצונית של אישה "גברית" בשנות ה-20: שיער קצר, חליפה מחויטת (בדרך כלל עם מכנסיים) ומונוקל. כאשר נשים בריטיות השתתפו במלחמת העולם הראשונה הן לבשו לראשונה ביגוד גברי, ונחשבו לפטריוטיות בגין לבישת מדים ומכנסיים; אולם בשנים שלאחר המלחמה הפך לבוש גברי אצל נשים להיות מזוהה עם לסביות.[20]
בארצות הברית היו שנות העשרים הסוערות עשור של ניסיונות חברתיים, בעיקר בסקס. הייתה לכך השפעה רבה של כתיבתו של זיגמונד פרויד, אשר טען כי תשוקות מיניות גועשות אצל כל אדם באופן לא-מודע, למרות הניסיונות להדחיקן. התאוריות של פרויד היו נפוצות בארצות הברית באופן נרחב יותר מאשר באירופה. עם התרחבות המודעות לרעיון שלפיו יחסי מין הם חלק מסגנון החיים וההווי הלסבי, הפכו התנסויות מיניות כאלה לתופעה נפוצה. ערים גדולות אשר הציעו תרבות של חיי לילה הפכו באופן מידי לפופולריות, ונשים החלו לחפש בחופשיות אחר הרפתקאות מיניות. ביסקסואליות הפכה לעניין אופנתי, במיוחד בשכונות הלהט"ביות הראשונות באמריקה.[21] השכונה הפעילה ביותר מבחינת תרבות הומו-לסבית באותה התקופה הייתה הארלם שברובע מנהטן – השכונה העיקרית שבה התגוררו האמריקאים אפריקאים של ניו יורק – והמבקרים בה נהנו ממופעי ג'אז וחיי לילה פעילים. זמרות הבלוז מא רייני, בסי סמית ואת'ל ווטרס שרו על רומנים שניהלו עם נשים. בין אלה שנהגו לפקוד את המקום ניתן לציין את השחקנית טלולה בנקהד, הקומיקאית ביאטריס לילי, והשחקנית ג'ואן קרופורד, בטרם הפכה לידוענית.[21][15] הומואים ולסביות החלו לשרטט השוואה בין מעמדם החדש המוכר כמיעוט חברתי לבין זה של האמריקאים-אפריקאים.[21]
גם בשכונת גריניץ' וילג' ניתן היה להבחין בקהילה הומו-לסבית הולכת וגדלה. הארלם וגריניץ' וילג' סיפקו חדרים מרוהטים להשכרה לזוגות חד-מיניים, מה שהיווה גורם משמעותי בהתפתחותם כמרכזי הקהילה ההומו-לסבית.[10] המרכזים היו שונים באופיים: הבוהמה – קבוצות האינטלקטואלים אשר דחו את האידאלים הוויקטוריאניים – התרכזו בווילג'. הקהילה המקומית הורכבה אמנם בעיקר מגברים, אך דמויות מוכרות כגון המשוררת עדנה סנט וינסנט מיליי או מייבל דודג' לוהאן, שהתגוררו בווילג', נודעו ברומנים שניהלו עם נשים ופעילותן להפצת סובלנות כלפי הומוסקסואליות.[21] נשים שלא היה באפשרותן לבקר בהארלם או להתגורר בווילג', יכלו לראשונה לבקר בסלונים בשנות ה-20 מבלי שייחשבו לזונות. לפי ההיסטוריונית ליליאן פדרמן, קיומם של מקומות ציבוריים כגון פאבים המיועדים ללסביות "הפך לסימן הציבורי החשוב והמשמעותי ביותר של התת-תרבות הלסבית לאורך עשורים רבים".[21]
השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה
המרכיב העיקרי שנחוץ היה לעידוד לסביות לחיות את חייהן בחופשיות מבחינה ציבורית ואישית היה עצמאות כלכלית. זו למעשה נעלמה בפועל בשנות ה-30 עקב המשבר הכלכלי ("השפל הגדול"); נשים רבות בארצות הברית חשו צורך להינשא למען יציבות כלכלית – או בנישואים פיקטיביים לגבר הומוסקסואל, אשר יאפשרו לשני בני הזוג לקיים יחסים הומוסקסואליים באופן דיסקרטי מעיני החברה, או לגבר הטרוסקסואל, תוך ניהול חיי נישואין מסורתיים. נשים שניהלו חיים עצמאיים במהלך שנות ה-30 נתפסו ככאלה המחזיקות במשרות שגברים אמורים להחזיק בהן. שיח על אודות הומוסקואליות הפך אסור מבחינה חברתית, ונשים דיברו רק לעתים נדירות על חיים לסביים, אפילו בקרב עצמן.[21] התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד הלכה והתפשטה, והשפיעה על רופאים רבים מבעבר, אשר סברו עתה כי הומוסקסואליות היא נוירוזה הפוגעת בנשים צעירות. בגרמניה, התת-תרבות ההומו-לסבית שהתפתחה עד לאותן שנים נעלמה עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933.[4]
| | ערך מורחב – לסביות בגרמניה הנאצית |
פריצתה של מלחמת העולם השנייה הביאה לתמורה משמעותית בחייהם של אנשים רבים; נערך גיוס המוני של גברים, ובארצות הברית גויסו גם נשים לשורות הצבא. חיל הנשים של צבא ארצות הברית והצי האמריקני ערכו גיוס התנדבותי לנשים (WAVES). לעומת תהליך הסינון שנערך לגברים הומואים, אשר היה קיים מאז הוקם צבא ארצות הברית, לא נוסד תהליך מקביל עבור לסביות, והן הוצבו בשורות הצבא בהדרגה במהלך המלחמה. למרות הגישה כלפי התפקיד המגדרי הנכון עבור נשים אשר רווחה בשנות ה-30, נשים עצמאיות וגבריות גויסו באופן מיידי לצבא בשנות ה-40, ואלו שהביעו שבריריות שוחררו ממנו. נשים אחדות יכלו להגיע למטה החיל במדי גבר, לענות בשלילה על השאלה האם היו אי פעם מאוהבות באישה אחרת, ולהיכנס לתפקיד בקלות.[22] פעילות מינית, עם זאת, הייתה אסורה, ומי שהעידה על עצמה כלסבית שוחררה מהצבא כחלק ממדיניות "שחרור כחול". כאשר זיהו נשים לסביות אחת את השנייה, הן התקבצו לקבוצות קטנות בבסיסים הצבאיים והשתמשו במילות קוד. לטענת ההיסטוריונית אלן בֵּרוּבֵּה (Allan Bérubé), הומואים ולסביות בשורות הצבא סירבו, במודע או באופן לא-מודע, להעיד על נטייתם המינית או לדבר על זהותם המינית של אחרים, בהתאם למדיניות "לא נשאל, אל תספר".[22] שירות של נשים גבריות במיוחד בצבא לא היה נפוץ בהכרח, אך הופעתן החיצונית משכה תשומת-לב יתרה ומשכה אליהן נשים המעוניינות בנשים, אשר זיהו אותן כלסביות. נשים שרצו להעלות את הנושא היו צריכים לעשות זאת בזהירות רבה, ולעתים נדרשו ימים אחדות ליצירה של הבנה הדדית בנושא מבלי להעלותו בצורה מפורשת.[22]
נשים שלא התגייסו לצבא נקראו בדחיפות למלא תפקידים במפעלי תעשייה במקום הגברים שגויסו, על מנת לשמר את התוצר הלאומי. יכולות ההתניידות המשופרות, התחכום והעצמאות של נשים גדלו במהלך המלחמה ולאחריה, ואפשרו להן לחיות ללא בעלים. מצב זה לא היה מתאפשר תחת נסיבות חברתיות וכלכליות אחרות - והוא סייע לעיצוב רשת חברתית וסביבה לסבית.[21]
השנים שלאחר המלחמה
לאחר מלחמת העולם השנייה ניכר בארצות הברית רצון עז לחזור לחיי החברה של לפני המלחמה מהר ככל הניתן.[23] בשילוב עם הפחד הלאומי מקומוניזם והתאוריה הפסיכואנליטית אשר הפכה נפוצה יותר ויותר בקרב החוגים הרפואיים, הפכה בשנת 1950 הומוסקסואליות למאפיין לא רצוי אצל מועסקים בממשלת ארצות הברית; הומואים ולסביות נחשבו לפגיעים וחשופים יותר לסחיטה, ועל כן ביקשו בממשלה "להיפטר" מהם, והוחל בצעדים נרחבים לאיסוף מידע מודיעיני על חייהן הפרטיים.[16] הממשל הפדרלי והממשל המקומי של ארצות הברית הגישו תביעות משפטיות, ביצעו מעצרים של אנשים אשר התקהלו בפאבים ובפארקים, וחוקקו חוקים שאסרו על קרוס-דרסריוּת של גברים ונשים.[23] הצבא והממשל ערכו חקירות רבות, שאלו נשים האם קיימו יחסים מיניים עם נשים אחרות, והחשיבו אפילו התנסות חד-פעמית לעבירה ופשע, ובכך ערכו הבדלה קרימינלית בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים.[21]
