אורגזמה

מתוך ויקיסקס
(הופנה מהדף אורגזמה מרובה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורגזמה היא הפורקן הפתאומי של מתח מיני המתרחש אצל היונקים בכלל ואצל האדם בפרט. היא מלווה בהתכווצויות שרירים באזור האגן אשר מתאפיינות בתחושת עונג. אצל האדם, כמו גם אצל יונקים אחרים, קיום מגע מיני מתקיים לא רק לצורכי רבייה, אלא גם לצורכי הנאה, שהאורגזמה היא שיאה. היא מתרחשת בדרך כלל כתוצאה מהגירוי הפין אצל גברים, ומלווה בדרך כלל בפליטה של הזרע, ומגירוי הדגדגן אצל נשים. גירוי זה עשוי להיעשות באופן עצמי (אוננות) או על ידי בן או בת זוג (ביחסי מין מלאים, חלקיים ואחרים). בקרב גברים, אורגזמה יכולה להתרחש גם בזמן השינה (קרי לילה).

הגדרות

שמה העברי של אורגזמה הוא אֲבִיוֹנָה[1]. כינויים נוספים: סיפוק מיני, פורקן מיני, אורגזם, התפרקות מינית וגמירה (שמשמעותו גם שפיכה).

בהקשר קליני, אורגזמה בדרך כלל מוגדרת אך ורק על ידי התכווצויות של שרירים המעורבים בפעילות מינית, יחד עם דפוסים אופייניים רלוונטיים כגון שינוי בקצב לב, לחץ דם וקצב נשימה. האורגזמה גורמת לפריקה הפתאומית של מתח מיני וכתוצאה מכך להתכווצויות שרירים קצביות באזור האגן. עם זאת, הגדרות של "אורגזמה" הינן מגוונת, כך למשל לפחות 26 הגדרות הוצגו בכתב העת "Clinical Psychology Review".

גם כיום קיים דיון באשר לסיווג תחושות מיניות מסוימות כאורגזמות, כולל אורגזמות נשיות הנגרמות על ידי ה-G-Spot לבדו, או אורגזמות ממושכות או רציפות שנמשכות מספר דקות או אף שעה. בדיון סובב סביב ההגדרה הקלינית של אורגזמה, אך מדובר בראייה פיזיולוגית בלבד, בעוד ניתן לראות באורגזמה גם מבחינה פסיכולוגית, אנדוקרינולוגית ונוירולוגיות. במקרים אלה ודומיהם, התחושה היא סובייקטיבית ולא בהכרח כרוכה בהתכווצויות הבלתי-רצוניות האופייניות לאורגזמה. עם זאת, בקרב שני המינים, התחושות מהנות מאוד, מורגשות לעתים בכל חלקי הגוף, גורמות למצב נפשי המתואר כטרנסצנדנטלית (נעלה), ולזרימת דם מוגברת לדגדגן ולפין אשר נלוות להנאה אשר דומה לזו של אורגזמה הכוללת התכווצויות. כך לדוגמה, ממצאים מודרניים תומכים ביצירת הבחנה בין שפיכה ולבין אורגזמה גברית. מסיבה זו, חלוקות הדעות בנוגע לשאלת ההגדרה המדויקת של "אורגזמה".

מהלך האורגזמה

ניתן להשיג אורגזמה על ידי מגוון רחב של פעילויות. בקרב גברים מספיק גירוי אשר מושג במין וגינאלי, אנאלי או אוראלי (מציצה), או אוננות ויחסי מין ללא חדירה. בקרב נשים, אורגזמה יכולה להיות מושגת במהלך מין וגינאלי או אוראלי-וגינאלי (לקיקה) או אוננות ויחסי מין ללא חדירה, כגון שימוש בוויברטור. האישה יכולה להשיג אורגזמה גם מגירוי של הפטמות, רחם ואזורים ארוגניים אחרים, אם כי זה נדיר יותר. בנוסף לגירוי פיזי, ניתן להשיג אורגזמה עקב עוררות פסיכולוגית בלבד, כמו חלומות ארוטיים (בנשים; ובגברים – קרי לילה) או באמצעות שליטה באורגזמה.

