פסק דין רו נגד וייד

תבנית:פסק דין ארצות הברית |- ! bgcolor="FF0000" | היסטוריה מאוחרת: |- | דחיית בקשה לדיון נוסף, ‎410 U.S. 959 (1973)‎ |}

פסק דין רו נגד וייד (באנגלית: Roe v. Wade) (מראה מקום: ‎410 U.S. 113 (1973)‎) הינו פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית הקובע כי כל חוק האוסר על הפלה מלאכותית סותר את חוקת ארצות הברית בשל הפגיעה בזכות לפרטיות.

החלטה זו של בית המשפט העליון יצרה מחלוקת פוליטית הנמשכת עד ימינו, והיא נחשבת לאחת מהחשובות בתולדותיו. בשנת 1992 נערך דיון נוסף בעניין זה, ובית המשפט שינה רק במעט את עמדתו כפי שנפסקה בעניין רו.

רקע

ראשיתה של המחלוקת בעניין רו במרץ 1970 בטקסס. שרה ודינגטון, עורכת דין צעירה מאוסטין הציעה להגיש תביעה בשם נורמה מקקורבי, אישה צעירה, לא נשואה ובהריון, כנגד החוק של מדינת טקסס האוסר הפלות. השם "ג'יין רו" משמש בבתי משפט במקרים בהם אין רוצים לחשוף את שם התובע (בדומה לשימוש בכינויים "פלונית" ו"אלמונית" בפסקי דין ישראלים). לאחר הגשת התביעה צורפו כתובעים גם ג'יימס יוברט הולפורד - רופא שנאסר בשל ביצוע הפלות וכן "ג'ון ומרי דו" - שמות בדויים של זוג שרצו לבצע הפלה.

בעת הגשת התביעה טענה מקקורבי כי הרתה בעקבות אינוס, אולם מאוחר יותר חזרה בה מטענה זו.

החוק הפלילי של טקסס קבע כי ניסיון לבצע הפלה במקרים שאין בהם סכנת חיים לאם מהווה עבירה פלילית. התביעה טענה לבטלותו של החוק בשל היותו סותר את חוקת ארצות הברית ואת הזכויות המוגנות מכוחה במסגרת התיקון הראשון, התיקון הרביעי, התיקון החמישי, התיקון התשיעי והתיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. הנתבע בתביעה היה פרקליט המחוז של מחוז דאלאס - הנרי וייד.

בית המשפט המחוזי פסק לטובת "ג'יין רו", אולם סירב לתת לה צו הצהרתי המגן עליה מפני כל פעולת אכיפה של רשויות האכיפה של טקסס.

בפסק דין משנת 1965 - פסק דין גריסוולד נגד קונטיקט קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ישנה "זכות לפרטיות" המהווה חלק אינהרנטי לזכויות המוגנות במגילת הזכויות. פסק דין גריסוולד קבע כי השימוש באמצעי מניעה מותר, וכי חוקים האוסרים את השימוש בהם פוגעים באותה זכות לפרטיות המוגנת על פי החוקה. בפסק דין אייזנשטדט נגד באיירד הורחבה הקביעה של פסק דין גריסוולד ונקבע כי מותר גם לזוגות שאינם נשואים להשתמש באמצעי מניעה, וכל חוק שאוסר זאת הינו בלתי חוקתי.

הערעור לבית המשפט העליון

הן "ג'יין רו" והן וייד ערערו לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בדצמבר 1971 טענו בפני בית המשפט העליון ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס - ג'יי פלויד. נשיא בית המשפט העליון וורן ברגר קבע כי השופט הארי בלקמן יכתוב את פסק הדין. בלקמן כתב כי חוק מדינת טקסס בטל בשל היותו סותר את החוקה. ברגר הציע כי הצדדים ישמיעו בשנית טיעוניהם. השופטים קיבלו את הצעתו מאחר שרצו שגם השופטים החדשים שמונו אותה עת לבית המשפט העליון - ויליאם רנקוויסט ולואיס פאוול, ישתתפו בדיון. לבקשתו של נשיא בית המשפט ברגר, נקבע הדיון ל-11 באוקטובר 1972. בדיון השני טענו בפני השופטים ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס - רוברט ס. פלוורס.

בספרם של בוב וודוורד וסקוט ארמסטרונג "האחווה" הם סוברים כי הדיון נקבע לאוקטובר 1972 על מנת שההחלטה בתיק תינתן לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית של נובמבר 1972, וזאת כיוון שברגר היה חבר אישי של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ולא חפץ שהפסיקה תעלה לכותרות ותפגע בקמפיין הבחירות שלו. לדברי וודוורד וארמסטרונג השופט ויליאם דוגלס התנגד לדחייה ואיים לכתוב דעת מיעוט, אולם לבסוף שוכנע על ידי חבריו השופטים להסכים.