בשנת 1952 סיוְוגה האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) הומוסקסואליות כהפרעה רגשית פתולוגית, והתופעה נרשמה כמחלת נפש בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני DSM.[16] ההשערה שלפיה הומוסקסואליות היא מחלה שניתן לרפא אותה, רווחה בקהילה הרפואית, בציבור הרחב ובקרב רבות מהלסביות עצמן.[24] העמדה והניסיונות לנשל הומוסקסואלים ממשרות בשירות הציבורי התרחבה לאוסטרליה[25] ולקנדה,[26] ובשנת 1921 לסביוּת הוצאה מחוץ לחוק בבריטניה.[8]
קיים ידע מועט מאוד על הומוסקסואליוּת באותה התקופה מעבר לכתבים רפואיים ופסיכיאטריים. ידוע כי מפגשים חברתיים נערכו בפאבים, שבהם נערכו פשיטות משטרתיות בתדירות של אחת לחודש בערך, כאשר המעצרים עצמם פורסמו באופן חושפני בעיתונים. בתגובה לכך, בשנת 1955 נפגשו שמונה נשים מסן פרנסיסקו בסלוניהם הפרטיים על מנת לבלות יחד ולרקוד, וכאשר החליטו להפוך את הפגישות לאירוע קבוע – הן הפכו לארגון הראשון של לסביות בארצות הברית, ונקראו "בנותיה של ביליטיס" ("The Daughters of Bilitis"). הקבוצה החלה בשנה שלאחר מכן להוציא לאור מגזין שנקרא The Ladder, שעל שער הכריכה של כל מהדורה שלו הופיעה הצהרת כוונות אחרת. הראשונה הייתה "חינוך השונֶה" ("Education of the variant"), והיא נועדה לספק לנשים ידע על הומוסקסואליות ובמיוחד בהקשר נשי, וללמדן על לסביות מפורסמות במהלך ההיסטוריה. יחד עם זאת, בשנת 1956 הייתה למונח "לסביות" קונוטציה כה שלילית עד ש"בנותיה של ביליטיס" סירבו להשתמש בו בתור שם תואר ובחרו במקום זאת במילה "variant", שפירושה "שונה".[27]
הקבוצה התרחבה לשיקגו, ניו יורק ולוס אנג'לס, והמגזין הופץ לבסוף בקרב אלפים מחברות הקבוצה. הוא דן בטבעה של ההומוסקסואליות, לעתים קורא תיגר על הקביעה כי מדובר במחלה, נתן לקוראות במה להביע את דעתן בנוגע לסיבות שבעטיין הן לסביות, והציע דרכים להתמודד עם מציאות זו ועם תגובות החברה לכך.[24] בהשפעת הקבוצה, הוציאו בשנת 1964 לסביות בבריטניה מגזין דומה, בשם Arena Three.[8][28]
כתוצאה מהקטגוריזציה הקשוחה של מיניות כפי שהוגדרה על די הממשלה ובעיקר על ידי החברה, פיתחה התת-תרבות תפקידי מגדר ברורים בין הנשים עצמן, ובייחוד בקרב אלה שהשתייכו למעמד הפועלים בארצות הברית ובקנדה. על אף שרשויות רבות העבירו חוקים אשר אסרו על קרוס-דרסריוּת, ניתן היה למצוא בפאבים נשים שהתרועעו בתור מה שכונה בסלנג "בּוּצ'וֹת" (ברבים; ביחיד: בּוּצָ'ה או בּוּץ'; מאנגלית: butche), לתיאור לסביות אשר אימצו לבוש והתנהגות גברית. נשים אחרות לבשו ביגוד נשי "רגיל" ומילאו תפקיד דומיננטי פחות ונשי מבחינה מסורתית, ואותן נהוג לכנות, גם בעברית, "פֵמִיוֹת" (ברבים; ביחיד: פֵמִית או פֵם; מאנגלית, דרך צרפתית: femme, אישה). מודל החיברות "בוצ'ות ופמיות" היה כה בלתי נפרד מתרבות המועדונים והפאבים הלסביים, עד שאישה שסירבה לבחור לעצמה צורת התנהגות אחת מבין השתיים הייתה זוכה להתעלמות, או לכל הפחות לא הייתה מצליחה למצוא בת-זוג. יחסים רומנטיים בין שתי בוצ'ות או בין שתי פמיות נחשב היה ללא מקובל.[21]
נשים בוצ'ות לא היו דבר חדש בשנות ה-50; גם בהארלם וגריניץ' וילג' של שנות ה-20 היו שהתאימו להגדרה זו, אך בשנות ה-50 וה-60 התפשטו ההגדרות הללו ולא הוגבלו עוד לצפון אמריקה: בין השנים 1940 ל-1970 תרבות הבוץ'/פם בפאבים ובמעדונים שגשגה גם בבריטניה, אף על פי ששם בלטו פחות ההבדלים המעמדיים.[8]
למרות החוסר במידע על אודות הומוסקסואליות בכתיבה האקדמית, התפתחה באותה תקופה דרך נוספת ללמידה על אודות לסביות. בשנת 1950 יצא לאור ספר בכריכה רכה שכותרתו Women's Barracks, ובו תיאור חוויותיה של אישה בכוחות צרפת החופשית ומערכת יחסים לסבית שהייתה עדה לה המספרת. הספר הפך להצלחה ומכר 4.5 מיליון עותקים.[29] ההוצאה לאור, "Gold Medal Books", הוציאה בשנת 1952 ספר שני בסדרה – רומן בשם Spring Fire, אשר מכר 1.5 מיליון עותקים. בהוצאה הופתעו מכמות המכתבים הרבה אשר הגיעה אל המערכת מנשים אשר כתבו על הנושא, והחליטו להוציא ספרים דומים נוספים, ובכך ייסדו את סוגה ספרותית חדשה: "ספרות זולה לסבית".[29] בין השנים 1955 ל-1969 יצאו לאור יותר מ-2,000 ספרים בעלי תמה לסבית, והם נמכרו בחנויות כלבו, תחנות אוטובוס ודוכני עיתונים בכל רחבי ארצות הברית וקנדה.
מרבית הספרים נכתבו על ידי גברים הטרוסקסואלים, ושוּוקו כסוג נוסף של פורנוגרפיה לגבר. עם הזמן החלו נשים לרכוש את הספרים הללו – לא פחות, ואולי אף יותר מגברים. התגבשה תת-סוגה ששירתה פלח שוק מחתרתי של נשים לסביות, והציגה תופעת לוואי מבורכת מבחינה מסחרית, לפחות לבתי הדפוס, שעלות ההדפסה וההפצה של הספרים הייתה בשבילם אפסית ממילא.[30] על עטיפות הספרים נעשה שימוש בתמונות ובמילות קוד, והתכנים ההומוסקסואליים קודדו במילות מפתח שהעידו על אופיים: במקום המילה "לסבית" נעשה שימוש במונחים אחרים בכותרות הספרים, ומילים כמו "odd" או "strange" רמזו על תוכן לסבי. האיורים על העטיפות היו תמיד בעלי אופי חושני, וגם הם עוצבו כדי לרמז על המסופר בהם. לרוב אלו היו שתי נשים שניצבו אחת בקרבת השנייה, ביניהן מגע מינימלי, וברקע דמות גבר כריזמטי.[30][31]
העלילות בספרים אלה היו תבניתיות, והן שובצו בתבניות עלילה אשר חזרו על עצמן פעם אחר פעם.[30] האישה הבוצ'ה הייתה כהת עור, שחורת שער ויפה רק לעתים נדירות; לעומתה הפמית הייתה בלונדינית יפהפייה, שלרוב לבשה חצאית קצרה ומחשוף לא קצר. הלסביוּת הוצגה רע ופעמים רבות באוריינטציה של סאדיזם, מאזוכיזם או אורגיות, ולעתים לא רחוקות גם בהקשר של כתות שטן כאלו או אחרות. העלילות התרחשו בבתי סוהר, פנימיות, מנזרים ומקומות אחרים נעדרי נוכחות גברית משמעותית.[30] רבים מהספרים שימשו כסימוכין תרבותי: הם ציינו מקומות, מונחים, תיארו צורות לבוש וקודים אחרים אשר ייחדו את השנים. כתוצאה מכך, ספרות זולה לסבית סייעה להתפשטות המהירה של הגדרות הזהות הלסבית, ויצרה תת-קהילה לסבית, גם אם החברות בה לא ידעו כי הן קהילה.[32]
הגל השני של הפמיניזם
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: ראו את הפרק המקביל בוויקיפדיה באנגלית.
השמרנות החברתית שאפיינה את שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נתקלה בהתנגדות מצד ארגונים חברתיים אשר פעלו למען זכויותיהם של קבוצות מיעוט כגון אפריקאים אמריקאים, עניים, נשים ואוכלוסיית הלהט"ב. לאחר מהומות סטונוול האלימות בניו יורק בשנת 1969 התאחדו התנועה למען זכויות להט"ב והתנועה הפמיניסטית, [4] ותוצאת האיחוד הביאה לפרץ של הכרה ומודעוּת לסוגיות של להט"ב ופמיניזם ובכך לשינוי מוחלט של הגדרת לסביוּת.
מחוץ לחברה המערבית
התנהגות הומוסקסואלית בקרב נשים קיימת בכל התרבויות, אף על פי שהקונספט עצמו – של לסבית כאישה המקיימת יחסים אך ורק עם נשים – איננו מקובל בכולן. היחס להתנהגות הומוסקסואלית בקרב נשים תלויה בתפיסת תפקיד האישה בכל חברה ובהגדרות התרבותיות של מין באותה התרבות.
