זכויות להט"ב בישראל
זכויות להט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) בישראל עברו שינויים מפליגים בשנים האחרונות ויש מגמה של הכרה הולכת וגדלה בזוגות חד-מיניים וזכויותיהם מצד מוסדות המדינה ומערכת המשפט.[1] אף שאלו אינם נהנים משוויון זכויות מלא וקיימים גילויי הומופוביה בישראל ואפליה, נראה כי החקיקה והפסיקה בישראל אינן חורגות במידה משמעותית מהנורמה המקובלת בעולם המערבי. בנוסף, ישראל חתומה על הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית.
החוק בישראל אינו מכיר בנישואים חד-מיניים או באיחוד אזרחי. על כן, דפוס חייהם של זוגות חד-מיניים מקביל לזה של "ידועים בציבור". בעקבות ההכרה שהעניק החוק הישראלי למוסד ה"ידועים בציבור", זוגות חד-מיניים זכאים לכל הזכויות הפיננסיות המוענקות לזוגות הטרוסקסואליים. פסקי הדין שונים שניתנו במהלך השנים מעידים על המגמה ההולכת וגוברת של ההכרה שהעניקה מערכת המשפט בישראל לזכויות הזוגות החד-מיניים. פסקי הדין, שזכו לדיווח תקשורתי נרחב, מכסים מגוון תחומים ולרוב מנוסחים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.[2]
הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בישראל אינם נהנים עדיין משוויון זכויות חוקי מלא, והם נאבקים על מקומם בחברה ועל השוואת זכויותיהם האזרחיות, במיוחד בזוגיות ובהורות, לאלה של הטרוסקסואלים. זוגות חד-מיניים בישראל טוענים לאפליה בתחום הנישואים ובאימוץ ילדים, ונמנעות מהן זכויות שונות המגיעות אך ורק לזוגות שנישאו על פי החוק - המגדיר נישואים כבין גבר לאישה בלבד. המסורתיות המאפיינת את החברה הישראלית, והיחס הסטיגמטי גורמים לפרטים ולזוגות חד מיניים להסתיר את זהותם המינית ואת זוגיותם ואף כופים עליהם לעתים לנהל חיים כפולים.[2]
רקע
סקירה כללית
כיום (ב-2011) הומואים ולסביות, אינם נתונים לאיום מצד החוק ואין עליהם איסור לחיות את חייהם, לקשור קשרים רומנטיים, לקיים יחסי מין או להביע חיבה בפומבי. בהיבט החוקי הם כפופים לאותם חוקים ונורמות החלים על האוכלוסייה הכללית בבית ובחוץ. בנוסף מספק החוק בישראל הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית. הומואים ולסביות מגויסים לצבא ופתוחים בפניהם כל התפקידים ובכלל זה משרות פיקוד בכירות ותפקידים רגישים. יחד עם זאת, הם אינם זוכים לשיויון זכויות בחיי המשפחה, זוגיות, אימוץ, והבאת ילדים, אם כי בתחום זה חל שינוי ניכר בפסיקה בשנים האחרונות.
פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת מוסד ה"ידועים בציבור", שהסדיר בעבר רק את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. מוסד זה מעניק לזוגות הומוסקסואלים מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות, לרבות בעולם המערבי. אף על פי כן, מעמדם החוקי של ההומוסקסואלים בישראל מוסדר רק באופן חלקי. בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, לא קיימת בחקיקה התייחסות להומוסקסואלים, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. בבתי המשפט ובבג"ץ תלויים ועומדים מספר הליכים בנוגע לנושאים אלו, וההכרעות מתקבלות טיפין-טיפין, ללא דיון מקיף בנושא.
במאי 2006 הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק (טיוטה לפני הגשתה של הצעת חוק) שנוסח על-פי המלצות ועדה לבחינת דיני הירושה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל. על פי התזכיר זוגות הומוסקסואלים יוכרו לצורך זכויות ירושה. התזכיר כולל גם שינויים בנוגע לדיני הירושה של זוגות הטרוסקסואלים נשואים או ידועים בציבור. בדיון שהתקיים ב-17 במאי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל בית המשפט את ערעורם של ידועים בציבור בני אותו המין, שהוגש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר דחה את בקשתם לאשר הסכם ממון שערכו ביניהם, בטענה שהם אינם נחשבים לבני זוג ידועים בציבור ולכן אינם יכולים לבוא בשעריו של בית המשפט לענייני משפחה. בערכאת הערעור הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדה כי ניתן לאשר את הסכם הממון שערכו ידועים בציבור בני אותו מין לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי הסמכות המתאימה לכך הינה בית המשפט לענייני משפחה.
דעת הקהל
סקר שערך עיתון "הארץ" בשנת 2009 ובדק את היחס למיעוטים בחברה הישראלית בסולם של 1 עד 5,[3] מצא כי הציון הממוצע הכללי של יחס הציבור הישראלי להומואים ולסביות הוא 3.2 - גבוה במעט מיחס נייטרלי וציון ממוצע די מקובל בעולם. כ-60% מהנשאלים חושבים שישנה הסתה נגד הומוסקסואלים ולסביות בישראל. החרדים בולטים ביחס שלילי בולט להומואים ולסביות (ממוצע של 1.5), ונמצא כי נשים מתייחסות להומוסקסואלים ולסביות (ולמיעוטים אחרים) טוב יותר מגברים. על פי "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2010", ל-25% בציבור היהודי היה מפריע להתגורר בשכנות לזוג הומוסקסואלים (לעומת 23% המסתייגים ממגורים לצד חרדים). בציבור הערבי 70% היו מוטרדים ממגורים בשכנות לזוג הומוסקסואלים (בקרב חרדים הנתון הוא 74% ובקרב יהודים דתיים 55%).[4]
ב-2007 ערך מכון PEW סקר עולמי שבו נשאלה השאלה: "האם ההומוסקסואליות צריכה להיות מקובלת בחברה?". שיעור משיבי ה"כן" בישראל היה 38%, שיעור נמוך במידה ניכרת ממדינות מערב אירופה ואמריקה אך גבוה יותר מאפריקה, רוב מדינות אסיה וחלק ממדינות מזרח אירופה.[5]
מצד שני, סקרים אחרים מצביעים על פתיחות רבה, יחסית, כלפי המשפחה החד-מינית. על פי סקר שהתפרסם בעיתון הארץ בחודש אוגוסט 2009, 61% מהציבור בישראל תומכים בנישואין חד-מיניים, ו-60% תומכים במתן הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים.[6] מספרים אלה גבוהים מהמספרים המקביליים להם באיחוד האירופי.[7] סקר נוסף, שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש, מראה כי 53% מן הציבור היהודי ו-74% מן הציבור היהודי-חילוני תומכים בנישואים חד-מיניים.[8]