החלטת בית המשפט העליון

ב-22 בינואר 1973 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין רו נגד ווד. בדעת רוב של שבעה שופטים למול שניים הוחלט כי חוק מדינת טקסס בלתי חוקתי ובטל. השופטים ביירון וייט וויליאם רנקוויסט התנגדו. באותו יום החליטו השופטים גם במקרה נוסף, פחות ידוע, באותו עניין ממש - דו נגד בולטון שבו מדובר היה בחוק מדינת ג'ורג'יה האוסר הפלות (מראה מקום: ‎410 U.S. 179 (1973)‎)

הזכות לבצע הפלות

דעת הרוב של בית המשפט נכתבה על ידי השופט הארי בלקמן. בלקמן מציין כי "ההחלטה להגביל הפלות באמצעות כלי ענישה פליליים הינה חקיקה חדשה במרבית מדינות ארצות הברית" - בלקמן מציין כי מרבית החוקים האוסרים הפלות נחקקו במחצית השנייה של המאה ה-19. חלק שלם מפסק הדין דן באריכות בהשקפות השונות במהלך ההיסטוריה בשאלת ההפלות. פסק הדין סוקר את עמדותיהן של תרבויות שונות ובהן האימפריה הפרסית, יוון העתיקה, האימפריה הרומית וכן דן בשבועת היפוקרטס, במשפט המקובל וכן בדעותיהם של איגוד רופאי ארצות הברית ולשכת עורכי הדין של ארצות הברית בנושא זה.

בית המשפט קבע כי מותר לעשות הפלה בשליש הראשון של ההיריון וכן קבע כי הגבלות מסוימות מותרות בשליש השני מתוך רצון להגן על בריאותה של האם. הגבלות מתוך רצון להגן על העובר מותרות רק בשליש השלישי. בית המשפט קבע כי חוקת ארצות הברית אינה מכירה ב"אדם שאינו ילוד" היינו בזכויות העובר.

בשל כך נפסק כי זכויות המדינה להגביל את החירות של האם לעשות הפלה תלויות בשלב ההיריון:

• במהלך השליש הראשון של ההיריון - ההחלטה לעשות הפלה נתונה רק בידי הרופא המטפל של האם ואין לקבוע כל הנחיות בעניין זה.
• לגבי השליש השני של ההיריון יכולה המדינה, אם היא רוצה בכך, לקבוע חוקים הבאים לשמור על בריאותה של האם.
• לגבי השליש השלישי של ההיריון יכולה המדינה להגביל את ההפלה, גם מתוך רצון להגן על חיי העובר, ואף לאסור על הפלות כליל. עם זאת אסור שכללים אלו יביאו לסיכון חיי האם.

בית המשפט קבע (מבלי לציין מה הבסיס לקביעותיו) כי קיימות מספר הנחות בהחלטה לאסור על ביצוע הפלות:

1. נשים העושות הפלה צפויות לקיים "התנהגות מינית בלתי הולמת".
2. ההפלה הינה פעולה רפואית המסכנת את חיי האישה.
3. למדינה יש אינטרס להגן על חיי העובר.

בית המשפט דחה הנמקות אלה ודן בהן כסדרן - לגבי ההנמקה הראשונה מציין בית המשפט כי לא נעשתה כל בדיקה מקצועית לבדוק אם הדבר נכון, ויתרה מזאת, מאחר שהחוקים אינם דנים בנפרד בנשים נשואות ובנשים בלתי נשואות הרי שאין הנמקה זו עומדת באמת בבסיס החוק. לעניין ההנמקות השנייה והשלישית - מציין בית המשפט כי אכן הן נובעות מאינטרס של המדינה - ובית המשפט קובע בחלק העשירי של פסק הדין:

"למדינה יש אינטרס חשוב ולגיטימי בשמירה והגנה על הבריאות של אישה בהיריון... כמו כן יש למדינה אינטרס נוסף לגיטימי וחשוב להגן על חייהם הפוטנציאלים של בני האדם".