המזרח התיכון
במהלך ההיסטוריה, נשים במזרח התיכון הופרדו מגברים. במאה ה-7 ובמאה ה-8 היו כמה נשים אשר נהגו להתלבש בביגוד גברי, כאשר תפקידי מגדר היו פחות נוקשים, אך התפקידים המיניים אשר נִלוו לנשים באירופה לא נקשרו לנשים מוסלמיות. בית המשפט הח'ליפי בבגדד אופיין בנשים אשר התלבשו כגברים, ואף עטו שיער-פנים מדומה, אך הן עדיין התחרו בנשים אחרות על תשומת-לבם של הגברים.[33] בכתיבתם של גברים מהמאה ה-12 תוארו יחסים בין נשים אשר חיו בהרמון ופחדים מפני יחסים אינטימיים בין נשים בחמאמים הטורקיים, אך בכתבים נשיים תוארו יחסים לסביים רק לעתים נדירות. אין בקרב ההיסטוריונים הסכמה האם התיאורים הלסביים המתוארים בספרות של אותה התקופה הם עובדות היסטוריות או ניסיון לספק פנטזיות מיניות של גברים. במסה משנת 1978 על אודות הדיכוי באיראן נטען שנשים הושתקו לגמרי: "בכל ההיסטוריה האיראנית אף אישה לא הורשתה לדבר בגלוי על נטיות מסוג זה... עדות אישית על תשוקה לסבית הייתה פשע בלתי-נסלח."[33] על אף שמוסלמים טוענים כי אין פירוש הדבר שנשים לא יכלו לקיים מערכות יחסים לסביות, אנתרופולוגית אשר ביקרה בשנת 1991 בתימן דיווחה שהנשים בעיר שבה ביקרה לא הצליחו להבין את יחסיה הרומנטיים עם אישה אחרת. בפקיסטן מצופה מנשים להינשא לגברים, ואלה אשר אינן עושות כך נידונות לחרם חברתי. יחד עם זאת, נשים יכולות לקיים יחסים רומנטיים עם נשים אחרות, וכל עוד הן ממלאות את תפקידן המשפחתי נותרים ענייניהן הפרטיים חשאיים. האישה ה"אחרת" בדרך כלל קשורה ביחסי משפחה או ביחסים אחרים כלשהם למאהבת שלה, ואיננה אישה זרה.[33]
החברה האינדיאנית בצפון ובדרום אמריקה
בתרבות האינדיאנים של אמריקה והדרומית קיים המושג "המגדר השלישי" עבור גברים-נשים ונשים-גברים שלקחו על עצמם תפקידי מגדר של המין השני. תפקידים אלה תועדו בקרב כמה שבטים: הקואהווילטקים (Coahuiltecan), אשר חיו באזור טקסס, בני הטימוקואה (Timucua), אשר חיו באזור פלורידה, והקואווה (Cueva), אשר חיו באזור מזרח פנמה. בשבט הקְרִי (Cree) המונח המתאר גבר הלוקח את תפקיד מגדרי של אישה היה "ayekkwew"; בשבט זוני (Zuni) המונח עבור אישה הלוקחת תפקיד מגדרי של גבר הייתה "katsotse" (שפירושה ילדה-ילד); ובשבט מוהאבה (Mohave) ניתן להן השם "Hwame".[4] לתפקיד המגדרי ההפוך הייתה פחות משמעות מינית ויותר רוחנית ומקצועית; אשה שהייתה Two-Spirit וניהלה מערכת יחסים עם אישה "רגילה" נחשבה כאילו היא נמצאת במערכת יחסים הטרוסקסואלית.[4]
אפריקה
תפקידי מגדר הפוכים ונישואים חד-מיניים בין נשים תועדו במעל 30 חברות אפריקניות. תופעה של נשים הנישאות לנשים אחרות, מגדלות יחד איתן את ילדיהן ונחשבות באופן כללי לגברים תועדה בניגריה, בקמרון ובקניה. בשבט האוסה שבסודאן קיים מונח המקביל ל"לסבית": "קיפי" (kifi) – מילה המשמשת גם לתיאור גברים אשר אינם לוקחים חלק בתפקיד מגדרי מסוים.[4] באזור שבסמוך לנהר קונגו, אישה הלוקחת חלק ביחסים רגשיים או מיניים משמעותיים עם אישה אחרת מכוּנה "יַאיְקְיָה בּוֹנְסַאנְגוֹ" ("yaikya bonsángo"; בתרגום חופשי: "אישה הלוחצת את עצמה לאישה אחרת"). יחסים לסביים ידועים גם בחברות מטריאכליות בגאנה, בקרב אנשי האקן (Akan people). בלסוטו, נשים מביעות התחייבות האחת לשנייה במה שנחשב בחברה המערבית להתנהגות מינית: הן מתנשקות, מקיימות יחסי מין ומין אוראלי. בלסוטו אין הדבר נחשב ליחסי מין, שכן אלה נחשבים רק כשאר הם נעשים בין גבר לאישה או בין שני גברים. הנשים גם הן אינן מחשיבות את מעשיהן למיניים או מגדירות עצמן כ"לסביות".[4]
הקולוניאליזם באפריקה הביא לשינוי תרבותי בתפיסת המין בחברה. נשים אשר זוהו כלסביות הוענשו באונס לצורכי ריפוי, מתוך הנחה כי יחסי מין עם גברים יכולים לרפא נטייה מינית לסבית.[34] ממשלת דרום אפריקה הייתה ראשונה בעולם אשר הוציאה אל מחוץ לחוק אפליה על רקע נטייה מינית.[35]
אסיה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: ראו את הפרק המקביל בוויקיפדיה האנגלית.
סין שלפני השפעת המערב הייתה אף היא חברה שבה נפוצה סגרגציה בין גברים לנשים. בתרבות הסינית לא היה קיים מושג של נטייה מינית, וממילא לא יכולה הייתה להתבצע הבחנה בין בני אדם על בסיס משיכתם לבני מינם או לבני המין הנגדי. לעומת התרבות שנוצרה סביב ההומוסקסואליות הגברית, לא התקיימה תרבות נשית מקבילה. להוציא את חובתם ללדת בנים לבעליהן, נשים כלל לא נתפסו כבעלות מיניוּת. אין פירושו של דבר שנשים לא יכלו לחפש לעצמן קשרים מיניים עם נשים אחרות, אלא שמערכות יחסים שכאלה לא יכלו לבוא על חשבון מערכות יחסים עם גברים. התייחסות נדירה ללסביוּת מופיעה בכתבים של יינג שאו (Ying Shao), שם מוזכרות מערכות יחסים חד-מיניות בין נשים בחצרות האצולה, שהתנהלו כיחסי בעל-אישה. "אגודות הסחלב הזהוב" בדרום סין, שהוסיפו להתקיים עד לתוך המאה ה-20, עודדו נישואים רשמיים בין נשים, שלאחריהם הן הורשו לאמץ ילדים. ההתמערבות נשאה בכנפיה הלכי רוח חדשים, שראו בכל פעילות מינית שאינה מובילה להעמדת צאצאים, סטייה. נשים שהועסקו במפעלי משי החל מ-1865 היו חופשיות לא להינשא לעולם ולחיות בקומונות עם נשים אחרות. קומונות אלה פסקו מלהתקיים בעקבות השפל הגדול, ובהמשך ראתה בהם הממשלה הקומוניסטית כשריד של סין הפיאודלית, ופיזרה אותן. בחברה הסינית בימינו, טונג-ג'י (tongzhi) הוא המונח המתייחס להומוסקסואלים, ומרבית הסינים אינם מחלקים את הסיווג הזה ל"לסביות" לעומת הומואים.
דמוגרפיה
דוח קינסי
המחקר המוקדם הנרחב ביותר על הומוסקסואליות בקרב נשים נערך על ידי "מכון קינסי לחקר מין, מגדר ופריון", אשר פרסם בשנת 1953 דיווח מעמיק על התנסותן המינית של נשים. יותר מ-8,000 נשים רואיינו על ידי אלפרד קינסי וצוות המכון עבור ספר שנקרא "התנהגות מינית בנקבת האדם"[36] הידוע כחלק מדוח קינסי. עצם התייחסותו של הדוח לנושא כאל דבר מובן מאליו וכאל צורה נוספת של ביטוי למיניות האדם הייתה מהפכנית באותה התקופה; עד למחקר זה, רופאים ופסיכיאטרים היו היחידים אשר חקרו התנהגות מינית, ותוצאות המחקרים היו מוטות בהתאם להשקפת עולמם המוסרית.[37]
קינסי וצוותו דיווחו כי 28% מהנשים חשו גירוי מיני על ידי אישה אחרת, ו-19% התנסו במגע מיני עם אישה אחרת.[36] מבין הנשים את קיימו מגע מיני עם נשים אחרות, בין חצי לשני שלישים חוו אורגזמה. נשים רווקות היו בעלות השכיחות הגבוהה ביותר של יחסים הומוסקסואליים, ואחריהן נשים אלמנות, גרושות ופרודות. השכיחות הנמוכה ביותר הייתה בקרב נשים נשואות, ואלה אשר התנסו ביחסים כאלה בטרם הנישואים דווחו כי החליטו להינשא על מנת לחדול מפעילות הומוסקסואלית. רוב הנשים אשר דיווחו על התנסות הומוסקואלית לא חוו אותה יותר מעשר פעמים, ו-51% מהנשים אשר דיווחו על התנסות כזו, עשו זאת עם בת זוג אחת בלבד. השכיחות הגבוהה ביותר של פעילות הומוסקסואלית נמצאה בקרב נשים בעלות תארים מתקדמים, אחריהן אצל נשים בעלות תואר ראשון, והשכיחות הנמוכה ביותר הייתה בקרב נשים אשר השכלתן לא עלתה על כיתה ט'.[36]
בהתבסס על סקאלת קינסי – כאשר 0 מייצג אדם הטרוסקסואל לחלוטין, 6 מייצג אדם הומוסקסואל לחלוטין, והמספרים שבתווך מייצגים מדרג של תגובות ליחסים עם שני המינים – 6% בלבד מהמשתתפים במחקר דורגו במספר 6: הומוסקסואלים לחלוטין. נבדקים אשר דורגו 7 היוו 71%, והדרגה השכיחה ביותר בין 0 ל-6 היה 1, עם כ-15%. יחד עם זאת, בדוח מצוין כי הדירוג מייצג תקופה מסוימת בחייו של הנבדק, וכי הנטייה המינית של אדם עלולה להשתנות.[36]
ממגוון הביקורות שקיבל דוח קינסי, כיווּן בולט במיוחד הייתה ביקורת שלפיה "מכון קינסי לחקר מין, מגדר ופריון" נטה להשתמש במדגם סטטיסטי אשר הביא לייצוג יתר של יחסים חד-מיניים לעומת מחקרים אחרים.[37] המחקר "התנהגות מינית בנקבת האדם" סבל מ"בהלת המלחמה הקרה" – קינסי נתפס אז כחלק ממזימה אדומה לחבל במוסר האמריקאי ולהחליש את האומה. עם זאת, סביר להניח שסיבה משמעותית לא פחות הייתה הקושי של חברה פטריאכלית שמרנית להכיר בעובדת קיומו של עונג מיני אצל האשה.[38]
| "סולם קינסי" להתנהגות מינית | |
|---|---|
 |
דוח הייט
23 שנים מאוחר יותר, פרסמה הסקסולוגית שר הייט (Shere Hite) תוצאות מחקר שערכה על יחסי מין בקרב 3,019 נשים אשר ענו לשאלון. הממצאים פורסמו בשנת 1976 בשם "דוח הייט" (Hite Report). השאלות של הייט היו שונות מאלה של קינסי, והן התמקדו יותר באופן שבו נשים מגדירות את עצמן, או בסוג היחסים המועדפים עליהן באופן עקרוני מעבר להתנסות חד-פעמית. מניתוח התשובות לשאלון עלה כי 8% מהנבדקות מעדיפות יחסי מין עם נשים, ו-9% ענו כי הן מגדירות את עצמן כביסקסואליות או ציינו כי התנסו ביחסים הן עם גברים והן עם נשים אך מעדיפות שלא לקבוע עדיפות בנושא.[39]
מסקנותיה של הייט התבססו בעיקר על הערותיהן של הנשאלות ופחות על נתונים סטטיסטיים מדידים. היא נדהמה לגלות שנשים רבות אשר מעולם לא התנסו ביחסים לסביים מצאו מקום לציין כי הן מתעניינות ביחסים עם אישה אחרת – אף כי שאלה כזו לא הייתה קיימת בשאלון. עוד מצאה הייט כי ההבדל המשמעותי ביותר שנשים דיווחו עליו בין יחסים עם גברים לבין יחסים עם נשים היה ההתמקדות בגירוי הדגדגן, מעורבות רגשית, ותגובה אורגזמית.[39] היות שהייט פרסמה את תוצאות מחקרה במהלך שנות ה-70, בתקופה שבה הפמיניזם זכה לפופולריות רבה, היא קבעה בנוסף כי ייתכן שנשים אימצו את הזהות הפוליטית הלסבית.
