פרייה ורבייה

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה היהודית, מצוות פרייה ורבייה (או פרו ורבו) היא החובה לפעול כדי להוליד צאצאים. מצווה זו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה. מקורה בספר בראשית (פרק א כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:"

דיני המצווה

מחויבי המצווה

"האיש מצווה על פריה ורבייה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו' " (משנה, מסכת יבמות ו,ו).

בתלמוד הבבלי[1] פירשו שהמקור לפטור נשים, הוא מדרשה של המשך הפסוק: "ומלאו את הארץ וכבשוה" - איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, ולכך היא פטורה. לפי דעה אחרת, הפטור נלמד מפסוק אחר (בראשית לה, יא), בו נאמר ליעקב בלשון יחיד: "אני אל שדי פרה ורבה".

להלכה נפסק כמו הדעה הראשונה, שנשים פטורות.

דעת התוספות[2], שלמרות שאין חיוב על הנשים לפרות ולרבות, הן מצוות מכח הפסוק בישעיהו (מה, יח): "כה אמר ה'... יוצר הארץ ועושה... לא תוהו בראה, לשבת יצרה".

בפשטות, החיוב על פי היהדות הוא גם על מי שאינו יהודי, שכן הציווי נאמר לאדם הראשון שהוא אבי האנושות כולה על פי האמונה. המצווה אינה נכללת בשבע מצוות בני נח, אולם בתלמוד הבבלי[3] נאמר ששבע המצוות כוללות רק מצוות פסיביות ("שב ואל תעשה"), ואם כן, אין ראיה שגוים פטורים.

בתוספתא[4] מובא התקדים של בן עזאי (תנא בן תקופתו של רבי עקיבא) שסירב לקיים מצווה זו, בטענה שנפשו חשקה בלימוד תורה והעולם יכול להתקיים בידי אחרים. להלכה, אפשרות זו הינה לגיטימית, בתנאי שחשקה נפשו בתורה והגה בה תמיד כבן עזאי[5].

מספר הילדים

במשנה[6] יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת וסומכים את החלטתם על הפסוק הסמוך, "זכר ונקבה ברא אותם", ואילו בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. לפי גרסה אחרת, המחלוקת הייתה האם צריך בן ובת, או שמספיק או בן או בת[7]. גם לפי בית הלל וגם לפי בית שמאי הכוונה לילדים שיוכלו לקיים גם כן מצווה זו - ילדים פוריים.

להלכה, מספיק להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו[8].

גיל חובת המצווה

קיום המצווה אפשרי מגיל 13 ואף מומלץ. לפני גיל 13 לא מומלץ להתחתן[9].

החיוב, בשונה ממצוות אחרות, חל רק מגיל 17 לדעת הרמב"ם, או 18 לפי פוסקים אחרים. הימנעות אחרי גיל 20 זו עבירה, והאדם נחשב למבטל מצוות עשה[10].

מי שעסוק בלימוד תורה, וחושש שאם יתחתן לא יוכל ללמוד בגלל ההכרח לפרנס, רשאי להתאחר, שכן ישנו כלל ש"העוסק במצווה, פטור מן המצווה".

ביטויי המצווה

  • אין האיש רשאי לשבת בלא אישה (בגיל המפורט למעלה).
  • אסור לאדם לשאת עקרה וזקנה וקטנה שאינן ראויות ללדת, אלא אם כן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, או שיש לו אישה אחרת שראויה ללדת.
  • האישה רשאית שלא להינשא לעולם או להינשא לסריס[11].
  • לאיש אסור לעקר את עצמו על ידי סם, אך לאשה מותר.
  • הבעל חייב לקיים יחסי אישות עם אשתו בכל עונה (תדירות קבועה בהלכה המשתנה לפי תחום העיסוק של הגבר) עד שיהיו לו בנים. כאשר יש לו בנים, האשה יכולה למחול על חובת העונה[12].
  • זוג שחי עשר שנים ללא ילדים חייב להתגרש, או שהבעל יתחתן עם אשה נוספת הראויה ללדת[13].

חשיבות המצווה

חז"ל הדגישו את חשיבות מצווה זו באומרם: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו"[14].

קיים איסור למכור ספר תורה, אך למטרת לימוד תורה או כדי לישא אישה, מותר, משום "לא תוהו בראה, לשבת יצרה", כלומר, כדי ליישב את העולם[15].

טעמי המצווה

מטרת המצווה היא שיהיה העולם מיושב.

בעל ספר החינוך מוסיף, שהיא "מצווה גדולה" שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם - שכן אם לא יהיו אנשים לא יהיה עולם, ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת".

דון יצחק אברבנאל מדגיש, שהמטרה שהאנושות תתקיים חשובה יותר מאשר פרישות ודבקות בשכלתנות.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ מסכת כתובות סה, ב
  2. ^ בבא בתרא יג,א ד"ה שנאמר. התוספות בגיטין מא,ב ד"ה לא תוהו מציינים לתלמוד הירושלמי במסכת מועד קטן פ"א ה"ז, ובמסכת גיטין פ"ד ה"ה, מהם עולה שנשים מצוות משום לא תוהו בראה
  3. ^ סנהדרין נח,ב
  4. ^ מסכת יבמות סוף פרק ח'
  5. ^ רמב"ם אישות ט"ו ג
  6. ^ מסכת יבמות פרק ו' משנה ו'
  7. ^ תוספתא מסכת יבמות פרק ח
  8. ^ רמב"ם הלכות אישות פרק ט"ו ד'
  9. ^ ארבעה טור ושולחן ערוך, אבן העזר סימן א
  10. ^ רמב"ם, אישות ט"ו ב
  11. ^ רמב"ם אישות פט"ו ה"ז, ואיסורי ביאה פכ"א הכ"ו
  12. ^ רמב"ם אישות פט"ו ה"א
  13. ^ משנה מסכת יבמות, ו,ו.
  14. ^ תוספתא מסכת יבמות סוף פרק ח. אגב, דברים אלו נאמרו מפי בן עזאי, שבעצמו לא התחתן, ולכך תקף אותו רבי אלעזר בן עזריה: "נאים דברים כשהם יוצאים מפי עושיהם. יש נאה דורש, ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש; בן עזאי, נאה דורש ואין נאה מקיים". ועל זה השיב לו בן עזאי: "מה אעשה, חשקה נפשי בתורה, ויתקיים העולם באחרים".
  15. ^ בבלי מסכת מגילה כז,א