ניתן להשיג אורגזמות מרובות, ועשויים לחוות אותם שלא מרצון, כתוצאה ממגע מיני בכפייה (באונס או תקיפה מינית), אשר עשוי לגרום לתחושת בושה ולגישות המאשימות את הקורבן. השכיחות של גברים ונשים שחוו מגע מיני לא רצוי ובכל זאת חוו אורגזמה היא נמוכה מאוד, אך ייתכן כי האורגזמה לא דווחה עקב בושה או מבוכה.

הספרות המדעית מתמקדת בפסיכולוגיה של אורגזמה נשית באופן משמעותי יותר מאשר על הפסיכולוגיה של אורגזמה גברית, אשר "ככל הנראה משקפת את ההנחה כי האורגזמה הנשית פסיכולוגית ומורכבת יותר מאשר אורגזמה גברית". יחד עם זאת, מהעדויות האמפיריות המוגבלות עולה כי אורגזמה נשית וגברית נושאות יותר דמיון מאשר הבדלים. כך למשל, במחקר מבוקר של ואנס וואגנר (1976), לא יכלו המשתתפים להבדיל בין תיאורים כתובים של חוויות אורגזמה גבריות לעומת נשיות.

בגברים

מודל דו-שלבי

האורגזמה אצל הגבר מלווה בדרך כלל בשפיכה.

אצל גברים, הדרך הנפוצה ביותר להשגת אורגזמה היא על ידי גירוי פיזי של הפין. האורגזמה הגברית מלווה בדרך כלל בשפיכה, אבל זה אפשרי, גם אם נדיר, להשיג אורגזמה ללא שפיכה (המכונה אורגזמה יבשה) או לפלוט זרע ללא אורגזמה (כגון במקרים של שפיכה מאוחרת, קרי לילה, ואנורגסמיה – חוסר היכולת להשיג אורגזמה). גברים עשויים להשיג אורגזמה גם על ידי גירוי של בלוטת הערמונית (ראה להלן).

ההשקפה המסורתית מניחה שיש שני שלבים של אורגזמה בקרב גברים: שפיכה ותקופת חוסר תגובה. קרי, אצל מרבית הגברים קיים מרווח זמן מינימלי היכול להימשך מדקות ספורות עד שעות אחדות, בין שתי אורגזמות רצופות. בשנת 1966 פרסמו החוקרים מאסטרס וג'ונסון מחקר מרכזי בעניין שלבי הגירוי המיני בקרב גברים ונשים. בניגוד למחקרים של אלפרד קינסי בשנת 1948 ו-1953, הם ניסו לקבוע מהם השלבים הפיזיולוגיים לפני ואחרי האורגזמה. מאסטרס וג'ונסון טענו כי בשלב הראשון, "איברי-עזר מתכווצים והגבר יכול להרגיש בשפיכה המתבוששת ובאה; כעבור שתיים עד שלוש שניות מתרחבת השפיכה, שהגבר אינו מסוגל להגביל, לעכב, או לשלוט בו בכל דרך". בשלב השני "הגבר מרגיש התכווצויות נעימות במהלך השפיכה, ותענוג גדול ככל שנפח הזרע הנפלט גדול יותר". הם דיווחו כי בניגוד לנשים, זקוק הגבר להפסקה ממגע מיני לתקופת זמן מסוימת וכי "לגברים רבים מתחת לגיל 30, וליחסית מעט גברים לאחר גיל זה, יש את היכולת לפלוט לעתים קרובות יותר, והם זקוקים לתקופות זמן קצרות מאוד".

אורגזמות נוספות ואורגזמות מרובות

בניגוד למודל שני השלבים המתואר לעיל, קאהן (1939) השווה בין אורגזמה ולבין שפיכה וציין כי כמה אורגזמות יכולות להתרחש, וציין כי "אכן, יש גברים שמסוגלים להשיג אף אורגזמה שלישית ורביעית". אף על פי שמדובר באירוע נדיר, קביעתו של קאהן כי ישנם גברים אשר מסוגלים להשיגם נתמכת על ידי גברים שדיווחו על אורגזמות מרובות, רצופות, במיוחד ללא שפיכה. גברים אשר חווים אורגזמות יבשות עשויים לעתים קרובות לייצר אורגזמות נוספות, עקב קיצור תקופת חוסר תגובה. ישנם גברים שמסוגלים לאונן במשך שעות בכל פעם, ולהשיג אורגזמה מספר פעמים. דווח כי גברים רבים שהחלו לאונן או לעשות בפעילות מינית אחרת לפני גיל ההתבגרות מסוגלים להשיג מספר אורגזמות ללא שפיכה. חלק מהראיות מצביעות על כך שאורגזמות של גברים לפני גיל ההתבגרות דומות בתכונותיהם לאורגזמה נשית נורמלית, אשר מעלה את ההשערה כי לשינויים ההורמונליים במהלך ההתבגרות המינית יש השפעה חזקה על אופייה של האורגזמה הגברית.