הערכת אוכלוסייה
על פי סקר שערך בשנת 2000 המרכז הלאומי לחקר דעת קהל (National Opinion Research Center) בקרב בוגרים פעילים מינית שהתנסו ביחסים חד-מיניים במהלך השנה החולפת, ההערכה היא שלסביות בארצות הברית מהוות כ-2.6% מהאוכלוסייה.[40]} סקר בנוגע לזוגות חד-מיניים שנערך בארצות הברית הראה כי בין השנים 2000 ל-2005, מספר האנשים אשר הצהירו כי הם נמצאים במערכת יחסים חד-מנית עלה ב-30% – פי חמישה מהגידול הדמוגרפי במדינה. המחקר ייחס את הזינוק בנתונים לכך שכיום אנשים חשים בנוח יותר מאשר בעבר להגדיר את עצמם כהומוסקסואלים בפני הממשל הפדרלי. המחקר העריך את מספר ההומואים והלסביות בארצות הברית בכ-8.8 מיליון, אך לא עשה הפרדה בין נשים וגברים.[41]
ממשלת בריטניה אינה מבקשת מאזרחים להגדיר את העדפותיהם המיניות, והיא מספקת רק הערכה חלקית של 5-7% מהאוכלוסייה.[42] בדרך כלל לא נעשית הבחנה בין לסביות להומואים במחקרי מפקד אוכלוסין של משקי בית חד-מיניים כפי שנעשה בארצות הברית, או הערכה של כלל אוכלוסיית הלהט"ב כפי שנעשה על ידי ממשלת בריטניה. עם זאת, סקרים באוסטרליה תיעדו טווח של הגדרה עצמית של נשים כלסביות או ביסקסואליות אשר נע בין 1.3% לבין 2.2% מכלל האוכלוסייה.[43]
בריאות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: ראו את הפרק המקביל בוויקיפדיה האנגלית.
ייצוג באמנות ובמדיה
לסביות המיוצגות בספרות, קולנוע וטלוויזיה מעצבות לעתים קרובות את דעת הקהל העכשווית בנוגע למיניות האישה. מרבית הביטויים במדיה ביחס ללסביות מופקים על ידי גברים;[44] חברות הוצאה לאור של נשים לא התפתחו עד לשנות ה-70; סרטי קולנוע על אודות לסביות שנעשו על ידי נשים לא הופיעו עד לשנות ה-80; ותוכניות טלוויזיה המציגות תיאורים של לסביות ושנכתבו על ידי נשים נוצרו רק בתחילת המאה ה-21. כתוצאה מכך, הומוסקסואליות – במיוחד כזו העוסקת בנשים – הודרה מהייצוג התקשורתי בשל "אינהלציה סימבולית". כאשר תיאור של לסביות בתקשורת החל להפוך לנפוץ, הן לעתים קרובות הוצגו בצורה חד-ממדית וסטריאוטיפית.
ספרות
מלבד הישגיה של סאפפו בתחום השירה הלסבית, היסטוריונית הספרות ג'נט האוורד פוסטר (Jeannette Howard Foster) מכלילה גם את מגילת רות[45] ומסורות מיתולוגיות עתיקות כדוגמאות ללסביוּת בספרות הקלאסית. סיפורי המיתולוגיה היוונית על גן העדן כללו לעתים קרובות דמות אישה שמידותיה הטובות ובתוליה טרם הושחתו, אשר שואפת להתנהגות גברית, ואשר נוהות אחריה קבוצת נערות מסוּרות. פוסטר מביאה את סיפוריהם של דיאנה, ארטמיס, קמילה, קליסטו, איפיס ולאנט כדוגמאות לסיפוריהן של נשים מיתולוגיות אשר הראו מסירות ודבקות יוצאת-דופן האחת בשנייה, או שיצאו נגד תפקידי המגדר המקובלים.[3] בנוסף, ידועים היוונים כמי שהפיצו את סיפורן של האמזונות – עם מיתי של נשים-לוחמות. נהוג לראות בכוהנת אנ-הדו-אנא ממסופוטמיה (2285–2250 לפנה"ס), אשר הקדישה את חייה לאלה המסופוטמית אִינַנַ (Inanna), כמשוררת הראשונה בהיסטוריה. היא החשיבה את עצמה כבת זוגהּ של איננה.[10]
למשך עשר מאות אחרי שקיעתה של האימפריה הרומית (במאה ה-5 לספירה), נעלמה לסביוּת מהספרות.[46] פוסטר מדגישה את נקודת המבט המחמירה שלפיה חוה - המייצגת את כל הנשים - היא זו שהביאה להידרדרותו של המין האנושי: החטא הקדמון קיבל גוון של חטא התאווה, כשיצר המין הוא המייצג העיקרי של חטאי הגוף, והוא חמור במיוחד בקרב נשים, שכן התפיסה היא שהן אלו אשר יוצרות חיים, כאמהות.[3] במהלך תקופה זו הייתה בקרב נשים שכיחות גבוהה מאוד של אנאלפביתיות, והן לא עודדו לרכוש מקצועות אינטלקטואליים, כן שגברים היו אלו אשר עיצבו את הרעיונות והתפיסות בנוגא למיניות.[46]
במהלך המאה ה-16, תיאורים של יחסים בין נשים בספרות האנגלית והצרפתית – Les vies des dames galantes, שנכתב על ידי בראנטום (Brantôme) בשנת 1665, הרומן הארוטי הנודע "פאני היל" (Fanny Hill), אשר נכתב על ידי ג'ון קלילנד (Cleland) בשנת 1749, ו-L'Espion Anglais, אשר נכתב על ידי סופרים שונים בשנת 1778 – הכילו מגוון רחב של התייחסויות ,אשר נעו בין סובלנות משועשעת לגירוי מיני, כאשר דמות גברית לוקחת חלק בסיפור על מנת להשלימו. היה עידוד של יחסים פיזיים בין נשים: הגברים לא חשו איום, היות שיחסי מין לסביים היו מקובלים כאשר אין גבר בנמצא, ולא נתפסו כממלאי-מקום או תחליף ראוי ליחסי מין של אישה עם גבר. במקרה הגרוע ביותר, כאשר אישה נשבתה בקסמיה של אישה אחרת היא הפכה לדמות ספרותית טראגית. סיפוק מלא מיחסים פיזיים ועל כן רגשיים נחשב היה לבתי אפשרי להשגה ללא פאלוס טבעי. התערבות של גברים ביחסים בין נשים הייתה נדרשת רק כאשר אחת הנשים התנהגה "כמו גבר", ודרשה את אותן זכויות יתר חברתיות.[7]
במאה ה-19 הפכה לסביוּת כמעט ייחודית לספרות הצרפתית בלבד, בהתבסס על פנטזיות של גברים ורצון לזעזע את ערכי המוסר של הבורגנות.[7] אונורה דה באלזאק בספרו "הנערה עם עיני הזהב" (בצרפתית: La Fille aux yeux d'or; 1835) הציג לסביוּת בסיפור על אודות שלושה אנשים החיים בתקופת ההידרדרות המוסרית של פריז. דה באלזאק עסק בנושא שוב בספרים "הדודנית בט" (La Cousine Bette; 1846) ו-"סרפיטה" (Séraphîta). עבודתו השפיעה על כתיבת הנובלה "העלמה דה מופאן" (Mademoiselle de Maupin)[47] אשר נכתבה על ידי תאופיל גוטייה בשנת 1835, ובה הובא לראשונה תיאור פיזי אשר הפך להיות מזוהה עם הופעה לסבית: גבוהה, רחבת-כתפיים, בעלת ירכיים צרות ונטייה אתלטית.[3]
המשורר שארל בודלר השתמש פעם אחר בתמה של יחסים לסביים בשיריו: Femmes damnées 1, Femmes damnées 2 ו-Lesbos.[46] כהשתקפות של החברה הצרפתית באותם זמנים ותוך שימוש בתכונות סטנדרטיות של דמויות אחרות, רבות מהדמויות הלסביות בספרות הצרפתית של המאה ה-19 היו זונות או קורטיזנות ("זונות-צמרת"): האנשה של תמותה מוקדמת למידות רעות וסטיות, ומוות אלים עם סוף מוסרי. הפואמה "כריסטבל" (Christabel; 1816) מאת סמואל טיילור קולרידג' והנובלה "קרמילה" (Carmilla; 1872) מאת שרידן לה פנו ייצגו שתיהן לסביוּת הקשורה למעשי ערפדות.[7] תיאורים ספרותיים של הומוסקסואליות בקרב נשים לא רק עיצבו את התפיסות האירופיות בנוגע ללסביות – הסקסולוג ריכרד פון קראפט-אבינג מציין את הדמויות ברומן ההיסטורי "שלמבו" (1862) מאת גוסטב פלובר ו"הרוזן משאלי" (Le Comte de Chalis; 1867) מאת ארנסט פיידו כדוגמאות ללסביות, מכיוון שבשני הרומנים הללו מוצגות דמויות ראשיות אשר אינן דבקות בנורמות החברתיות המקובלות, ומביעות "רגשות מיניים הפוכים" - וזאת למרות שאף אחת מהן אינה מציגה תשוקה חד-מינית או התנהגות מינית.[3] הבלוק אליס השתמש בדוגמאות מתוך כתביו של באלזאק וכמה משוררים וסופרים צרפתים אחרים על מנת לבנות את בסיס עבודתו בנושא ל"נטיות מיניות הפוכות" אצל נשים.[7]
