אינטרסקס

אינטרסקס (Intersex) הוא כינוי כללי לבני אדם שיש להם סימני מין זכריים ונקביים כאחד. מספר התינוקות הנולדים במצב בו מינם אינו ידוע ונאמד ב-0.018% עד 0.2%.

תוכן עניינים

1 רקע
2 סוגי אינטרסקסואליות
3 יחס החברה והממסד הרפואי לאינטרסקסים
4 ראו גם

רקע

מקובל להגדיר את מינו של אדם בחמש דרכים:

המין הגניטלי (אברי מין זכריים או נקביים)
המין הגונאדי (בלוטות מין זכריות או נקביות, כלומר אשכים או שחלות)
המין הכרומוזומלי (כרומוזומי מין XX או XY)
המין הפסיכולוגי (הזהות המגדרית - כלומר, האם האדם מרגיש עצמו כגבר או כאישה)
המין התפקודי (כלומר, המין שאת תפקידו ממלא האדם כלפי החברה)

אצל רובם המכריע של האנשים, קיימת התאמה בין חמשת המדדים. אצל טרנסקסואלים קיים ניגוד בין שלושת המדדים הראשונים לבין המדדים הרביעי והחמישי. אינטרסקסים הם אנשים שבהם חמשת המדדים אינם מתואמים. רבים מהם נולדים עם אברי מין חיצוניים שאינם 'חד משמעיים'; שקשה להכריע בבירור אם הם זכריים או נקביים. במקרים אחרים, אין התאמה בין אברי המין החיצוניים והפנימיים (במקרים נדירים לאותו אדם יש אשכים ושחלות, או בלוטת ביניים הנקראת "אובו-טסטיס"). ישנם אנשים הנולדים עם כרומוזומי מין שאינם XX או XY - למשל, XXY, XYY או כרומוזום X בודד. בהרבה מקרים אין אפשרות לדעת עם לידת התינוק מה יהיה מינו הפסיכולוגי או זהות המגדר שלו בבגרותו.

סוגי אינטרסקסואליות

בעולם הרפואה ידועים סוגים רבים של מצבים הגורמים לאינטרסקסואליות. חלקם עוברים בתורשה (על פי רוב בתורשה אוטוזומלית רצסיבית), חלקם נובעים ממוטציות גנטיות חד פעמיות (ללא היסטוריה משפחתית) והסיבות לחלקם עדיין אינן ידועות. כמה מסוגי האינטרסקסואליות הנפוצים יותר:

חוסר באנזים 5-אלפא רדוקטאז

מחסור באנזים 5 אלפא רדוקטז נובע משוני גנטי העובר בתורשה באופן אוטוזומלי-רצסיבי. בעוברים בעלי מין כרומוזומלי XY (זכרי), הוא אינו מאפשר הפיכת טסטוסטרון להורמון הפעיל יותר DHT, ומעכב את התפתחות סימני המין הזכריים בעובר. כתוצאה מכך עשויים להיוולד תינוקות בעלי אברי מין זכריים, אך לא פוריים; תינוקות עם היפוספדיאס (פתיחה נמוכה של צינור השתן, ולעתים כיס אשכים פתוח); האשכים עלולים להיות טמירים; תינוקות עם אברי מין נקביים למראה, עם דגדגן גדול, וכן מצבי ביניים. לעתים קרובות בוחרים לגדל תינוקות בעלי איברי מין נקביים-למראה כילדות. בגיל ההתבגרות מתחילים האשכים הטמירים להפיק הורמונים זכריים, ומתפתחים סימני מין משניים זכריים. הדגדגן מתפתח לפין קטן, המסוגל להגיע לזקפה ופליטה. לעתים מתפתחת גם זהות מגדרית גברית. חוסר באנזים אלפא-רדוקטאז 5 נפוץ יותר בחברות בהן נהוגים או היו נהוגים נישואי קרובים.