מנגד, מציין בית המשפט, כי אינטרסים חשובים אלה צריכים להיות מאוזנים ושקולים כנגד אינטרסים נוספים - ובהם זכויות היסוד המוגנת על פי החוקה. בית המשפט מזכיר כי אף שאין החוקה מציינת במפורש את הגנתה על הזכות לפרטיות, הרי שזכות זו נובעת מהתיקונים הראשון, הרביעי, החמישי, התשיעי ולפי תקדימי העבר ניתן להסיק על קיומה של הזכות בעיקר לפי פסקת ההליך הראוי (due process) שבתיקון ה14 לחוקה. בית המשפט קובע כי "הזכות לפרטיות" רחבה דייה כדי לכלול בתוכה את זכותה של האישה על גופה והזכות לקבוע אם היא רוצה להמשיך בהיריון או לעשות הפלה.

בית המשפט קובע כי אם עובר היה נחשב "אדם" על פי התיקון הארבעה עשר לחוקה, הרי שגם לו הייתה זכות לחיים על פי אותו תיקון, אולם לאור הקביעה החדשה יחסית כי הפלה הינה מעשה פלילי מסיק בית המשפט כי כוונתם המקורית של מנסחי החוקה לא הייתה ליתן זכויות לעוברים בטרם נולדו (התיקון הארבעה עשר נחקק ב-1868). בית המשפט מציין כי הוא אינו מנסה לדון כלל וכלל בשאלה מתי מתחילים החיים - ומשאיר את התשובה לשאלה לפילוסופים ולרופאים. על פי בית המשפט, אם המומחים לעניין זה - הרופאים, אנשי הדת והפילוסופים אינם מצליחים להגיע להסכמה, אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע מסמרות בעניין זה.

בית המשפט קבע כי בהתבסס על הידע הרפואי הקיים בעת ההחלטה - יש להפריד בין כל שליש ושליש של ההיריון בקביעת תוצאות האיזון בין הזכויות השונות - הזכות לפרטיות מחד וזכויות המדינה להגן על החיים מאידך ועל כן קובע בית המשפט:

"המחוקק אינו יכול להגביל את הזכות לבצע הפלה בשליש הראשון של ההיריון, המדינה יכולה לקבוע תקנות לעניין אופן ביצוע ההפלה בשליש השני של ההיריון ובלבד שהם נוגעים לבריאותה של האם בלבד, וכן המדינה יכולה לקבוע כללים לגבי ההפלה בשליש השלישי של ההיריון ואף לאסור הפלה בשליש זה".

זכות העמידה

אחת השאלות שעמדו בפני בית המשפט הייתה השאלה של זכות העמידה. כעיקרון אין בית המשפט נותן החלטות בעניינים תאורטיים ובעניינים שאינם תלויים ועומדים. במקרה רו החלה ההתדיינות בשנת 1970, ורו ילדה עוד בטרם ניתנה החלטה על ידי הערכאה הנמוכה, כך שלמעשה בפני בית המשפט העליון עמדה שאלה תאורטית במהותה. על פי הכללים המקובלים הרי שלרו לא הייתה זכות עמידה בפני בית המשפט העליון ועל התביעה היה להידחות על הסף. ואולם, בית המשפט החליט בכל זאת לדון בשאלה ולעשות חריג לכלל בדבר זכות עמידה, כיון שמדובר בשאלה: "העלולה לחזור על עצמה ועם זאת להיות תמיד בהיעדר עמידה" בשל משך הזמן הלוקח לשאלה להגיע לדיון בפני בית המשפט העליון. השופט בלקמן מציין מפורשות שמשך ההיריון קצר בהרבה ממשך ההליך בפני בית המשפט - ועל כן, לדבריו "אם סיום ההיריון היה שולל את זכות העמידה, לעולם לא היה אפשר לערער על פסק דין בשאלה הנוגעת להיריון".

דעת המיעוט

השופטים וייט ורנקוויסט התנגדו בחריפות לפסק הדין בטענה כי מדובר ב"חקיקה שיפוטית" ובניצול לרעה של כוחו של בית המשפט העליון. וייט כותב בדעת המיעוט שלו:

"אין אני מוצא דבר בשפה או בהיסטוריה של החוקה התומכים במסקנת בית המשפט העליון. בית המשפט יוצר למעשה זכות חוקתית חדשה עבור אמהות בהיריון מבלי כל הנמקה או סמכות להחלטה זו, וקובע כי זכות חדשה ומומצאת זו חזקה מספיק לבטל את רוב חוקי המדינות השונות בדבר הפלות. משמעות הדבר, שלילת זכותם של אנשים ובתי מחוקקים בחמישים מדינות מלקבוע את החשיבות היחסית בעיניהם של זכויותיו של העובר לחיים מצד אחד כנגד ההשפעות השונות על האם מהצד השני".