בהדרגה, החלו נשים להעלות על הכתב את מחשבותיהן על יחסים לסביים וליצור ספרות לסבית נשית. עד לפרסומו של הרומן "תהום הבדידות", מרבית היצירות המשמעותךיות אשר עסקו ביחסים לסביים נכתבו על ידי גברים. ג'נט האוורד פוסטר מציינת כי נשים היו נתקלות בחשדות אשר הופנו כלפי חייהן הפרטיים אם נעשה שימוש ביחסים חד-מיניים בכותרת היצירה, וכי סופרות אחדות כגון מרגקט פולר, שארלוט שארק ולואיז לבה נהגו לשנות את כינויי הגוף בעבודותיהן הספרותיות לכינויי זכר, או להותיר אותם מעורפלים.[3] הסופרת הפמיניסטית ז'ורז' סאנד הוצגה כדמות ספרותית בכמה יצירות שנכתבו במאה ה-19: הסופר ומבקר הספרות האיטלקי מריו פרז (Mario Praz) זקף את הפופולריות של יחסים לסביים בספרות לזכותן של הופעותיה של סאנד בפריז של שנות ה-30 של המאה ה-19.[7] סאנד הופיעה גם בכמה סונטות שכתבה אליזבת בארט בראונינג. הרומן "וִילֵט" (Villette; (1853) מאת הסופרת האנגליה שרלוט ברונטה הביא לתחילתו של ז'אנר חדש: "School story", ז'אנר בעל תמות הומואירוטיות.[46]
במאה ה-20 כתבו הסופרות קתרין מנספילד, איימי לוול, גרטרוד שטיין, ה.ד. (H.D.), ויטה סאקוויל-ווסט, וירג'יניה וולף וגייל וילהלם יצירות פופולריות אשר היו בהן יחסים לסביים או חילופי-מגדר בעלילה המרכזית. כמה נשים, כמו מרגריט יורסנאר ומרי רנו, כתבו או תרגמו יצירות סיפורת אשר התמקדו בגברים הומוסקסואלים, כגון יצירותיה של קרסון מק'קאלרס (McCullers.. כל השלוש היו מעורבות ביחסים חד-מיניים, אך עיקר יחסי החברות הקרובים שלהן היו עם גברים הומואים.[10]
כאשר ספרי כריכה רכה הפכו לנפוצים, תֵמות לסביות עברו בהדרגה לז'אנר של ספרות זולה. רבים מהרומנים הללו התאפיינו בהצגה של נשים אומללות או של יחסים אשר הסתיימו בצורה טראגית. מריאנה מייקר, מהכותבות הבולטות בז'אנר, כתבה מאוחר יותר כי היא נדרשה ליצור סוף מר למערכת היחסים ברומן Spring Fire מכיוון שבהוצאה לאור חששו שהספר יוחרם על ידי הרשויות.[48] פטרישיה הייסמית' כתבה את Price of Salt בשנת 1951 בסרבהּ להיכנע לתכתיבים הללו, ותחת זאת היא פרסמה את הספר תחת שם עט (קלייר מורגן).[46] לאחר מהומות סטונוול הפכו תמות לסביות בספרות למגוונות ומורכבות יותר, ואופיין השתנה מאירוטיקה המיועדת לגברים, ליצירות שנכתבו על ידי או עבור לסביות. מגזינים פמיניסטיים כמו The Furies או "חוכמה זדונית" החליפו את The Ladder האוונגרדי, וכותבות רציניות החלו להציג דמויות ועלילות לסביות. ריטה מיי בראון כתבה את "סבך הפרי האדום" רומן לסבי-פמיניסטי משנת 1973.[44] המשוררת אודרה לורד התעמתה עם הומופוביה וגזענות ביצירותיה, ושרי מורגה הייתה הראשונה אשר הביאה את נקודת המבט ההיספנית לספרות הלסבית. עדות לשינויים בערכים החברתיים ניתן למצוא ביצירותיה של דורתי אליסון, אשר התמקדה בהתעללות מינית בילדים ובעלילות פרובוטקיביות-במכוון של סאדו-מזוכיזם.[44]
קולנוע
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: ראו את הפרק המקביל בוויקיפדיה האנגלית.
טלוויזיה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: ראו את הפרק המקביל בוויקיפדיה האנגלית.
סוגיות עכשוויות
אופנה לסבית ותרבות פופולרית
חוסר הנִּראות הציבורית שאפיינה לסביות התפוררה בהדרגה מאז תחילת שנות ה-80, וזאת הודות לכמה ידועניות אשר עוררו ספקולציות ותגובות בתקשורת בנוגע למיניותן וללסביות בכלל. אחת הנשים הראשונות אשר עוררו דיון ציבורי כזה הייתה הטניסאית הצ'כוסלובקית-אמריקאית מרטינה נברטילובה, אשר שהתה בכותרות במשך שנים כאשר הכחישה את היותה לסבית, אחר-כך הודתה שהיא ביסקסואלית, ניהלה מערכת יחסים מתוקשרת עם ריטה מיי בראון ועם ג'ודי נלסון, ועוררה התעניינות ציבורית בנוגע למיניות שלה במידה דומה לזו שעוררה הקריירה האתלטית שלה. נברטילובה זירזה את מה שמכנה החוקרת דיאן האמר "מוטרדוּת קבועה" בתקשורת בנושא משיכה מינית.[49] אחת מדמויות הבולטות בהקשר זה היא הזמרת מדונה, אשר במהלך שנות ה-80 התמידה בתמיכה עקבית ובהתייחסות פומבית אוהדת לקהילת הלהט"ב, ואף זכתה על כך בפרס הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה בשנת 1990. בהקשר זה כתב פול ראסל:
|
|
ישנה חשיבות היסטורית מסוימת לכך שדמות ציבורית כמו מדונה יכולה כעת להפיק רווחים מזהויות וסגנונות אלו, שנחשבו לקללה במשך שנים כה רבות. היא רחוקה מלפגוע בהצלחתה כשהיא אוספת רומנים שאפתניים עם דמויות כמו סנדרה ברנרד [...] אפשר לטעון שאיש לא עשה יותר ממדונה כדי לגרום לדימוי חיי ההומואים והלסביות ליהפך נגיש ומוכר ואף מקובל על מיליוני בני אדם ברחבי העולם.[50] |
|
נשות ציבור שלהצהרתן בתקשורת על נטיותיהן המיניות הייתה משמעות רבה לקידום הנראות הלסבית הן היו המוזיקאיות קיי די לאנג ומליסה אתרידג'. בשנת 1993 הצטלמו לאנג והדוגמנית סינדי קרופורד למגזין "וניטי פייר" בתמונה שמשמעותה הייתה פרובוקטיבית באותה התקופה: בתמונה נראתה קרופורד מגלחת את פניה של לאנג בעוד זו שְׁכוּבה בנוחות על כסא-ספרים, לובשת חליפת ערב גברית. על פי האמר, תמונה זו "הפכה לסמל מוּכר בינלאומי של תופעת האופנה הלסבית (Lesbian Chic)", והביא אותה לתרבות הפופולרית.[49] שנת 1994 סומנה כשנה שבה צמחה הנִּראות הלסבית: בין השנים 1992 ל-1994, פרסמו המגזינים קוסמופוליטן, ניו יורק, מַדְמוּאָזֶל, ווג, גלאמור וניוזוויק סיפורים רבים על נשים אשר סיפרו על התנסויות לסביות שחווּ.[51]
משפחה ופוליטיקה
| | ערכים מורחבים – הורות הומו-לסבית, נישואים חד-מיניים, איחוד אזרחי |
אף על פי שהומוסקסואליות בקרב נשים הייתה נפוצה בתרבויות רבות במהלך ההיסטוריה, הרי שהתפתחותן של משפחות חד-מיניות בקרב בני-זוג חד-מיניים היא תופעה חדשה יחסית. בתקופה שלפני שנות ה-70, הרעיון שבני-זוג חד-מיניים בוגרים יכולים למסד קשר זוגי לטווח ארוך היה זר לאנשים רבים. בסוף שנות ה-90 דיווחו מרבית הלסביות (בין 60% ל-80%) כי הן נמצאות בקשר זוגי ארוך-טווח.[44] סוציולוגים מייחסים את מספרן הגבוה של לסביות בזוגיות לסוציאליזציה של תפקידי המגדר: נטייתן של נשים להתחייב למערכת יחסים הופכת כפולה בזוגיות של שתי נשים. שלא כמו במערכות יחסים הטרוסקסואליות, הנוטות לפצל את המטלות על סמך תפקידי מגדר, במערכות יחסים לסביות נעשית חלוקת התפקידים באופן שווה בין שתי הנשים.
נושא המשפחה הפך ליותר ויותר מרכזי בקרב פעילים למען זכויות להט"ב בשנות ה-60 וה-70. סוגיית משמורת על ילדים הייתה בולטת במיוחד, שכן בתי משפט על פי רוב לא אישרו משמורת לאמהות אשר העידו על עצמן כלסביות, אף על פי שהנוהל הכללי פוסק שעל ילדים להיות מועברים לאמהותיהם הביולוגיות.[44][8] תוצאות מחקר שערכה בשנת 2009 האקדמיה הלאומית להורות בבריטניה הראו כי ילדיהן של לסביות מצליחים יותר בחייהם מילדים אחרים. חוקרים בקולג' בירקבק, באוניברסיטת לונדון ובאוניברסיטת קלארק בארצות הברית שהגיעו למסקנות דומות הסבירו את התופעה בכך שזוגות חד-מיניים אינם מביאים לעולם ילדים "בטעות", ולכן תמיד מדובר באנשים שקיבלו החלטה מודעת לגדל ילדים.[52] ועדה של האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים – ארגון יוקרתי הנחשב לסמכות בנושא חינוך – קבע כבר לפני כמה שנים כי הומוסקסואלים ולסביות הם הורים טובים בדיוק כמו הטרוסקסואלים. דו"ח הוועדה, שהתבסס על עשרות מחקרים, קבע שלילדי הורים חד-מיניים לא נגרם כל נזק וגם לא בלבול בזהות המינית.[53] מחקר נוסף שפורסם בשנת 2010 במגזין Pediatrics העלה תוצאות זהות.[54]
סמלים לסביים
סימן וֶנוּס כפול ושלוב מסמל בדרך כלל זוגיות לסבית, אך לעתים עושות שימוש בסמל זה גם נשים פמיניסטיות על מנת לציין אחוות נשים.