תסמונת אי-רגישות לאנדרוגן

בתסמונת זו, העוברת בתורשה (אם כי היא עשויה להיות תוצאה של מוטציה ספונטנית) תאי הגוף אינם מגיבים לאנדרוגן, שהוא ההורמון המפתח את סימני המין הזכריים. אנשים עם תסמונת זו נולדים עם גוף נקבי למראה, עם אשכים טמירים (המייצרים את ההורמון הזכרי שהגוף אינו מגיב לו); ללא רחם ושחלות, ושער גוף מועט. הקריוטיפ הוא XY. קיימת גם אי רגישות חלקית, העלולה להביא ליצירת אברי-מין שאינם חד-משמעיים. זהות המגדר על פי רוב נשית. לעתים מתבצעת התערבות כירורגית להארכת הנרתיק כדי לאפשר חדירה וגינאלית.

כרומוזומי מין לא-טיפוסיים

מצבים שונים נגרמים בשל כרומוזומי מין שונים. אנשים שיש להם רק כרומוזום איקס (45 כרומוזומים במקום 46) יפתחו תסמונת טרנר. בנקבות שזה הקריוטיפ שלהן, סימני המין הנקביים מפותחים פחות מנקבות בעלות קריוטיפ XX. מצבי תסמונת טרנר שבהם בחלק מהתאים יש כרומוזומי XY ובחלקם רק X (תופעה הידועה בשם מוזאיציזם - בעברית "פסיפסיות") עשויים להביא לאיברי מין שאינם חד-משמעיים.

זכרים בעלי כרומוזום X נוסף (קריוטיפ XXY) מפתחים תסמונת קליינפלטר. האשכים שלהם קטנים וקשים, ובבגרותם סימני המין הזכריים חלשים יותר - לעתים שיער גוף מועט וגדילת שדיים. לעתים זהות המגדר היא נשית.

בספרות הרפואית מתוארות קומבינציות רבות של כרומוזומי מין, כולל בני-אדם בעלי ארבעה כרומוזומי מין ויותר.

היפרפלזיה של יותרת הכליה

היפרפלזיה היא תופעה תורשתית אשר לרוב גורמת לפעילות יתר של ופ:בלוטת יותרת הכליה, המביאה לייצור עודף של הורמוני מין. בנקבות עשוי הדבר להתבטא באברי מין שאינם חד-משמעיים ובהתפתחות סימני מין משניים זכריים בגיל ההתבגרות. זוהי הסיבה השכיחה ביותר למצבי אינטרסקס.

מצבים הנגרמים מעודף הורמונים ברחם

חשיפה ברחם במהלך ההיריון לתרופה פרוגסטין (Progestin), בה השתמשו בשנות החמישים והשישים למניעת הפלות מוקדמות, גרמה לוויריליזציה מוגברת בעוברים ממין נקבה. לתינוקות אלה דגדגנים מוגדלים, ובגיל ההתבגרות עשוי גופם לפתח סימני מין משניים זכריים.

חשיפה לאנדרוגנים ברחם עלולה לגרום גם להיפרלפזיה של יותרת הכליה.

יחס החברה והממסד הרפואי לאינטרסקסים

מצבי אינטרסקס ריתקו, בלבלו והביכו את הממסד הרפואי, ואת החברה כולה. רק בשנים האחרונות התחילה הבנה גדולה יותר של הגורמים הרפואיים לאינטרסקסואליות, ושל ההשלכות החברתיות שלה.

במשנה מוזכרים שני סוגי אינטרסקסואליות: אנדרוגינוס (מי שנולד עם איברי מין של שני המינים) וטומטום (מי שאין אפשרות בלידתו לדעת מה מינו). כמו כן מוזכרת "אישה אילונית":

	אילונית - לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים ואין לה סימנים וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערות שאר הנשים.
– ר' עובדיה מברטנורא על מסכת יבמות פרק א משנה א

תיאורים רפואיים רבים של מצבי אינטרסקס, במידה כזו או אחרת של דיוק, מופיעים במסמכים היסטוריים בכל התקופות. ילדים שנולדו עם איברי מין שאינם חד-משמעיים נחשבו לרוב כמפלצות, ולעתים מצאו את עצמם מוצגים לראווה בקרקסים.