אנשי המדע והרפואה מאמינים כי האחראי על תקופת חוסר תגובה הוא עירוי מוגבר של ההורמון אוקסיטוצין במהלך השפיכה, וכי כמות גדולה יותר של שפיכה תביא לעירוי מוגבר יותר של ההורמון ולתקופת חוסר תגובה ארוכה יותר. אחראי נוסף הוא החומר הכימי פרולקטין אשר מדכא דופמין שאחראי על העוררות המינית. מסיבה זו, יש כיום עניין בתרופות ניסיוניות אשר מעכבות פרולקטין, כגון cabergoline (הידוע גם כ-Cabeser ו-Dostinex). ממצאים אנקדוטליים על cabergoline מרמזים כי הוא מסוגל לבטל לחלוטין את תקופת חוסר התגובה, ולאפשר לגברים לחוות אורגזמות מרובות ברצף מהיר. קיים לפחות מחקר מדעי אחד אשר תומך בטענות אלה למרות ש-cabergoline היא תרופה אשר מבוססת על הורמונים ועשויים להיות לה תופעות לוואי רבות. התרופה לא אושרה לטיפול בהפרעות בתפקוד המיני. כאמור לעיל, דרך נוספת להיעדר תקופת חוסר תגובה היא היעדר עירוי מוגבר של ההורמון אוקסיטוצין. בשנת 1995 נערך בהצלחה מחקר מדעי לצורך תיעוד אורגזמות טבעיות ומרובות אשר כוללות שפיכה מלאה בגבר בוגר. במהלך המחקר, חווה גבר שש אורגזמות מלאות אשר כוללות שפיכה בתוך פרק זמן של 36 דקות, ללא כל תקופת חוסר-תגובה.

בשנים האחרונות תיארו מספר ספרים שיטות שונות להשגת אורגזמות מרובות. רוב הגברים אשר חווים אורגזמות מרובות (ובנות זוגן) טענו כי הימנעות משפיכה מצמצמת את תקופת חוסר התגובה. שיטה אחת למניעת השפיכה היא הפעלת לחץ על חיץ הנקבים, בערך באמצע הדרך בין שק האשכים ופי הטבעת, כרגע לפני פליטת הזרע כדי למנוע פליטת זרע. יחד עם זאת, שיטה זו עשויה להביא לשפיכה נסיגתית, כלומר, להעברת הזרע אל תוך שלפוחית השתן ולא דרך השופכה החוצה. השיטה עשויה גם לגרום לנזק לטווח ארוך עקב לחץ על העצבים וכלי דם בחיץ הנקבים, בדומה לנזק המתואר על ידי גברים שרוכבים על אופניים עם מושבים צרים לפרקי זמן ממושכים.

שיטות אחרות שתוארו דומים לדיווחים על אורגזמות מרובות בקרב נשים, אשר מצביע על כך כי צריך להירגע ו"להרפות" כדי לחוות מספר אורגזמות. שיטות אלו כוללות שליטה פיזית ונפשית בפליטה ובזרימת הדם המוגברת לפין אשר קודמת לשפיכה, ופחות עוסקות בשליטה בהתכווצויות הבלתי רצוניות ובשימוש כוחני המתואר לעיל. אם בוצעה כהלכה, שליטה זו, אשר לכאורה מונעת שפיכה ואורגזמה, מאפשרת לגבר לחוות אורגזמות רצופות או מרובות אשר משפיעות על כל גופו, בדומה לאורגזמות של נשים.

בנשים

גורמים כלליים

מין אוראלי - אחד הגורמים העיקריים לאורגזמה בקרב נשים.