חקיקה
עם הקמתה ירשה מדינת ישראל, באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, את חוקי המנדט הבריטי, שלפיהם נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה שדינה עשר שנות מאסר. היועץ המשפטי השני לממשלה, חיים כהן, נכשל בניסיונו להעביר בממשלה החלטה המעבירה את ההכרעה בנושא להנחיית היועץ המשפטי, אך הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק (חיים כהן הפעיל כאן את סמכותו לשיקול דעת בעניין אכיפת חוקים, סמכות שמסורה ליועץ המשפטי גם כיום, כל עוד לא הורו לו הכנסת או בג"ץ אחרת). לימים כתב כהן:
|
חשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי. אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי-מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים. | 
|
| – שיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר | ||
בעת שכיהן כשופט בבית המשפט העליון פסק חיים כהן כי: "משכב אישה שלא כדרכה, וכן משכב זכר, כשהמעשה נעשה בצנעה ועל ידי בני אדם בגירים מרצונם הטוב אינם מעשים שיש בהם קלון, ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים הראויים לעונש".[9]
ביטול האיסור על משכב שלא כדרך הטבע
בישראל לא הועמד מעולם אדם לדין פלילי בעוון קיום יחסי מין הומוסקסואלים כשלעצמם, אם כי קרה שחיילים הועמדו לדין צבאי על עברה כזאת. נאשמים בישראל הורשעו בסעיפי האיסור על משכב "שלא כדרך הטבע"; על פי רוב דובר בנאשמים שהואשמו בעבירות מין חמורות יותר, אך הורשעו בקיום יחסים שלא כדרך הטבע. פסק דין כזה ניתן ב-1953 ב-"פרשת והבה" על ידי שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין. והבה הואשם בהחדרת איבר מינו לפיו של ילד בן חמש, אך במקום אינוס קטין בחרה התביעה להאשימו ב"משכב שלא כדרך הטבע". בפסק דינו הרחיב חשין את האיסור הפלילי על יחסים כאלה, ואף החיל אותו על יחסים לסביים. בפסק דין אחר ("פרשת כראדי", 1956) כתב חשין בפסק דינו:
|
|
העבירה שבה הורשע המערער, משכב זכר, היא חמורה ביותר. חמורה היא בייחוד כאשר היא נעשית - כאשר היה כאן, במקרה דנן, בגופו של קטין." |
|
פסקי דין כאלו ניתנו עד שנות השמונים של המאה ה-20; התייחסויות למין שאינו הטרוסקסואלי כאל דבר משפיל ומבזה נפוצות בפסקי דין כאלה.[10]
החוק האוסר על יחסים "שלא כדרך הטבע" (המדובר בסעיף 152(2) לפקודת החוק הפלילי, אשר הפך לאחר מכן לסעיף 351(1) ו-351(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) נותר שנים רבות בספר החוקים, על כל המשמעות הסמלית העולה מכך. זו גם הסיבה לכך שב-1975, כשקמה העמותה הישראלית לזכויות הומוסקסואלים, היא נקראה בראשיתה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (כיום: אגודת הלהט"ב), כדי שלא תואשם בעידוד עבירה על החוק. האגודה לשמירת זכויות הפרט ניסתה להביא לביטול האיסור הפלילי מימיה הראשונים. ב-1976 נפגשו אנשיה עם אהרון ברק, היועץ המשפטי לממשלה, וב-1983 שלחה לכל חברי הכנסת חוברת שבה קראה להפסיק להפלות הומוסקסואלים ולסביות.
ב-14 ביוני 1978 הוגשו המלצות של ועדה מיוחדת שבראשה עמדה שולמית אלוני. הייתה זו ועדה משותפת לוועדת הפנים של הכנסת ולוועדת חוקה, חוק ומשפט, שעסקה ברפורמה בחוק העונשין בהתייחס לפשעי מין בכלל ולאונס בפרט. ההמלצות הביאו את הממשלה להגיש לכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 14), ב-29 ביולי 1980. על אף שוועדת החקיקה של הכנסת אישרה קודם נוסח של החוק שבו נמחק סעיף 351 לחלוטין, בהצעה לא נמחק סעיף 351 אם כי הוצע לשנותו: תימחק העבירה על יחסים "שלא כדרך הטבע" בין אישה לגבר, והעונש על משכב זכר יופחת מעשר שנים לשנת מאסר אחת. בסופו של דבר נגנזה ההצעה ולא הגיעה לשלבי חקיקה מתקדמים.
ב-11 בספטמבר 1986 אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק של הממשלה, שכללה רבים מהשינויים שכללה ההצעה מ-1980, אך סעיף 351 לא נזכר בה כלל. גם בעת הדיונים בהצעה עלה הסעיף לדיון רק פעם אחת, כאשר חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי התנגד לכך שהצעת החוק אינה כוללת את ביטולו. לאחר האישור בקריאה ראשונה, עברה הצעת החוק לוועדת חוקה, חוק ומשפט וב-22 במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית, והפכה לחוק - תיקון מס' 22 לחוק העונשין.
האגודה לזכויות הפרט לא הייתה מעורבת ישירות בהצעת החוק, וסעיף 351 לא הוזכר בישיבת הכנסת. לדברי שולמית אלוני, "אין דמיון בין החוק כפי שהתקבל להצעת החוק הממשלתית מפני שאנחנו הרבה דברים הרחבנו". התיקון כלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין, וסעיף 351 נמחק מהחוק לחלוטין. לדברי אלוני, הח"כים הדתיים עסקו בעיקר בהחמרה בעונשים על עבירות אינוס, ואבנר שאקי שהיה פעיל בוועדה בדרך כלל, היה טרוד אז בנושאים אחרים.[11]
לאחר שאושר החוק הופתעו והתעודדו פעילי האגודה לזכויות הפרט מהגילוי שסעיף 351 נמחק מספר החוקים, ופעילותם הפוליטית הוגברה.
זוגיות ונישואים
 | ערך מורחב – נישואים חד-מיניים בישראל |
זוגות חד-מיניים אינם יכולים להינשא בישראל, ונושא זה הנו סוגיית ליבה במאבק לשוויון זכויות עבור הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים והביסקסואלים בישראל. זוגות חד מיניים נהנים מאותן זכויות המוקנות לידועים בציבור הטרוסקסואלים; בית המשפט מאשר הסכמי ממון בין בני זוג מאותו המין ומעניק להם תוקף של פסק דין.