עם התקדמות מדע הרפואה במאה העשרים נוצרה נטייה להתערב באמצעים כירורגיים כדי "לתקן" את מה שנחשב כמום מלידה. בשנות השישים והשבעים, ובמידה מסוימת גם בימינו, נטו רופאים לבצע ניתוחים פלסטיים לקביעת מין בתינוקות - למשל כריתת דגדגנים מוגדלים ואשכים טמירים כדי להפוך תינוקות בעלי מין שאינו חד-משמעי לנקבות. ההנחה הייתה כי בגיל ההתבגרות יהיה צורך בטיפול הורמונלי כדי להשלים את המעבר למין החדש. טיפולים אלה הושפעו מתאוריות פסיכולוגיות אופנתיות בשנות השישים והשבעים שטענו כי הזהות המגדרית מבוססת אך ורק על תהליכי חיברות חיצוניים ולא על נתונים ביולוגיים.

אחת הבעיות הגדולות בביצוע ניתוחי קביעת מין בתינוקות ובילדים היא ההחלטה לאיזה מין שייך התינוק. במאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים התאוריה הייתה כי רקמת הגונאדות היא הקובעת - אם לתינוק יש רקמת אשך הוא זכר, אם רקמת שחלה התינוק נקבה. תינוקות עם אובו-טסטיס נקראו בשם "הרמפרודיטים אמיתיים" - להבדיל ממקרי אינטרסקס אחרים שנקראו "הרמפרודיטים מדומים" או "אנדרוגינוס". השמות "הרמפרודיט" ו"אנדרוגינוס" נחשבים כיום לא-מדויקים ופוגעניים ויוצאים בהדרגה משימוש.

בעשורים האחרונים גברה הנטייה לקבוע את מין התינוק על פי המין הכרומוזומלי. אולם אף אחת משתי הדרכים לזיהוי מין התינוק אינה מבטיחה זיהוי נכון של המין הפסיכולוגי.

ניתוחים לקביעת המין בילדים הם כיום נושא שנוי במחלוקת. אגודת האינטרסקס של צפון אמריקה, הארגון הגדול והחשוב ביותר של אינטרסקסים, מתנגדת להם בתוקף, ואנשים רבים שעברו ניתוחים כאלה בילדותם מרגישים שנעשה להם עוול נורא, וחלקם אף עוברים ניתוחים לשינוי מין בבגרותם. הסיבות העיקריות להתנגדות לניתוחים לקביעת מין:

במקרים רבים אין דרך לדעת בביטחון מה יהיה מינו הסופי של התינוק.
אף כי ניתוח לקביעת מין יכול לעזור לילד מבחינה חברתית בילדותו, הוא עלול לפגוע בתפקוד המיני של הבוגר.
רק לאדם בוגר הזכות להחליט אם רצונו בהתערבות דרסטית כזו. בניתוח כזה כרוכה השפלה שעלולה להביא לבעיות פסיכולוגיות.
הרצון לכפיית מין ספציפי על הילד הוא ביטוי לתפיסת עולם דכאנית המקבלת רק שתי אפשרויות כ"נכונות", בעוד שקיימים מצבי ביניים בין המינים שהם לגיטימיים ונורמלים לא פחות.

לעומתם טוענים חסידי הניתוחים לקביעת מין כי כל ילד צריך לדעת בבירור לאיזה מין הוא שייך, וכי ילדים שלא עברו ניתוחים לקביעת המין עלולים לסבול התעללות בילדותם ולסבול מהפרעות פסיכולוגיות והתנהגותיות.