הלבריס הוא גרזן דו-ראשי ששימש כסמל בתרבות המינואית בכרתים, וכיום משמש לרוב לייצוג לסבי או ייצוג של עוצמה פמיניסטית.[57]
דגל הגאווה (כאן בשילוב ונוס כפול ושלוב) הוא ההסמל הידוע ביותר של קהילת הלהט"ב ונעשה שימוש נרחב בווריאציות שונות שלו ברחבי העולם מאז שנות ה-70.[58]
משולש שחור היה תג ששימש לסימון אסירים במחנות ריכוז נאציים כאסירים "א-סוציאליים", והוא אומץ על ידי לסביות ופמיניסטיות כסמל לגאווה וסולידריות.[59]
מיניות ויחסי מין
מיניות לסבית
הדיון בשאלה האם קיום יחסי מין בין נשים הם הכרח לשם הגדרת נטייה מינית לסבית או זוגיות לסבית טרם הוכרע. לפי הסקסולוגית הפמינסטית נעמי מק'קורמיק (Naomi McCormick), מיניותן של נשים הוגדרה על ידי גברים - אלה הכתיבו אמנם כי האינדיקציה לנטייה מינית לסבית היא התנסות מינית עם אישה אחרת, אולם לא קיימת אינדיקציה זהה בהגדרת נשים כהטרוסקסואליות. מק'קורמיק טוענת כי קשרים נפשיים, רגשיים ואידאולוגים בין נשים הם חשובים ומשמעותיים לא פחות ואף יותר מקשרים מיניים.[60]
יחד עם זאת, במהלך שנות ה-80 התגבשה תנועה משמעותית אשר דחתה את ההתייחסות הא-מינית של הפמיניזם התרבותי ללסביוּת והביאה למחלוקת קשה בין לסביות לתנועה הפמיניסטית - מחלוקת שזכתה לשם "מלחמות הסקס הפמיניסטי" ואף הביאה לפיצול בקרב התנועה.[61] הייתה לכך השפעה תרבותית: תרבות הבּוצ'ות והפמיות אשר עשתה הפרדה בין לסביות גבריוֹת לנשיוֹת הופיעה שוב, על אף שלא באופן נוקשה כפי שהיה בשנות ה-50, והפכה לאופן של בחירת הבעה אישית של מיניות עבור נשים בשנות ה-90. כך חשו נשים שוב בטוחות יותר להיות נועזות מבחינה מינית וגמישוּת מינית הפכה למקובלת יותר.[62]
הדיון על אודות לסביוּת ומיניות מתרכז לרוב בתופעת תדירות קיומו של מגע מיני, כמשתקף מהמונח "מיתת המיטה הלסבית", שאותו הגתה הסוציולוגית האמריקאית פפר שוורץ (Pepper Schwartz). שוורץ מצאה כי זוגות לסביות הנמצאות בקשר ארוך טווח דיווחו כי הן מקיימות פחות מגע מיני מזוגות הטרוקסואלים או מזוגות של גברים הומוסקסואלים. לטענת מבקריה של פפר, הנשים במחקר נשאלו "באיזו תדירות את מקיימת יחסי מין" ללא הגדרת או פירוט המונח "יחסי מין". כלומר, לא הוחשבו במחקר קרבה גופנית ואינטימיות שהינם דפוסים המופיעים תדיר אצל אותם זוגות בתור יחסי מין.[63]
דיונים נוספים על אודות מגדר ונטייה מינית השפיעו על התיוג העצמי והתפיסה העצמית של נשים רבות. רוב האנשים בחברה המערבית מניחים כי הטרוסקסואליות היא תכונה מולדת אשר קיימת בכל אדם ("הטרונורמטיביות"). כאשר מגיעה אישה להבנה כי המשיכה הרומנטית והמינית שלה היא לנשים אחרות, עלול הכרה זו ליצור מעין "משבר קיומי"; רבות מהנשים החוֹות משבר כזה מאמצות לעצמן זהות לסבית, ומתגברות על הבניה חברתית של סטריאוטיפים בנוגע להומוסקסואליות על מנת ללמוד כיצד לתפקד בקרב תת-תרבות זו.[44] לסביות בתרבות המערבית חולקות באופן כללי זהות המקבילה במידה רבה לזהות שמתבססת על אתניות; הן חולקות היסטוריה ותרבות משותפת, וניסיון דומה באפליה אשר הביא לסביות רבות לדחות עקרונות הסטרוסקסואליים.[9] תאורטיקנים של סוציולוגיה מציינים כי על פי רוב התנהגות וזהות אינן חופפות: נשים יכולות לסווג עצמן כהטרוסקסואליות אך לקיים יחסים עם נשים אחרות; לסביות יכולות לקיים יחסים עם גברים; ונשים אשר החשיבו את נטייתן המינית למוחלטת עלולות לגלות כי זו השתנתה במשך הזמן. מאמר שפורסם בשנת 2001, אשר עסק בהבחנה של לסביות לצורכי לימודי רפואה ומחקרי בריאות, הציע שלסביות משתמשות בשלושה מאפיינים: זהות בלבד, התנהגות מינית בלבד, או שילוב של שתיהן.[64]
יחסי מין לסביים
יחסי מין לסביים הם יחסים מיניים בין שתי נשים, אך לאו דווקא בין לסביות, שכן נשים רבות אינן מגדירות עצמן כך אלא כנשים המקיימות יחסי מין עם נשים (בדומה להגדרה העצמית של גברים המקיימים יחסי מין עם גברים) או כביסקסואליות. ככל מערכת יחסים בין-אישית, גם בין נשים כל הבעה פיזית של אינטימיות תלויה בהקשר היחסים ביניהן ביחד עם השפעות חברתיות, תרבותיות ואחרות.[65]
עקב המבנה הפיזיולוגי של נשים, יחסי מין בין נשים נעשים ללא חדירה וגינלית והגירוי המיני נעשה בעיקר באמצעות מין אוראלי, שימוש באצבעות ו"סיזרינג". [6][66] כאשר בנות הזוג מעוניינות בחדירה וגינלית, נעשה בדרך כלל שימוש בצעצוע מין כגון ויברטור או דילדו. המונח "סטרפ-און" (מאנגלית: "Strap-on") מתאר דילדו המחובר לרתמה המולבשת על המותניים, ובכך הוא מחקה אנטומיה גברית.
בשנת 1953 פרסם אלפרד קינסי את מחקרו "התנהגות מינית בנקבת האדם", שבו נמצא כי 78% מהלסביות הגיעו לאורגזמה ב-60% עד 100% מהתנסויותיהן המיניות במשך חמש שנות היחסים שקדמו למחקר, וזאת בהשוואה ל-55% מהנשים ההטרוסקסואליות.[67]
מכיוון שיחסי מין לסביים נעשים לרוב ללא חדירה, הסיכוי להידבק במחלות מין או מחלות פתוגניות הוא נמוך יחסית, אך עדיין קיים.[68] נשים המקיימות יחסי מין עם נשים חשופות להידבקות בנגיף הפפילומה האנושי ובמחלת העגבת.[69] עד לשנת 1995 לא הכיר המרכז לבקרת מחלות ומניעתן ביחסי מין לסביים ככאלה שניתן להידבק בהם בווירוס ה-HIV. כיום ידוע כי למרות שהסיכוי להידבקות הוא מזערי ביותר, ההידבקות עדיין אפשרית. הווירוס יכול להיות מועבר על ידי נוזלי גוף שונים כגון דם, נוזל וגינלי, רוק וחלב אם. בנוסף, ניתן להידבק בווירוס דרך שימוש באביזרי מין שלא עברו חיטוי.[69]
לסביות בישראל
מעמד חוקי וחברתי
| | ערכים מורחבים – זכויות להט"ב בישראל, הומופוביה בישראל, נישואים חד-מיניים בישראל |
הומואים ולסביות בישראל אינם נתונים לאיום מצד החוק, ולא חל עליהם איסור לחיות את חייהם, לקשור קשרים רומנטיים, לקיים יחסי-מין או להביע חיבה בפומבי. בנוסף, החוק בישראל מספק הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית. יחד עם זאת, הם אינם זוכים לשוויון זכויות בחיי המשפחה, הזוגיות, ובסוגיות אימוץ והבאת ילדים לעולם, אם כי בתחום זה חל שינוי ניכר בשנים האחרונות בעיקר על בסיס תקדימים משפטיים.
פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה פקטו בזוגות חד-מיניים – בעיקר במסגרת מוסד ה"ידועים בציבור", שהסדיר בעבר רק את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. מוסד זה מעניק לזוגות חד-מיניים מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות, לרבות בעולם המערבי. אף על פי כן, מעמדם החוקי של ההומוסקסואלים בישראל מוסדר רק באופן חלקי; בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, אין בחקיקה התייחסות לזוגות חד-מיניים, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. בבתי המשפט ובבג"ץ תלויים ועומדים מספר הליכים בנוגע לנושאים אלו, וההכרעות מתקבלות טיפין-טיפין, ללא דיון מקיף בנושא.
הכרה בזוגיות
באוגוסט 2001 החליטה שופטת בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, אסנת אלון-לאופר, לאשר הסכם זוגיות בין בנות זוג לסביות, תוך שהיא קובעת כי "הגדרת המשפחה היא הגדרה רחבה, ושתי בנות הזוג עונות על הגדרת 'בן משפחה' שבחוק בתי המשפט לענייני משפחה. לא מצאתי", הוסיפה השופטת, "שההגדרה בחוק מכוונת דווקא לבני זוג ממין שונה". בית המשפט נתן באופן תקדימי תוקף של פסק דין להסכם לחיים משופתים של בנות זוג, תוך שקבע כי זוג לסביות עונות להגדרת "בן משפחה" לפי החוק.[70]
טיפולי פוריות
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ בשם טל ירוס-חקק, נגד הכללים של משרד הבריאות בנוגע לטיפולי הפריה. הכללים קבעו כי רווקה המבקשת לקבל תרומת זרע או הפריה חוץ-גופית תצטרך לקבל חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח של עובדת סוציאלית. הכללים וההנחיות של משרד הבריאות הפלו את טל ירוס-חקק, החיה עם בת זוגה ד"ר אביטל ירוס-חקק מאז 1989, בכך שהתייחסו אליה כאל רווקה שאינה חיה בחיי זוגיות.