בדומה למדינות אחרות, גם בישראל נושא הנישואים החד-מיניים נמצא במחלוקת ציבורית, אולם סקרים מראים שרוב הציבור בישראל תומך בנישואים כאלה (בדומה למצב במדינות רבות אחרות, בעיקר באירופה). על-פי סקר שהתפרסם בעיתון הארץ בחודש אוגוסט 2009, 61% מהציבור בישראל תומכים בנישואין חד-מיניים, ו-60% תומכים במתן הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים.[6] מספרים אלה גבוהים מהמספרים המקביליים להם באיחוד האירופי.[7] סקר נוסף, שערך מכון סמית, מראה כי 53% מן הציבור היהודי ו-74% מן הציבור היהודי-חילוני תומכים בנישואים חד מיניים.[8]
השוואת גיל ההסכמה
לאחר שבשנת 1988 בוטל האיסור על יחסי מין אנאליים ("מעשה סדום"), קבע החוק בישראל את גיל ההסכמה ליחסים כאלה על 18 שנה, בשונה מגיל ההסכמה ליחסי מין וגינליים - 16 שנה. בשנת 2000, בעקבות פעילות בנושא של האגודה לזכויות האזרח, שונה גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים לגיל 16, כמו הנהוג ביחסי מין וגינליים.
שינוי משפטי זה נתפס כ"השוואת גיל ההסכמה הנדרש ליחסי מין הומוסקסואליים לזה הנדרש ביחסי מין הטרוסקסואליים". תפיסה זו אינה מדויקת: ראשית, המונח "מעשה סדום" כהגדרתו בחוק כולל גם יחסי מין אוראליים (שגיל ההסכמה להם היה גבוה יותר גם להטרוסקסואלים). שנית, גם הטרוסקסואלים רבים מקיימים מין אנאלי, כך שההבדל בגיל ההסכמה לפעילות זו הגביל גם אותם. שלישית, הומוסקסואלים רבים אינם מקיימים מין אנאלי והחוק לא אסר במפורש יחסי מין הומוסקסואליים בגילאי 16 - 18, אלא רק קיום "מעשי סדום" בגילים אלה.
עם זאת, מקובל כי מין אנאלי נפוץ יותר בקרב הומוסקסואלים מאשר בקרב הטרוסקסואלים, כך שבפועל, ההבדל בגיל ההסכמה ליחסים כאלה אכן קבע אי-שוויון של הומוסקסואלים. זאת משום שהחוק הגביל את החופש המיני שלהם בגיל צעיר, בצורה משמעותית יותר מאשר אצל הטרוסקסואלים. כך למשל מותר היה לגבר בגיר לקיים בעילה (מונח משפטי שמתייחס ליחסי מין בין גבר לאישה, כשהגבר חודר לנרתיק של האישה) עם קטינה שגילה מעל ל-16 שנה, בעוד שאסור היה לבגיר לקיים מין אנאלי עם קטין שגילו מעל 16 (ומין וגינלי אינו אפשרי בקרב בני זוג אלה, בניגוד למקרה ההטרוסקסואלי).
הכרה בהסכמי חיים משותפים וגירושין
באוגוסט 2001 החליטה שופטת בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, אסנת אלון-לאופר, לאשר הסכם זוגיות בין בנות זוג לסביות, תוך שהיא קובעת כי "הגדרת המשפחה היא הגדרה רחבה, ושתי בנות הזוג עונות על הגדרת 'בן משפחה' שבחוק בתי המשפט לענייני משפחה. לא מצאתי", הוסיפה השופטת, "שההגדרה בחוק מכוונת דווקא לבני זוג ממין שונה". בית המשפט נתן באופן תקדימי תוקף של פסק דין להסכם לחיים משותפים של בנות זוג, תוך שקבע כי זוג לסביות עונות להגדרת "בן משפחה" לפי החוק.[12]
בספטמבר 2006 הכיר בית המשפט לראשונה בהסכם שחתמו זוג נשים שנפרדו, והעניק לו תוקף של פסק דין בדומה לגירושין.[13]
הכרה בנישואים חד מיניים שנערכו במדינה זרה
| | ערך מורחב – בג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים |
חמישה זוגות גברים ישראלים ערכו מחוץ לישראל, בטורונטו שבקנדה, טקס נישואין אזרחי המוכר באותה מדינה. עם שובם לישראל פנו לפקיד הרישום, וביקשו לשנות את רישומם במרשם האוכלוסין מ"רווק" ל"נשוי". פקיד הרישום סירב לבקשה, בנימוק ש"נישואין שכאלו אינם מוכרים באופן חוקי במדינת ישראל, ולפיכך לא ניתן לרושמם בקובץ המרשם" (מכתבו של מנהל הלשכה למנהל אוכלוסין בתל אביב מיום 24.5.2005).[14]
בעתירתם לבג"ץ ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מינהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה.
ב-21 בנובמבר 2006, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל. בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק נקבע כי חובה על מנהל האוכלוסין של משרד הפנים לרשום כנשואים זוג גברים הומוסקסואליים שנישאו כדין במדינה זרה.
הורות
| | ערך מורחב – הורות הומו-לסבית |
מאז שנת 2005 מדינת ישראל מכירה בהורות משותפת של בני זוג מאותו המין. הדרך לכך נסללה בעקבות 9 שנים של מאבק משפטי שינהלו בנות הזוג טל ואביטל ירוס חקק, עד שבית המשפט העליון אישר אימוצים במשפחות חד מיניות. מאז תקדים זה ניתנו בבתי המשפט צווי אימוץ נוספות במשפחות חד מיניות, ומשרד הפנים יצר מסמכי רישום מיוחדים לילדים שלהם שתי אמהות או שני אבות.[1] החל משנת 1999 בתי המשפט מעניקים אפוטרופסות לאמהות הלא ביולוגיות ולאבות הלא רשומים, תוך הכרה חלקית בהורות המשותפת.