המחלוקת בעקבות פסק הדין

ההחלטה בעניין רו הביאה להתפרצות יצרים בכל ארצות הברית. קבוצות דתיות רבות עמלו על מכתבי מחאה שנשלחו לבית המשפט העליון. הכנסיות השונות, ובייחוד הכנסייה הקתולית וחלק מהכנסיות האבנגליסטיות, טענו שההחלטה מתירה למעשה רצח עוברים. עוד נטען שהחיים נוצרים ברגע ההפריה ולכן קיימת זכות לחיים לעובר הדוחה את הזכויות השונות ועל בית המשפט לאזן זכות זו.

ההתנגדות להחלטה הולידה את התנועה "בעד החיים" (Pro-Life Movement) אשר החלה בארגון הפגנות מחאה גדולות בפתח בית המשפט העליון. תנועה זו הפגינה מול קליניקות המבצעות הפלות והחלה בניסיונות לשכנע נשים להתנגד להפלות, ופלגיה הקיצוניים לא נרתעו משימוש בכוח (שריפת קליניקות ואף רצח רופאים). חלק ממתנגדי ההפלות טענו כי קיים קשר ישיר בין הפלות לבין סרטן השד ובית המחוקקים של טקסס הקצה מימון להפצת טענה זו בקרב נשים הרוצות לבצע הפלה.

על אף ההחלטה חוקקו מספר מדינות הוראות הקובעות כי נדרשת הסכמת הורים להפלות בקרב קטינים, חוקים המורים לרופאים ליידע הורים של קטינים בדבר ההפלה, ליידע את האב בדבר החלטה של האם להפיל וכן חוקים הקובעים כי הפלות יש לבצע בבתי חולים בלבד ולא בקליניקות, חוקים האוסרים על מימון בתי חולים וקליניקות המבצעים הפלות וכן חוקים הדורשים מאישה הרוצה לבצע הפלה לקרוא מחקרים מסוימים וספרות מסוימת. על אף החלטת בית המשפט העליון החליט השלטון הפדרלי להימנע מלממן הפלות לנשים שאין ביכולתן לממן הפלה. כמו כן אוסר צבא ארצות הברית לבצע הפלות בבתי חולים צבאיים. חלק מחוקים אלה בוטלו על ידי בית המשפט העליון, אולם בשנת 1980 במקרה הריס נגד מקרי השאיר בית המשפט על כנם חוקים הנוגעים למימון הפלות.

כנגד ההתנגדות לפסק הדין החלו קבוצות שונות להפגין בתמיכה בפסק הדין. תנועות נשים רבות תומכות בפסק הדין כחלק מזכותה של האישה על גופה.

השפעת פסק דין רו על הפוליטיקה של ארצות הברית

אלברט וין ונשיאת "הורות מתוכננת" גלוריה פלדט בהפגנה למען זכות הבחירה של הנשים על מדרגות בית המשפט העליון ביום השנה לההחלטה בעניין רו נגד וייד

עם בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית גברה ההתנגדות להחלטת בית המשפט בעניין רו. רייגן מינה לבית המשפט העליון שופטים שחשב כי הם מתנגדים להחלטה ובהם סנדרה דיי או'קונור. בטרם פרישתו מנשיאות בית המשפט העליון הביע השופט וורן ברגר את עמדתו כי יש לבחון מחדש את הפסיקה בעניין רו. מחליפו, אנטונין סקאליאה, התנגד להחלטה בעניין רו בכל הזדמנות. החשש מפני הפיכתו של פסק דין רו שימש שיקול עיקרי בעת סיכול מינויו של רוברט בורק לתפקיד שופט בית המשפט העליון במקומו של השופט לואיס פוול שהיה ידוע כתומך של פסק דין רו - ובחירת אנתוני קנדי. קנדי לא התבטא בנושא, ועל כן לא קומם לא את מתנגדי ההפלות ולא את תומכיהן.

במקרה משנת 1989 פסק דין ובסטר נגד שירותי הבריאות ההפריתיים (Webster vs. Reproductive Health Services) הייתה החלטת דעת הרוב שנכתבה על ידי נשיא בית המשפט העליון רנקוויסט (ברוב של 5 למול 4) שלא להפוך את רו, אולם פסק הדין התיר מספר הגבלות על הפלות, ולמעשה שינה את הנחת היסוד של פסק דין רו בדבר כלל שלושת החודשים. בדעת היחיד המסכימה שלה השופטת או'קונור סירבה להתייחס (ולהפוך) את רו. השופט אנטונין סקאליה בדעת המיעוט התנגד לדעת הרוב בטענה שעל בית המשפט להפוך לחלוטין את פסק דין רו. השופט הארי בלקמן המשיך לתמוך במסקנת פסק הדין והתנגד נחרצות לעמדת הרוב הנ"ל בטענה שהיא תמנע כל אפשרות לבצע הפלות בארצות הברית.