רוב הנשים, בין 70 ל-80 אחוזים על פי מרבית הסטטיסטיקות, דורשות גירוי ישיר של דגדגן (מגע ידני, אוראלי או חיכוך אחר אך עקבי) על מנת להגיע לאורגזמה, אף שגם גירוי עקיף של הדגדגן (למשל, באמצעות מין וגינאלי) עשוי להספיק. אורגזמות עקב גירוי הדגדגן הן יותר קלות להשגה מפני שעטרת הדגדגן או הדגדגן בכללותו, כוללים למעלה מ-8,000 קצוות עצבים, בדומה או יותר מהפין האנושי, כמו גם יותר מכל חלק אחר של גוף האדם. הדגדגן הומולוגי לפין, ולפיכך שווה ערך ביכולתו לספוג גירוי מיני. ראש הדגדגן (העטרה) מבצבצת מעל פתח הנרתיק, אך הדגדגן כולל חלק פנימי אשר מקיף את הנרתיק בדומה לפרסה עם "רגליים" לאורך שפות הנרתיק עד לפי הטבעת. בעוד שהאזור המכונה G-Spot מסוגל לייצר אורגזמה, והאזור שבו ניתן למצוא אותו, העובר לאורך "גג" הנרתיק (ספוג השופכה) יכול ליצור תחושות מהנות כאשר הוא מגורה, לנרתיק עצמו אין את היכולת להפיק הנאה ואורגזמה בנשים. לפיכך, אף על פי שיחסי מין נרתיקיים עשויים להביא לתחושת סיפוק של מלאות או קרבה עם בן הזוג, קירות הנרתיק מכילות מעט קצות עצבים יחסית, ולא סביר שיגרמו להנאה מינית ולאורגזמה. בדרך כלל, רק בשליש התחתון של הנרתיק (הקרוב לפתח הנרתיק) יש מספיק קצות עצבים כדי להרגיש גירוי כלשהו מפין, אצבע או צעצוע מין. החוקרים הייט וצ'ולקר ציינו כי קצה הדגדגן והשפתיים הפנימיות, שנחשבים לרגישים מאוד, אינם מקבלים די גירוי ישיר בזמן המשגל. מסיבה זו, ישנם זוגות אשר מעדיפים תנוחות מיניות מסוימות על פני אחרות, לצורך גירוי מקסימלי של הדגדגן, כגון תנוחת האישה מעל. עבור חלק מנשים, הדגדגן רגיש מאוד אחרי האורגזמה, וגירוי נוסף מכאיב בתחילה.

החוקרים מאסטרס וג'ונסון טענו שכל הנשים יכולות להשיג אורגזמות מרובות, אבל אורגזמה גברית מרובה היא נדירה, וקבעו כי "נשים מסוגלות לחוות אורגזמה נוספת מיד בעקבות חוויית אורגזמה אם קיים גירוי נוסף ומתמשך לפני אובדן החשק". אף על פי שבדרך כלל נשים לא חוות תקופת חוסר תגובה ולכן יכולות לחוות אורגזמה נוספת או אורגזמות מרובות מייד לאחר הראשונה, ישנם מקורות שמציינים כי נשים חוות תקופת חוסר תגובה משום שגירוי מיני נוסף לאחר האורגזמה, אינו מגרה. לאחר האורגזמה הראשונית, האורגזמות הבאות של האישה עשויות להיות גם חזקות יותר או מהנות יותר עם הצטברות הגירוי.

סיווגים

דיונים העוסקים באורגזמה נשית מבדילים בין שתי סוגי אורגזמות: אורגזמה של דגדגן ואורגזמה נרתיקית (או נקודת הג'י). החוקרים לאדס, וויפל ופרי הציעו לחלק את האורגזמות לשלוש קטגוריות: אהלה (אשר נגזר מגירוי הדגדגן), מסגרת (הנגזר מגירוי נקודת הג'י), ומעורב (הנגזר מגירוי של הדגדגן והנרתיק); מאוחר יותר הציעו וויפל וקומיסרוק סיווג נוסף של גירוי בצוואר הרחם, אם כי אורגזמות שנגרמו בדרך אחרת נפוצים פחות בספרות המדעית ורוב המדענים טוענים כי אין יש להבחין בין "סוגים" שונים של אורגזמה נשית. ההבחנה החלה כשזיגמונד פרויד טבע את המושג "אורגזמה נרתיקית" כנפרדת מאורגזמה של הדגדגן. פרויד טען בשנת 1905 כי אורגזמות של הדגדגן הן אך ורק תופעה של גיל ההתבגרות וכי נשים בשלות עוברות שינוי לאורגזמה נרתיקית, כלומר אורגזמות ללא כל גירוי של הדגדגן. בעוד פרויד לא סיפק כל ראיות להנחה זו, ההשלכות של תאוריה זו היו ניכרות. נשים רבות חשו כי הן פגומות לאחר שלא הצליחו להגיע לאורגזמה דרך יחסי מין אשר כללו גירוי מועט של הדגדגן או ללא גירוי כלל.