אימוץ
בג"ץ פסק בשנת 2000[15] כי בהיעדר ראיה סותרת, משרד הפנים חייב להכיר בתהליך אימוץ חוקי שנעשה מחוץ לישראל ולרשום את הילד במרשם התושבים בישראל תחת שתי אמהות: ביולוגית ומאמצת. ב-12 בפברואר 2006 אימצו באופן חוקי טל ואביטל ירוס-חקק זו את ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הפכו לזוג החד-מיני הראשון בישראל שהותר לו לעשות זאת. ב-17 באוקטובר באותה שנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות,[16] ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.[17]
ב-10 בפברואר 2008 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעקבות דיון בהשתתפות אנשי מקצוע מתחום הרווחה והמשפטים, כי
|
|
ניתן לאפשר לבן זוג בן אותו המין לאמץ את ילדו, הביולוגי או המאומץ, של בן זוגו. כן נקבע, כי אין מניעה חוקית לאשר לבני זוג מאותו המין, או למי מהם, לאמץ ילד זר, שאינו ילדו של אחד מבני הזוג, וזאת בנסיבות בהן נשקלת בקשה לאימוץ על ידי אדם יחיד, ובכפוף לשיקולי טובת המאומץ כמקובל. |
|
| – הודעה לעיתונות מס' 7751, משרד המשפטים, 10 בפברואר 2008 | ||
בעקבות מאבקן של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק להכרה בהורותן המשותפת על ילדיהן, קבע בית המשפט העליון כי חוק האימוץ הישראלי מאפשר אימוץ בתוך המשפחה החד-מינית. במהלך הדיונים המשפטיים אשר ארכו כשמונה שנים, קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בשנת 1999 כי ניתן להעניק צו אפוטרופסות לאם הלא-ביולוגית במשפחה לסבית. החוק מעניק הכרה חלקית לקשר שבין האם הלא-ביולוגית לילדים שילדה זוגתה. מאז פס"ד ירוס-חקק התקבלו במשרד הרווחה כ-80 פניות דומות ל"אימוץ הדדי" בתוך המשפחה, וב-25 מההליכים שהסתיימו אכן ניתן צו אימוץ.[18]
בשנת 2008 הורחב תקדים האימוץ, כאשר היועץ המשפטי לממשלה הכריז כי יש לאפשר גם אימוצים שבהם זוג גברים או זוג נשים מבקשים לאמץ ילד שאיננו ביולוגי של אף אחד מהם.[1] במאי 2009 לכנסת הצעת תיקון לחוק האימוץ (1981) מאת חבר הכנסת נסים זאב מש"ס, שמטרתה למנוע אפשרות של אימוץ ילדים על ידי זוגות חד מיניים.[19]
בדצמבר 2010 פסק באופן תקדימי בית משפט לענייני משפחה בירושלים כי גבר יוכל לאמץ את בנו הביולוגי של בן זוגו.[20] הילד בן השנתיים נולד מתרומת ביצית ועל ידי אם פונדקאית בהודו, ובני הזוג חיו ביחד שמונה שנים. בית המשפט אישר את הבקשה לאחר שקיבל את מסקנת עובדי משרד הרווחה כי אישור בקשת האימוץ הוא לטובת הילד.[20]
טיפולי הפריה
בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ בשם טל ירוס-חקק, שחיה עם בת זוג מאז 1989, נגד משרד הבריאות בנוגע לטיפולי הפריה. בעתירה דרשה ירוס-חקק שמשרד הבריאות יחיל עליה את הכללים המיועדים לאשה נשואה המבקשת לקבל תרומת זרע או הפריה חוץ-גופית ולא את הכללים הנוגעים לרווקה אשר דרשו חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח של עובדת סוציאלית. בלחץ שופטי בג"ץ ביטל משרד הבריאות את ההבדלה בין נשים נשואות לאלו שאינן נשואות והנחה את כל המרכזים הרפואיים של טיפולי פוריות שלא לתת יחס שונה לנשים לא-נשואות.
פונדקאות
| | ערך מורחב – פונדקאות |
חוק הפונדקאות בישראל אינו מתיר לזוגות מאותו המין לעבור תהליך של פונדקאות. זוגות רבים מאותו מין, במיוחד של גברים, עוברים הליכי פונדקאות בחו"ל (לרוב בארצות הברית ובהודו) אך התהליך נחשב ליקר במיוחד ומסובך מבחינה פרוצדורלית.[21][1]
בפברואר 2010 עתרו לבג"ץ בני הזוג יואב ארד-פנקס ואיתי פנקס בבקשה לשנות את חוק הפונדקאות הישראלי שחל רק על זוגות של גבר ואישה. בעתירה נטען שאין כל סיבה מהותית שלא לפרש את החוק כך שיחול גם על "איש ואיש". בנוסף, טענו העותרים שאם לא ניתן לפרש כך את החוק, על בית המשפט לקבוע שהוא חל גם על בני זוג גברים מטעמים חוקתיים.[21]
זכויות כלכליות וסוציאליות
אף שלא מתאפשרים בישראל נישואים חד מיניים או איחוד אזרחי, זוגות מאותו המין נהנים ממרבית הזכויות הכלכליות והסוציאליות שמוענקות לזוגות הטרוסקסואלים נשואים. הדבר מתאפשר עקב שורה של פסיקות משפטיות לטובת עותרים, ועקב שורת החלטות של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לפיהן יש להעניק לזוגות חד מיניים שוויון זכויות בעניינים כלכליים.[1]
זכויות במסגרת העבודה
| | ערך מורחב – בג"ץ אל-על נתיבי אויר לישראל נגד יונתן דנילוביץ |
צעד חשוב לקראת הכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות עשתה הכנסת בשנת 1992, בעת שהתקבל תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית. הייתה זו פריצת דרך משמעותית בהכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות, ולא כ"בגירים העושים מעשיהם בצנעה". לעו"ד דן יקיר שפעל מטעם האגודה לזכויות האזרח היה תפקיד חשוב בהתפתחות זו ובהתפתחויות שבאו אחריה (אין קשר ארגוני בין אגודה זו למה שכונתה "האגודה לזכויות הפרט"). בשנת 1995 התקבל תיקון נוסף לחוק לפיו דיון בעניין הפליה מחמת נטייה מינית בבית הדין לעבודה יתנהל בדלתיים סגורות.
בית המשפט העליון הוסיף נדבך חשוב לבניין זה כאשר קבע, בשנת 1994, בבג"ץ 721/94 אל על נגד יונתן דנילוביץ' כי דייל שביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין.
בשנת 1994 הגישה האגודה לזכויות האזרח תביעה לבית הדין לעבודה בשם פרופסור עוזי אבן נגד אוניברסיטת תל אביב, בדרישה להעניק לבן זוגו את אותן הזכויות המוענקות לבן זוג ידוע בציבור של איש סגל. בעקבות פסק הדין בבג"ץ דנילוביץ הסכימה האוניברסיטה לשנות את מדיניותה בנושא והתחייבותה קבלה תוקף של פסק דין.[22]
ירושה
בשנת 2004 פסק בית המשפט כי גבר זכאי לרשת את נכסיו של בן זוגו המנוח. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של אדם אשר ביקש לקבל צו ירושה לגבי נכסי בן זוגו שנפטר, אשר עימו חי כ-40 שנה. בית השפט פרש את המילים "איש ואישה" שבחוק הירושה ככוללות גם "איש ואיש" ו"אישה ואישה". בכך שינה בית המשפט המחוזי את פסיקתו של בית משפט לענייני משפחה בעפולה שקבע כי נכסי המנוח יועברו לאפוטרופוס הכללי ולא לבן זוגו של הנפטר וזאת בטענה כי בני זוג מאותו המין אינם רשאים לרשת זה את זה לפי חוק הירושה.