עם פרישתם מבית המשפט העליון של "תומכי רו", ויליאם ברנן ות'ורדגוד מארשל, ובחירת שופטים שהיו סבורים שיתנגדו לרו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, חשבו רבים כי תקדים רו ייהפך במהרה. בפסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי (‎505 U.S. 833 (1992)‎) נערך דיון נוסף בשאלת הזכות החוקתית להפיל. בית המשפט החליט להותיר על כנה את הלכת רו ברוב של 5 שופטים נגד 4, בשינוי קל, כלומר - דחיית גישת הטרימסטרים הנוקשה של רו לטובת אבחנה המבוססת על חיות העובר (viability). בית המשפט קבע כי זכות האישה להפיל עומדת לה עד לרגע החיות, וכי המדינות רשאיות להגביל את הזכות להפיל לאחר החיות על מנת להגן על האינטרס הציבורי בשימור חיים פוטנציאליים. בין שופטי הרוב היו שופטים שנבחרו על ידי רייגן ובוש - או'קונור, קנדי ודייוויד סוטר (וכן השופט סטיוונס שמונה על ידי פורד). שלושת אלו כתבו במשותף את פסיקתם. היתר ההפלות נשאר על כנו, אולם ניתן למדינות מעט מרחב להטיל עליהן הגבלות - למשל הטלת פסק זמן חובה של 24 שעות בין פנייה לרופא לבין ביצוע ההפלה. רנקוויסט וסקאליאה כתבו שניהם דעות מיעוט.

במספר דיונים נוספים בשנות ה-90 נעשה שוב ניסיון לצמצם את הזכות להפלות - חלקם, כמו החובה להודיע להורים לפני הפלה בידי קטינה - התקבלו, וחלקם - כמו למשל האיסור על הפלות חלקיות (partial births) - לא. ואולם, יודגש, כי במהלך תקופה זו לא הותקפה עצם הזכות לבצע הפלות, שכן שישה משופטי בית-המשפט העליון תמכו בה.

בשנת 2005 הציע הנשיא ג'ורג' בוש תיקון לחוקה האוסר על הפלות בשלושת החודשים האחרונים של ההיריון. במרץ 2006 נחקק בדרום דקוטה חוק האוסר על ביצוע הפלות למעט במקרים של סכנת חיים לאם של העובר. מטרת החוק הנוגדת באופן מובהק את פסק דין רו נגד וייד היא להביא לדיון חוזר בבית המשפט העליון ולשינוי ההחלטה.

נושא ההפלות הוא הנושא העיקרי אליו מופנית תשומת הלב בעת שנבחנים מועמדים חדשים לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסיקה ב-1992 בעניין קייסי הזהיר השופט בלקמן כי הוא "בן 83, ולא יוכל לכהן בבית המשפט לנצח". רמיזה פוליטית לא דקה זו באה להזהיר את הבוחרים שעליהם לבחור בנשיא ידידותי לרעיון ההפלה שימנה שופטים בהתאם. ואכן, בחירתו של ביל קלינטון ומינוים של סטיבן ברייר ורות ביידר גינזברג על ידיו הבטיחו רוב להיתר ההפלות לעוד שנים ארוכות.

"ג'יין רו" עוברת צד בוויכוח

"ג'יין רו" אשר שמה האמיתי היה נורמה מקקורבי הפכה לאחר פסק הדין בעניינה למתנגדת להפלות ותומכת נלהבת של "התנועה למען החיים", בעקבות הפיכתה לאישה דתית. בנאום בפני עיתונים שנערך ב-18 בינואר 2003 אמרה מקקורבי שהיא נוצלה על ידי ודינגטון. היא פנתה לבית המשפט וביקשה להפוך את פסק הדין בטענה שנשים שעברו הפלות סובלות מנזק נפשי ופיזי. ב-19 ביוני 2003 השופט דייוויד גודבי קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. ב-22 בפברואר 2005 סירב בית המשפט העליון ליתן צו לעיון חוזר בהחלטה הקודמת ודחה את הבקשה.

קישורים חיצוניים

• תוכן ההחלטה, מאתר Findlaw
• הקלטה של טיעון בעל פה בדיון השני בעניין זה