בלחץ שופטי בג"ץ ביטל משרד הבריאות את הכללים וההנחיות המפלים. משרד הבריאות אף הנחה את כל המרכזים הרפואיים של טיפולי פוריות כי אין לתת יחס שונה לנשים לא-נשואות.
אימוץ
ביחס לאימוץ פסק בג"ץ בשנת 2000 [71] כי בהיעדר ראיה סותרת, משרד הפנים חייב להכיר בתהליך אימוץ חוקי שנעשה מחוץ לישראל ולרשום את הילד במרשם התושבים בישראל תחת שתי אמהות: ביולוגית ומאמצת. ב-12 בפברואר 2006 אימצו באופן חוקי טל ואביטל ירוס-חקק זו את ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הפכו לזוג החד-מיני הראשון בישראל שהותר לו לעשות זאת. ב-17 באוקטובר באותה שנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות,[72] ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.[73]
בעקבות מאבקן של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק להכרה בהורותן המשותפת על ילדיהן, קבע בית המשפט העליון (פסק דין ירוס-חקק נגד היועץ המשפטי לממשלה) כי חוק האימוץ הישראלי מאפשר אימוץ בתוך המשפחה החד-מינית. במהלך הדיון המשפטי, שארך כשמונה שנים, קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בשנת 1999 כי ניתן להעניק צו אפוטרופוסות לאם הלא-ביולוגית במשפחה לסבית. החוק מעניק הכרה חלקית לקשר שבין האם הלא-ביולוגית לילדים שילדה בת-זוגהּ.
בנוסף, נקבע שאין כל מניעה חוקית לאשר לבני זוג חד-מיניים או לאחד מהם לאמץ ילד שאינו ילדו של אחד מבני הזוג, וזאת בנסיבות שבהן נשקלת בקשה לאימוץ על ידי הורה יחיד, ובכפוף לשיקולי טובת הילד המאומץ כמקובל. מאז פס"ד ירוס-חקק התקבלו במשרד הרווחה כ-80 פניות דומות ל"אימוץ הדדי" בתוך המשפחה, וב-25 מההליכים שהסתיימו אכן ניתן צו אימוץ.[74]
תרבות וקהילה
חברת הכנסת מרשה פרידמן, שיצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה בכנסת, נחשבת לנציגת הקהילה הראשונה בכנסת, בהיבחרה לכנסת השמינית שהושבעה ב-1974. בשנות ה-90 החלו לסביות והומואים מחוץ לארון להתמודד גם בבחירות מקומיות. מיכל עדן הייתה הלסבית הראשונה שנבחרה למועצת העיר תל אביב, וכיום מכהנת הטניסאית ציפי אובזילר כחברת מועצת העיר גבעתיים. הידועניות הלסביות המוכרות ביותר בישראל הן הזמרות קורין אלאל, אשר יצאה מהארון בשנת 2001, ויהודית רביץ, אשר עשתה כן בשנת 2010. סולנית להקת "המכשפות" ענבל פרלמוטר, אשר נהרגה בשנת 1997, נחשבת עד היום לאייקון לסבי רב-השפעה. זמרות לסביות נוספות המוּכרות בציבור הרחב הן רונה קינן, שרון בן-עזר, יעל קדלבאום ושורטי. בקרב קהילת הלהט"ב בישראל מתקיים דיון ער בדבר הייצוג התקשורתי של לסביות בישראל, והטענה העיקרית היא שייצוג זה לוקה בחסר, במיוחד בהשוואה לזה של גברים הומואים. המבקרים את טענה זו גורסים כי האשמה בכך תלויה בנשות-ציבור לסביות ישראליות אשר אינן יוצאות מהארון ובכך מדירות ניראות לסבית שיכולה הייתה לשפר את דעת הקהל בנושא זכויות להט"ב בישראל.
בשנת 1968 ייסד אמיר שרון את מועדון הלילה הראשון להומואים ולסביות, בדירה פרטית ברחוב יורדי הסירה בתל אביב. בישראל קיים היום פאב אחד בלבד המיועד אך ורק לקהל של לסביות, והוא "בית השואבה" שבסמטת בית השואבה, סמוך לרחוב אלנבי שבתל אביב. הפאב הוא גלגולו של הבר הוותיק "מינרווה", שהוקם על ידי גלית בן שמחון בשנת 1993 ונסגר ב-2008, והיה בעל אוריינטציה זהה.
ארגונים ופוליטיקה
מיניות לסבית, הועלתה לראשונה כנושא בכנס על מיניות האישה שנערך בקיבוץ גזר בשנת 1967. שנה לאחר הוקם ארגון אל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי) בכנס פמיניסטי ראשון מסוגו אשר נערך בבאר שבע. הארגון קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) הוקם בשנת 1987. כיום פועלים בישראל שני ארגונים המגדירים עצמם לסביים ומיועדים ללסביות (ולא לכלל אכלוסיית הלהט"ב), אולם ארגונים נוספים המגדירים עצמם "פמיניסטיים" נותנים גם הם מענה לאוכלוסיית הלסבית:
- בת קול - ארגון לסביות דתיות המקיים מסגרת של תמיכה וערבות הדדית לנשים המבקשות לשלב בין שני חלקים בזהותן העצמית והחברתית - היותן לסביות מחד והיותן דתיות מאידך. הארגון מקדם חינוך לסובלנות ושוויון בחברה הדתית, מתוך מטרה לאפשר ללסביות דתיות ולבני משפחותיהן לחיות חיים מספקים של כבוד ושותפות בתוך החברה הדתית.
- אסוואת - קבוצת נשים לסביות ערביות ששמה לה למטרה "להתארגן כדי ליצור מקום בטוח ומכיל בשבילן בתוך החברה הערבית-הפלסטינית, וכדי להעלאת את המודעות לנושאים של זהות מינית והומוסקסואליות בחברה זו".
ספרות
הספר העברי הראשון שעסק בלסביות ובהומואים, "הדווקאים", יצא לאור בישראל בשנת 1960 ופורסם תחת שם העט שר"ב, שמשמעו שרה רינה בן מנחם. שנה לאחר מכן פורסם תחת אותו השם הרומן הלסבי העברי הראשון, "הצולע". כיום קיימת בישראל ספרות לסביות מגוונת. החל מספרים המיועדים לבנות-נוער, כגון "נעמת לי מאד" של עמי גדליה המספר על נערה אשר מתוודעת לזהותה המינית, ועד ספרי עיון כמו "מעבר למיניות" מאת יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר המאגד מאמרים בתחום הלימודים ההומו-לסביים והתאוריה הקווירית. הסיפורת מגוונת גם היא, והספרים העברים הבולטים בעלי תמה לסבית הם "תאנים, אהובתי" מאת דנה ג. פלג המספר על אישה לסבית צעירה במציאות החברתית החדשה של ישראל בסוף שנות ה-90, "רציתי לנשק לך בשדה החרציות" מאת אביבה אברון המספר על רומן לסבי אשר נרקם בין שתי חברות טובות, "רואה את הקולות" מאת לילך גליל אל-עמי המספר על מסע לגילוי מאוחר של זהות מינית, "מזון מלכות" מאת נגה אשד המאגד סיפורים על נשים לסביות, הרומן האוטוביוגרפה "להחזיר את הפיות לארץ ישראל" מאת שז ו"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר, המתאר רומן של נערה עם מורתה בתיכון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עומרי גולדשטיין וורד שפילמן, "אמא יש רק אחת? – בעקבות 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה", הארת דין ב(2) (התשס"ה) 92.
- פרוטוקול מס' 165 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה, בנושא "הכרעה בעניין מתן אימוץ לזוג לסביות" (פברואר 2005).
- "נמצא קשר בין הורמוני מין לנטיות לסביות", GoGay, 1 ביולי 2003
- אסוואת - נשים פלסטיניות לסביות, אתר "שתיל"
- גלית יצחק-אוגנוב, "לסביות מקובלות יותר מהומואים", חדשות מחלקה ראשונה, 18 במרץ 2009
- ליבי בגנו, "למה אין לסביות בטלוויזיה?", עכבר העיר אונליין, 20 בנובמבר 2009
- אורלי וילנאי, "דיון תקדימי בבית המשפט לענייני משפחה: זוג לסביות נאבקות על החזקת הילדים אחרי הפרידה", הארץ, 25 בינואר 2009
הערות שוליים
- ^ לסבית, הגדרות ומונחים באתר תהל"ה.
- ^ 2.0 2.1 "Lesbian", הגדרה במילון האנגלי של אוקספורד, Second Edition, 1989.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Foster, Jeannette H. (1985). Sex Variant Women in Literature, Naiad Press. ISBN 0-930044-65-7
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 Aldrich, Robert, ed. (2006). Gay Life and Culture: A World History, Thames & Hudson, Ltd. ISBN 0-7893-1511-4
- ^ "Lesbos locals lose lesbian appeal", BBC News Europe, July 22, 2008. Retrieved on February 3, 2009
- ^ 6.0 6.1 תנוחה של קיום יחסי מין בין שתי נשים ללא חדירה, ובה נעשה חיכוך הדדי של הפות לצורך גירוי מיני
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 Faderman, Lillian (1981). Surpassing the Love of Men: Romantic Friendship and Love Between Women from the Renaissance to the Present, Quill. ISBN 0-688-00396-6
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 Jennings, Rebecca (2007). A Lesbian History of Britain, Greenwood World Publishing. ISBN 1-84645-007-1
- ^ 9.0 9.1 Rothblum, Esther, Brehoney, Kathleen, eds. (1993). Boston Marriages: Romantic But Asexual Relationships Among Contemporary Lesbians, University of Massachusetts Press. ISBN 0-87023-875-2
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 Norton, Rictor (1997). The Myth of the Modern Homosexual: Queer History and the Search for Cultural Unity, Cassell. ISBN 0-304-33892-3
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Rabinowitz, Nancy, Auanger, Lisa, eds. (2002). Among Women: From the Homosocial to the Homoerotic in the Ancient World, University of Texas Press. ISBN 0-292-77113-4
- ^ 12.0 12.1 Bremmer, Jan (ed.) (1989). From Sappho to de Sade: Moments in the History of Sexuality, Routledge. ISBN 0-415-02089-1
- ^ 13.0 13.1 Verstraete, Beert; Provencal, Vernon (eds.) (2005). Same-Sex Desire and Love in Greco-Roman Antiquity and In the Classical Tradition of the West, Harrington Park Press. ISBN 1560236043
- ^ Rust, Paula C. (November 1992). "The Politics of Sexual Identity: Sexual Attraction and Behavior Among Lesbian and Bisexual Women", Social Problems, 39 (4), p. 366–386.