בדצמבר 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי מדינת ישראל תכיר בזכויות הדדיות של זוגות הומוסקסואלים הקשורות בכסף וברכוש, ולא תערער על הפסיקה של בית המשפט המחוזי. בפסיקה נכתב:
|
|
... העובדה שבעת חקיקת חוק הירושה היה משכב זכר בגדר עבירה פלילית יכולה להוות רקע לדעה כי בכך מתמצית עמדתו של המחוקק כנגד יחסים הומוסקסואליים בהיעדר כל צורך להתייחס להיבטים נוספים של התופעה. אכן, אין אנו עוסקים בתחום צר של מיסוי או סדרי רישום בפנקס השמות וכו' אלא בחוק הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הוויתנו החברתית והלאומית. אולם הזמן שעבר למן חקיקת חוק הירושה והשינויים המפליגים שחלו במשפט הישראלי מקטינים את משקלה של הנחת היסוד של המחוקק ומחזקים את התכלית הראשונית של הסעיף - ליצור דין ירושה מיוחד לידועים בציבור, קרי למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי. על רקע זה אוכל לומר כי אם יוכרו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם כהן וגרושה או של ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, ובעת ובעונה אחת יישללו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם הומוסקסואליים או לסביות, יהיה זה בבחינת אפליה בלתי מוצדקת על רקע נטייה מינית שכן אין כל צידוק משפטי או חברתי לקיים אבחנה כזו. |
|
| – ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בנצרת בתיק תע 710/01 שניתן ביום 15/10/2003. | ||
פסק דין שונה, שבו נשללה הזכות לירושה במקרה של בני זוג מאותו המין, ניתן בשנת 2010 בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע.[23]
קצבת שארים
בשנת 2001 קיבל בית הדין לעבודה בתל אביב את עתירתו של פטריק לוי בתביעה נגד קרן הפנסיה "מבטחים" וקבע כי זוג הומוסקסואלים נחשבים הן כ"בני-זוג", והן כ"ידועים בציבור", כך שלאחר מותו של אחד מהם, זכאי בן הזוג הנותר לפנסיה של המנוח ולקצבת שארים.[24][25]
בשנת 2009 התפרסם סיפורה של אלה בר-אילן, לסבית בת 64 אשר חיה במשך 22 שנה עם זוגתה רוברטה סלטוניק, שנפטרה שנה קודם לכן. בר-אילן פנתה לביטוח הלאומי בבקשה שיכיר בה כאלמנה, על-אף שהשתיים לא באו בברית הזוגיות, ולאחר הליך בירוקרטי זכתה מהמדינה לקצבת שארים. בעקבות המקרה קראה מנכ"ל ביטוח לאומי לאנשים במעמד דומה לפנות אל המוסד: "אנחנו בעד מיצוי זכויות ותאים משפחתיים שבעבר לא יכלנו לתת להם מענה. היום, לאור השינוים, אני קוראת לזכאים להגיש תביעות והם יענו בהתאם".[26]
בשנת 2010 קיבל בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב באופן תקדימי תביעה שהגישה עו"ד עירא הדר בשמו של הומו בן 45 להכיר בו כידוע בציבור של מנוח וכמי שזכאי לגמלת השאירים של המנוח מקרן מקפת. סגנית נשיא בית הדין, השופטת לאה גליקסמן, קבעה בפסק דינה שבני זוג הומואים שחיים בארון יכולים להיחשב כידועים בציבור, וכי במקרים כאלה, יש להקל לגבי מידת הראיות שתידרש לשם הוכחת הזוגיות.[1] בפסק דין מפורט ועקרוני קבעה השופטת כי "יש לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובע היה בן זוגו של המנוח וזכאי לפנסיית שארים מהקרן, בהתאם לתקנון".[27]
החידוש בפסק הדין זה היה ברגישות הרבה שבה בית הדין התייחס לזוגות מאותו המין החיים בארון; לפי עו"ד הדר, בית הדין הכיר בכך שכאשר אנשים נאלצים להסתיר את קשר הזוגיות שלהם הם ימנעו מלהופיע בציבור יחדיו, ימנעו מלנהל חשבון בנק משותף, ימנעו מלרשום על שמם נכסים משותפים וישתדלו שלא להצטלם יחדיו. כל אלה עלולים להיות להם לרועץ כאשר יהיה צורך להוכיח את קיום הזוגיות כדי להנות מההטבות והזכויות הנובעות מהחיים המשותפים. בית הדין מצא שבנסיבות כאלה אסור שהחיים בארון יהוו גורם לשלילת זכויות מבני הזוג, ועל כן יש להקל עימם בנטל ההוכחה.[1]
השוואת זכויות
בשנת 2004 החליטה עיריית תל אביב יפו להעניק לזוגות חד מיניים ולילדיהם שהינם תושבי העיר הנחות בשימוש במתקנים עירוניים, בדומה להנחות הניתנות לבני זוג נשואים ולילדיהם. החלטה זו הייתה פועל יוצא של פעילותה של חברת מועצת העיר ת"א מיכל עדן.
באותה שנה החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לפטור העברת דירה לבן זוג מאותו המין ממס שבח מקרקעין ומס רכישה, כפי שנהוג בהעברה בין בני זוג ובין ידועים בציבור המתגוררים יחד יותר משנה. ההחלטה ניתנה כתשובת המדינה לבית המשפט העליון לאחר שאדיר שטיינר ביקש להעביר לבן זוגו צח גרניט מחצית מזכויותיו בדירתם בתל אביב, וערער לבית המשפט העליון על החלטותיהם של המפקחת על שומת המקרקעין, מנהל מס שבח מקרקעין וועדת הערר למיסוי מקרקעין לא אישרו פטור ממס שבח ומס רכישה על ההעברה.[28]
ביולי 2009 פרסם המוסד לביטוח לאומי חוזר לגבי זכויות לגמלאות, המוקנות גם לבני זוג בני אותו המין.[29] העיקרון המנחה חוזר זה הוא שהיחס לבני זוג בני אותו המין שהם ידועים בציבור הוא כאל זוג הטרוסקסואלי של ידועים בציבור, תוך שמירת ההבחנה בין זכויות גבר לזכויות אישה הקיימת בחוק הביטוח הלאומי.
בפברואר 2010 השווה שר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, את מעמדן של משפחות הומו-לסביות במעונות יום, והעניק להן סבסוד על בסיס אותם הקריטריונים החלים על משפחות הטרוסקסואליות.[1]
הגנה חוקתית
עיקר ההגנה על זכויות הקהילה הגאה נעשית על ידי בתי המשפט, בעוד הכנסת ממעטת לעסוק בנושא ונמנעת מלחוקק חוקים העוסקים בזוגיות ובמשפחה החד מינית. יחד עם זאת, הכנסת חוקקה מספר חוקים שנועדו להגן על הפרטים כגון חוק הטרדה מינית האוסר על התייחסות מבזה או משפילה כלפי אדם על רקע מינו או נטייתו המינית, או חוק איסור לשון הרע, האוסר על ביזוי אדם בשל מינו או נטייתו המינית.[1]
הלכות לשון הרע
במספר פסקי דין אישר בית המשפט בישראל כי יש משום לשון הרע בכך שאומרים או רומזים על מישהו שהוא הומוסקסואל, כאשר איננו כזה. פסק הדין הנודע ביותר בעניין הוא "הלכת אמסלם" משנת 1995; שמעון אמסלם, כדורסלן קבוצת הפועל חיפה, הגיש תביעה נגד עיתון העיר שנתן לכתבה בעניין המשחקים הגאים בלוס אנג'לס את הכותרת "אמסלם לא לבד" - זאת בגלל הפזמון המקניט "אמסלם ההומו" שהיו שרים באותה תקופה כמה מאוהדי הקבוצות היריבות במשחקים שבהם השתתף. אמסלם, שאינו הומוסקסואל, הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון. בית המשפט החליט שהיה בכותרת משום רמיזה שקרית על נטייתו המינית של אמסלם, ופסק לו פיצויים בסך 150,000 שקלים. בפסק דינה כתבה השופטת:
|
|
אשר לשאלה הערכית האם כנויו של אדם כהומוסקסואל הינו עלבון המצדיק פסיקת פיצויים לטובתו, קבעה השופטת קמא כי מקובל עליה שבחברה סובלנית אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית של אדם, אלא שחברתנו טרם הגיעה למידת סובלנות ופתיחות שכזו והכנוי "הומו" מהוה עלבון בעיני חלק נכבד מהציבור. כמו כן אין חולק שהמשיב אינו הומוסקסואל ואין סיבה להכתירו ככזה ולגוררו למאבק שאינו מעוניין ליטול בו חלק. |
|
| – פסק דין עא 95 / 1145 יוסף קליין ואח' נ' שמעון אמסלם (לא פורסם) | ||
פסקי דין נוספים שעל פיהם ייחוס הומוסקסואליות (ולסביות) למי שאינו כזה הוא דבר הנתפס כמביש ושלילי, ועשוי להיות בגדר לשון הרע, הושפעו מהלכת אמסלם ומסתמכים עליה.[30]
ב-28 בפברואר 1997 התקבל בכנסת תיקון לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, במסגרתו הוסף כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".[31]
אפליה
בשנת 1992 חוקק החוק הראשון שאסר על אפליה מחמת נטייה מינית. היה זה חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אשר אוסר על אפלייתם של הומואים ולסביות במקומות העבודה, לרבות בקבלה לעבודה, בקידום בפיטורין, ובמתן זכויות במסגרת העבודה. (ראו הפרק זכויות במסגרת העבודה).
בשנת 2000 חוקקה הכנסת את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. בחוק זה נאסרה אפליה מחמת מין ונטייה מינית באספקת מוצרים ושירותים ציבוריים, בכניסה למקומות ציבוריים ובמתן שירות במקום ציבורי.[32][33]
הכנסת אישרה בשנת 2004 תיקון לחוק זכויות החולה, שנועד לאסור על כל מטפל ועל כל מוסד רפואי להפלות מטופלים מחמת נטייתם המינית. בנוסף, אישרה הכנסת תיקון לחוק העונשין אשר מכפיל את הענישה לגבי פשעי שנאה המבוצעים כנגד להט"בים.
ב-14 בספטמבר 2010 קיבל בג"ץ את ערעורו של הבית הפתוח בירושלים, וקבע כי על העירייה לתקצב את הארגון, וכן לשלם לו הפרשים עבור תמיכה שלא התקבלה בחמש השנים שקדמו לפסק הדין. על פי הפסיקה, עולה חשד כי הקריטריונים שקבעה עיריית ירושלים לחלוקת כספי תמיכה נקבעו במכוון כדי לשלול תמיכה כזאת מן הבית הפתוח. בפסק הדין כתב השופט יצחק עמית:
|
|
על רקע הוראות הדין שנקבעו על ידי המחוקק הישראלי ועל רקע הפסיקה שעסקה בעניינם של חברי הקהילה הגאה, כפי שנסקרו לעיל, ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי כבר אין מדובר ב"איים" של זכויות, אלא בתפיסה חוקתית כוללת של הזכות שלא להיות מופלה מחמת נטייה מינית. החשוב לענייננו הוא כי מהפסיקה ומהחקיקה דלעיל עולה כי יש הכרה בכך שחברי הקהילה הגאה מהווים קבוצה "חשודה" בעלת זהות מובחנת הטעונה הגנה בפני הפליה, כי הפליה מטעמים של נטייה מינית נמצאת "בגרעין הקשה" של איסורי ההפליה וככזו יש לבחון אותה בקפידה. |
|
| – פסק דין בתיק עע"ם 343/09 | ||
שירות צבאי
צה"ל אינו מפלה על רקע נטייה מינית. כל התפקידים בצה"ל לרבות תפקידי לחימה ופיקוד ותפקידים בעלי סיווג ביטחוני רגיש פתוחים בפני הומוסקסואלים ולסביות. נטייה מינית אינה מהווה עוד פרמטר בקביעת סיווגו הביטחוני של אדם. צה"ל מכיר בבני זוג מאותו המין ובכלל זה באלמנים ואלמנות של בן זוג מאותו המין.[34] פקודות צה"ל אוסרות על הטרדה על רקע נטייה מינית. כמו כן צה"ל מתיר לחיילים להשתתף באופן פרטי במצעדי הגאווה.[35]
בשנת 2001 הוציאה עמותת "המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל" דו"ח הסוקר את נושא המאבק ההומו-לסבי בישראל בתחומים שונים. בפרק שיוחד לצה"ל, דרשה המועצה התנצלות על היחס המפלה בו נהג הצבא בהומואים ולסביות עד לשנת 1993, אז התקבלה הוראה האוסרת על אפליה בגיוס לצה"ל ובשירותם של הומואים: "על צה"ל לפרסם הודעת התנצלות חד משמעית הקובעת כי רדיפתם של הומואים ולסביות במסגרת המדיניות שנקבעה בצה"ל הינה בבחינת מעשה פסול מוסרית וללא כל הצדקה ואחיזה במציאות", נכתב בדו"ח.[36]
מגבלות על שירות צבאי
באוגוסט 1983 פנתה יו"ר האגודה לזכויות האזרח, ד"ר רות גביזון לראש אכ"א בצה"ל בעקבות פרסום בעיתון על כך שחוזהו של קצין הותר בעקבות תלונה של אשתו על נטיותיו ההומוסקסואליות. ראש אכ"א, תא"ל עמוס ירון, השיב באוקטובר 1983 כי נטיות הומוסקסואליות אינן מונעות מחייל שירות צבאי [37].