- ^ 15.0 15.1 Zimmerman, Bonnie, ed (2003). Lesbian Histories and Cultures: An Encyclopedia, Garland Publishers. ISBN 0-203-48788-5
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 Edsall, Nicholas (2003). Toward Stonewall: Homosexuality and Society in the Modern Western World, University of Virginia Press. ISBN 0-8139-2211-9
- ^ "Garçonne" היה כינוי לנשים שפרצו את גבולות ההתנהגות המגדרית המקובלות בשנות ה-20 בתחומי הלבוש, הסגנון וההתנהגות. המושג נגזר מרומן בשם זה, והפך מילה נרדפת ל"אישה משוחררת".
- ^ Ruth Margarite Röllig, The Lesbians of Berlin, 1928.
- ^ Tamagne, Florence (2004). A History of Homosexuality in Europe Berlin, London, Paris, 1919-1939: Volume 1, Algora. ISBN 0-58549-198-4
- ^ 20.0 20.1 20.2 Doan, Laura (2001). Fashioning Sapphism: The Origins of a Modern English Lesbian Culture, Columbia University Press. ISBN 0-231-11007-3
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 21.5 21.6 21.7 21.8 Faderman, Lillian (1991). Odd Girls and Twilight Lovers: A History of Lesbian Life in Twentieth Century America, Penguin Books. ISBN 0-14-017122-3
- ^ 22.0 22.1 22.2 Bérubé, Allan (1990). Coming Out Under Fire: The History of Gay Men and Women in World War II, The Free Press. ISBN 0-7432-1071-9
- ^ 23.0 23.1 Adam, Barry (1987). The Rise of a Gay and Lesbian Movement, G. K. Hall & Co. ISBN 0-8057-9714-9
- ^ 24.0 24.1 Esterberg, Kristin Gay (February 1990). "From Illness to Action: Conceptions of Homosexuality in The Ladder, 1956–1965", The Journal of Sex Research, 27 (1), p. 65–80.
- ^ Willett, Graham (2000). Living Out Loud: A History of Gay and Lesbian Activism in Australia, Allen & Unwin. ISBN 1-74115-113-9
- ^ Warner, Tom (2002). Never Going Back: A History of Queer Activism in Canada, University of Toronto Press. ISBN 0-8020-8460-5
- ^ Gallo, Marcia (2006). Different Daughters: A History of the Daughters of Bilitis and the Rise of the Lesbian Rights Movement, Seal Press. ISBN 1-58005-252-5
- ^ Covina, Gina / Galana, Laurel. (The) Lesbian Reader: An Amazon Quarterly Anthology, Amazon Press 1975, ISBN 0960962603
- ^ 29.0 29.1 Stryker, Susan (2001). Queer Pulp: Perverted Passions from the Golden Age of the Paperback, Chronicle Books, LLC. ISBN 0-8118-3020-9
- ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 יעל פיינפינט, "ספרות זולה", GoGay, 4 בפברואר 2003.
- ^ Zimet, Jaye (1999). Strange Sisters: The Art of Lesbian Pulp Fiction, 1949–1969, Viking Studio. ISBN 0-14-028402-8
- ^ Jennifer Trainor, "Lesbian Pulp Fiction", MSVU Digital Commons
- ^ 33.0 33.1 33.2 Murray, Stephen O. and Roscoe, Will (1997). Islamic Homosexualities: Culture, History and Literature, New York University Press. ISBN 0-8147-7468-7
- ^ Muthien, Bernadette (2007). "Queering Borders: An Afrikan Activist Perspective", Journal of Lesbian Studies, 11 (3/4), p. 321–330.
- ^ "Your Rights: Gay and Lesbian Rights, Constitutional Court of South Africa". Retrieved on June 9, 2009.
- ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 Alfred Charles Kinsey (Author, Editor), Sexual Behavior in the Human Female, Institute for Sex Research (Corporate Author), 1953.
- ^ 37.0 37.1 Bullough, Vern (May 1998). "Alfred Kinsey and the Kinsey Report: Historical Overview and Lasting Contribution", The Journal of Sex Research, 35 (2), p. 127–131.
- ^ שמוליק דובדבני, "קינסי, הגרסה הרכה", ynet, 11 בפברואר 2005.
- ^ 39.0 39.1 Hite, Shere (1976). The Hite Report: A Nationwide Study on Female Sexuality, MacMillan. ISBN 0-02-551851-8
- ^ Wright, John, ed. "Homosexuality in the U.S., 1998–2000", The New York Times Almanac (2009), Penguin Reference. ISBN 0-14-311457-3, p. 314.
- ^ Gates, Gary [October 2006]. Same-sex Couples and the Gay, Lesbian, Bisexual Population: New Estimates from the American Community Survey, The Williams Institute on Sexual Orientation Law and Public Policy, University of California Los Angeles, p. 1–25.
- ^ "How many lesbian, gay and bisexual people are there?", Stonewall.org (2008). Retrieved on January 27, 2009.
- ^ Wilson, Shaun (December 2004). "Gay, lesbian, bisexual and transgender identification and attitudes to same-sex relationships in Australia and the United States", People and Place 12 (4), p. 12–22.
- ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 44.5 Schlager, Neil, ed. (1998). Gay & Lesbian Almanac, St. James Press. ISBN 1-55862-358-2 שגיאת ציטוט: תג
<ref>בלתי־תקין; השם "שלאגר" הוגדר מספר פעמים עם תוכן שונה - ^ Foster, p. 22–23. טרי קאסל מונה אף היא את מגילת רות כדוגמה ללסביוּת מוקדמת בספרות (Castle, p. 108).
- ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 46.4 Castle, Terry, ed. (2003). The Literature of Lesbianism: A Historical Anthology from Ariosto to Stonewall, Columbia University Press. ISBN 0-231-12510-0
- ^ Mademoiselle de Maupin, Mademoiselle de Maupin, Google Books
- ^ Packer, Vin (Marijane Meaker). Spring Fire, Introduction. 2004, Cleis Press.
- ^ 49.0 49.1 Hamer, Diane, Budge, Belinda, eds. (1994). The Good, The Bad, and the Gorgeous: Popular Culture's Romance with Lesbianism, Pandora. ISBN 0-04-440910-9
- ^ פול ראסל, 100 גאים (מאנגלית: מירי ליטווק), הוצאת אסטרולוג, 1995.
- ^ Streitmatter, Rodger (2009). From 'Perverts' to 'Fab Five': The Media's Changing Depiction of Gay Men and Lesbians, Routledge. ISBN 0-7890-3670-3
- ^ "מחקר: ההורים הטובים ביותר - לסביות", ynet, 16 בנובמבר 2009
- ^ "האם התא המשפחתי הלסבי טוב יותר לילדים?", הארץ, 16 בנובמבר 2009
- ^ REUTERS, "Children of lesbian moms turn out fine, study finds", Vancouver Sun, June 9, 2010
- ^ Lesbian Dictionary, "Lesbian Hands", lesbischleben.de
- ^ Phylameana lila Desy, "Yoni Mudra", About.com Guide
- ^ Swade Pages, "Labrys", swade.net
- ^ Carleton College—“Symbols of Pride of the LGBTQ community”: Noted as sourced to The Alyson Almanac from the college's library.
- ^ Elman, R. Amy. "Triangles and Tribulations: The Politics of Nazi Symbols," Journal of Homosexuality, vol. 30, no. 3 (1996): 3-11.
- ^ McCormick, Naomi (1994). Sexual Salvation: Affirming Women's Sexual Rights and Pleasures, Praeger Publishers. ISBN 0-275-94359-3
- ^ Esther Newton and others, Lesbian History: The Sex Wars, University of Michigan.
- ^ Faderman, Lillian (April 1992). "The Return of Butch and Femme: A Phenomenon in Lesbian Sexuality in the 1980s and 1990s", Journal of the History of Sexuality, 2 (4), p. 578–596.
- ^ Nichols, Margaret (November, 2004). "Lesbian Sexuality/Female Sexuality: Rethinking ‘Lesbian Bed Death’", Sexual and Relationship Therapy, 19 (4), p. 364–371.
- ^ Brogan, Donna, Frank, Erica, Elon, Lisa, O'Hanlon, Katherine (January 2001). "Methodological Concerns in Defining Lesbian for Health Research", Epidemiology, 12 (1), p. 109–113.
- ^ Hite Research, The Hite Reports: What do they say?, retrieved 27 Nov 2007
- ^ Belge, K., with Newman, F., Steps of Tribadism, About.com retrieved 27 November 2007
- ^ Kinsey, A.; Pomeroy, W.; Martin, C., & Gebhard, P. Sexual Behavior in the Human Female, Philadelphia: Saunders (1953).
- ^ LesbianSTD.com, retrieved 27 November 2007
- ^ 69.0 69.1 Centers for Disease Control, "Women Who Have Sex with Women (WSW)", retrieved 27 November 2007
- ^ יובל יועז, "רק אל תבקשו סטטוס משפחתי", הארץ, 17 במאי 2005.
- ^ בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368 (2000)
- ^ הישג משפטי: צו אימוץ נוסף למשפחה לסבית, באתר GoGay
- ^ מזוז: זוגות חד-מיניים יוכלו לאמץ ילדים, אתר הארץ
- ^ יובל יועז, מזוז: להתיר אימוץ לחד מיניים; ישי: יוזמה מבחילה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2008.