חודש לפני תשובת ראש אכ"א, בספטמבר 1983, נכנסה לפקודות מטכ"ל הוראת קבע [38] שכותרתה "שירות הומוסקסואלים בצה"ל". הפקודה קבעה כי שיבוצם של חיילים הומוסקסואלים מוגבל בגין נטייתם המינית משום שזו עלולה להוות סיכון ביטחוני (בדומה ל"בהלת הלבנדר" בארצות הברית). בחוברת ההנחיות הבסיסית למאבחנות הפסיכוטכניות בצה"ל אופיינה ההומוסקסואליות כסטייה מינית, וכרכה בינה לבין נשיות ובעיות בבריאות הנפש. המאבחנות הונחו כי במידה שעולה חשד לנטיות הומוסקסואליות, יש לבחון את התאמת המועמד לשרת ביחידת שדה [39].
הוראות הקבע של שנת 1983 קבעו עוד כי כל מפקד יחידה שנודע לו כי חייל ביחידתו הוא הומוסקסואל – נקרא להפנותו למרכז בריאות הנפש ובמקביל לדווח לגורמי ביטחון שדה הנוגעים בדבר. אלו יכלו להחליט על אחת משלוש החלטות: לשחרר את החייל, לשים הגבלות על שיבוצו או לערוך תחקיר ביטחוני מקיף בהתאם לתפקיד אליו מיועד. הפקודה קבעה עוד כי חייל הומוסקסואל לא יישרת בתפקידי "סוד מועדף", בקהיליית המודיעין ובתפקידי הצפנה והסתרה, וכי חייל שהועלה "חשד סביר" כי הוא בעל נטייה הומוסקסואלית יימצא בפיקוח ביטחוני כל תקופת שירותו הסדיר בצה"ל.[40]
ביטול המגבלות והשוואת זכויות
ב-1993 הופיע עוזי אבן, קצין בכיר בצה"ל ופרופסור לכימיה, בפני הכנסת וסיפר על קשייו בצבא; בין השאר, בוטל הסיווג הביטחוני שלו והוא סולק מתפקידו משנתגלה כי הוא הומוסקסואל. בעקבות דבריו, פעלו ראש הממשלה דאז יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק לביטול כל המגבלות שהיו הקיימות על שירות הומוסקסואלים בצבא. ב-1996, אחרי מאבק ציבורי ארוך, הוכר אדיר שטיינר באופן רשמי כאלמן צה"ל, על כל הזכויות וההטבות המשתמעות מכך. שטיינר היה בן זוגו של אלוף-משנה דורון מייזל, שנפטר מסרטן בעת שירותו.
בשנת 1998 בוטלה כליל הוראת הקבע מ-1983 ומאז אין בצה"ל כלל פקודות הנוגעות במישרין להומוסקסואלים ואין אפליה רשמית על רקע נטייה מינית. יחד עם זאת, עדיין קיימים מקרים של הומופוביה בצה"ל בדרגות שונות, ברמה הפרטנית וברמת האקלים החברתי.[40][41]
בשנת 2004 פרסם הרמטכ"ל משה יעלון פקודת יום המחדדת את הצו המוסרי של צה"ל בנושא שמירת כבוד האדם:
|
|
זכותם של כל חיילת וחייל לשמור על כבודם, ליהנות מסביבת שירות בטוחה ומכבדת המאפשרת לשרת עם חברים ועם מפקדים הרואים בהם אדם, ללא חשש וללא רתיעה. אל לו לאף חייל להטריד אחר, להשפילו, לבזותו, לנצלו או לפגוע בו בכל דרך אחרת. זהו העיקרון שצריך להדריכנו. זהו צו מוסרי ופקודה חד משמעית המתלווה לכל פעולה ולכל מעשה של המשרת בצה"ל ושל כל אדם באשר הוא אדם. |
|
| – רא"ל משה יעלון, ראש המטה הכללי, פקודת יום של הרמטכ"ל, 14 ביולי 2004 | ||
זכויות טרנסקסואלים וטרנסג'נדרים
מצבם החוקי של הטרנסקסואלים בארץ שפיר ביחס למדינות אחרות, ומדינת ישראל אף מסייעת לטרנסקסואלים בתהליך שינוי המין שלהם, סיוע המתבטא במימון חלקי של הניתוח לשינוי מין ושל טיפולים אחרים על ידי קופות החולים. מבחינת חקיקה, החוק נגד הסתה אוסר אמנם על כזו הנעשית על רקע נטייה מינית, אך אינו אוסר על אפליה על רקע זהות מגדרית.[42]
נוהל שינוי מין בישראל הקיים משנת 1986 וניתוחים לשינוי מין יכולים להתבצע בית החולים תל-השומר בלבד, מעל גיל 21 ורק לאחר תקופת המתנה של שנתיים.[43] על הנוהל נמתחה ביקורת חריפה מצד הארגון רופאים לזכויות אדם, ובשנת 2008 הוקמה ועדה לבחינה מחודשת שלו.[43] טרנסקסואלים ישראלים מעל גיל 19 שמעוניינים לעבור תהליך שינוי מין הכולל ניתוח לשינוי איבר המין נדרשים לעבור את 'הוועדה לשינוי מין' בתל השומר, שמטרתה מתן אישור לניתוח לשינוי מין אצל טרנסקסואלים. אלה נדרשים לעבור מעקב רפואי ומעקב אבחוני במשך שנתיים, לחיות במגדר הנבחר ולעבור טיפול הורמונלי לשינוי מין.[44].
שינוי שם פרטי הוא הליך פשוט ולפי נהלי משרד הפנים ניתן לעשות זאת ללא קשר למגדר המקובל של השם או למגדר של הפונה: "בקשה לשינוי שם, משם גברי לשם נשי או להיפך יש לאשר, אין לדרוש לשם כך הסבר ולא אישור בדבר ניתוח לשינוי מין".[45] לפי נוהל מספר 2.6.0001 של משרד הפנים, שינוי סעיף רישום המין בתעודת הזהות ייעשה על סמך תעודה רפואית אשר אושרה בידי משרד הבריאות הישראלי.[45] משרד הפנים מאפשר שינוי הרישום בסעיף המין בתעודת הזהות רק לטרנסקסואלים אשר עברו ניתוח לשינוי מין, ואלה שלא עברו ניתוח לשינוי מין או נמצאים באמצע ההליכים מנועים משינוי זה.
להט"בים בפוליטיקה
חה"כ מרשה פרידמן, שיצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה בכנסת, נחשבת לנציגת הקהילה הראשונה בכנסת בהיבחרה לכנסת השמינית שהושבעה ב-1974. ד"ר עוזי אבן, שהושבע כחבר כנסת בשנת 2002 היה חה"כ הראשון שהיה גלוי בדבר נטייתו המינית במועד השבעתו, אלא שזו ארכה שבועות ספורים בלבד (הוא נכנס לכנסת במקום ח"כ אחר שהתפטר, בשלהי כהונתה של הכנסת ה-15).
בשנות ה-90 החלו לסביות והומואים מחוץ לארון להתמודד גם בבחירות מקומיות. מיכל עדן הייתה הראשונה להיבחר למועצת העיר ת"א, בקדנציה שלאחריה כיהן איתי פנקס, והחל משנת 2008 מכהנים במועצת עירית ת"א שני נציגים לקהילה: יואב גולדרינג מסיעת עיר לכולנו ויניב ויצמן מרשימת רוב העיר. סער נתנאל כיהן במשך שתי קדנציות כנציג הקהילה הגאה במועצת העיר ירושלים. הטניסאית ציפי אובזילר מכהנת כחברת מועצה בגבעתיים.
העיתונאי והפעיל הסביבתי ניצן הורוביץ, שכתב לאורך שנים טור פוליטי בעתון הקהילה הזמן הוורוד, נבחר בשנת 2009 לכנסת מטעם התנועה החדשה מרצ.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 עו"ד עירא הדר, הקהילה הגאה בישראל: תמונת מצב משפטית, באתר nrg מעריב, 12 בפברואר 2010 שגיאת ציטוט: תג
<ref>בלתי־תקין; השם "הדר" הוגדר מספר פעמים עם תוכן שונה - ^ 2.0 2.1 תבנית:אנשים ישראל
- ^ סקר "הארץ" - הישראלים הומופובים ומפחודים ומגלים אי-סובלנות ביחס כלפי רוב המגזרים, באתר הארץ, 07.08.09
- ^ מדד הדמוקרטיה הישראלית, 2010, עמ' 125-123
- ^ The 2007 Pew Global Attitudes Project: "Should homosexuality be accepted by society?"
- ^ 6.0 6.1 "Homosexuality an Aberration for Many Israelis", Angus Reid, August 08, 2009
- ^ 7.0 7.1 Standard Eurobarometerת EUROBAROMETER 66 - PUBLIC OPINION IN THE EUROPEAN UNION, Publication: December 2006
- ^ 8.0 8.1 "83% מהציבור היהודי בישראל: יש לקיים בישראל חופש דת ומצפון", אתר חדו"ש לחופש דת ושיוויון
- ^ ע"פ 224/63 בן עמי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח, 225
- ^ לפירוט פסקי הדין ולהרחבה אודות עמדת המשפט הישראלי בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, ראו: "בין שתיקה לגינוי: הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1948-1988", יובל יונאי ודורי ספיבק. בתוך סוציולוגיה ישראלית מס' 2 (1999) 257-293.
- ^ יובל יונאי, הדין בדבר נטייה חד-מינית בישראל: בין היסטוריה לסוציולוגיה, משפט וממשל, ד'(2), 531-586 (1998)
- ^ יובל יועז, רק אל תבקשו סטטוס משפחתי, באתר הארץ, 17 במאי 2005
- ^ דורית גבאי, מעריב, מפרקות את החבילה, באתר nrg מעריב, 21 בספטמבר 2006
- ^ "בג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים" באתר בית המשפט העליון.
- ^ בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368 (2000)
- ^ הישג משפטי: צו אימוץ נוסף למשפחה לסבית, GoGay, 18/10/2006
- ^ מזוז: זוגות חד מיניים יוכלו לאמץ ילדים, אתר הארץ
- ^ יובל יועז, מזוז: להתיר אימוץ לחד מיניים; ישי: יוזמה מבחילה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2008.
- ^ "הומואים ולסביות לא כשירים לאמץ", באתר GoGay, 13/5/2009
- ^ 20.0 20.1 אביעד גליקמן, תקדים משפטי: ילד יאומץ על-ידי בן הזוג של אביו, באתר ynet, 16 בדצמבר 2010
- ^ 21.0 21.1 תבנית:וואלה!
- ^ תיק נד/3/1712, הענקת זכויות לבן זוג מאותו המין של איש סגל באוניברסיטה, האגודה לזכויות האזרח, 22/11/2004
- ^ תבנית:גלובס
- ^ ליאור בן דוד, "זכויותיהם של בני זוג מאותו המין בישראל – תמונת מצב", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 28 בנובמבר 2004
- ^ "עשרים שנות מאבק: הפסיקות שהעניקו לאורך השנים את ההכרה והזכויות לזוגות חד-מיניים", ארגון חוש"ן
- ^ דניאל אדלסון, הביטוח הלאומי לאלמנות לסביות: הגישו תביעות, באתר ynet, 15 ביולי 2009
- ^ תקדים: אלמן "בארון" זכאי לקצבת שארים, באתר ynet, 3 במאי 2010
- ^ תבנית:וואלה!
- ^ חוזר המוסד לביטוח לאומי מס' 116/090, גמלאות 410
- ^ לדוגמה: פסק דין "שירז רחל פאר נגד טיים אאוט", מס' 012603/05 מתאריך 28.6.2007, בית משפט השלום בתל אביב
- ^ ספר החוקים 1612, תשנ"ז (28.2.1997), עמ' 70.
- ^ "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000", באתר משרד התמ"ת
- ^ משה כהן, "החירות והשוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ושירותים", עלי משפט ג' (תשס"ג)
- ^ אלוף משנה מייזל, דורון, באתר יִזכֹּר
- ^ תבנית:NFC
- ^ צה"ל צריך להתנצל על יחסו להומואים, ynet,, 26.08.01
- ^ עו"ד דן יקיר, "פעילות האגודה לזכויות האזרח בנושא זכויות הומואים ולסביות", הדו"ח השנתי הראשון של המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל, 29/08/2001
- ^ הוראת קבע, אכ"א (1983) שירות הומוסקסואלים בצה"ל. אכ"א, מטכ"ל, תנועת כוח אדם ק-31-11-01
- ^ קפלן, ד. (1999) דוד, יהונתן וחיים אחרים: על זהות, גבריות ומיניות ביחידות קרביות בצה"ל. הקיבוץ המאוחד
- ^ 40.0 40.1 גיא שילה, אורן פזמוני לוי, עמית קמה, שרי לביא, בתיה פנחסי, גאים במדים - מצבם של חיילים הומואים, לסביות וביסקסואלים בצה"ל , פורום מחקר – ארגון הנוער הגאה, אוקטובר, 2006.
- ^ נציב קבילות החיילים, דו"ח שנתי 34 תשס"ו 2005, פרק "אחריות המפקדים", עמ' 11.
- ^ הצעת החוק נגד הסתה: תכלול גם זהות מגדר?, gogay, 26/10/2009
- ^ 43.0 43.1 אלונה שטרן, נוסחה טיוטה לנוהל חדש לשינוי מין, gogay, 19/1/2010
- ^ אלונה שטרן, הוועדה לשינוי מין בתל השומר, gogay, 18/12/2008
- ^ 45.0 45.1 אלונה שטרן, המדריך לביקור במשרד הפנים, gogay, 17/11/2008