הסקרים הלאומיים הגדולים הראשונים על התנהגות מינית היו הדוחות של קינסי. אלפרד קינסי היה החוקר הראשון שביקרת בחריפות את רעיונותיו של פרויד על מיניות ואורגזמה נשית, לאחר שבראיונותיו עם אלפי נשים מצא כי רוב הנשים לא יכלו להגיע לאורגזמה דרך מין וגינאלי בלבד. לדבריו של קינסי, נשים בודדות החדירו אצבעות או חפצים לאיבר מינם כשאוננו. קינסי הסיק כי סיפוק נשי מחדירת הפין נובע בעיקר מהשפעות פסיכולוגיות.

מחקרם של מאסטרס וג'ונסון על מעגל התפקוד המיני של האישה (ראה להלן), וכן גם מחקרו של שר הייט, תמכו באופן כללי בממצאיו של קינסי על האורגזמה הנשית. מחקרם של מאסטרס וג'ונסון בנושא זה יצא בגל שני של התנועה הפמיניסטית והוא נתן השראה לפמיניסטיות כגון אן קואט לדבר על "ההבחנה הכוזבת" בין אורגזמת של דגדגן ואורגזמה נרתיקית ועל הביולוגיה של נשים בכלל, שלא נותחה כראוי.

הקשר בין הדגדגן והנרתיק

אורגזמה באישה, ניתן לראות את התכווצות פתח פי הטבעת בעת האורגזמה (הנפשה).

עדויות לכך שהנרתיק מסוגל לייצר אורגזמות ממשיכים להיות נושא לדיון מפני שבנוסף לריכוז הנמוך של קצוות עצבים, מיקומו של נקודת הג'י אינו עקבי ונראה שאינו קיים בקרב חלק מהנשים. קיימת השערה כי נקודת הג'י היא חלק ממבנה אחר (כגון בלוטת סקין או הדגדגן אשר הוא בעצמו חלק מבלוטת סקין). התקשורת הציבורית לא מטילות ספק בקיומו של נקודת הג'י אשר מסוגלת לייצר גירוי מיני קיצוני, אך זה רחוק מהאמת, לפי מספר חוקרים שצוטטו במאמר בכתב העת לרופאה בשנת 2012. החוקרים מאסטרס וג'ונסון היו הראשונים לקבוע כי מבנה הדגדגן מקיף את שפתי הנרתיק. בנוסף לממצאיהם כי הרוב המכריע של הנשים יכולות להשיג אורגזמה מגירוי ישיר של הדגדגן בלבד, הם מצאו כי לאורגזמות של הדגדגן ולאורגזמות של הנרתיק אותו מעגל תפקוד מיני. על בסיס ראיות אלו טענו השניים כי גירוי הדגדגן הוא המקור לשני סוגי האורגזמות, ומכאן שהדגדגן מגורה במהלך חדירה על ידי חיכוך נגד ערלת הדגדגן. חוקרים אחרים, כגון אליזבת לויד, טוענים כי הרעיון שהדגדגן מקבל גירוי מספיק באופן זה שנוי במחלוקת.

מחקרו של האורולוגית האוסטרלית הלן או'קונל משנת 2005 מצביע על קשר בין אורגזמות נרתיקיות לבין הדגדגן, מה שמרמז כי רקמת הדגדגן משתרעת לתוך הקיר הקדמי של הנרתיק ולפיכך כי לשני סוגי האורגזמות אותו מוצא. בעוד מספר מחקרים מצאו עדויות פיזיולוגיות לקיומו של נקודת הג'י בנשים (באמצעות אולטרסאונד) או'קונל טוענת שיחסי הגומלין בין הדגדגן לנרתיק הוא ההסבר הפיזיולוגי להשערת נקודת הג'י. או'קונל נעזרה בהמשך בטכנולוגיית MRI שאפשרה לה לקשר בין השורשים של הדגדגן ("הרגליים") לבין הרקמה הזקיפה של הדגדגן, לבין השופכה ולבין הנרתיק, ולפיכך טענה כי קיר הנרתיק הוא הדגדגן. או'קונל ואחרים, שביתרו איברי מין נשיים של גופות ונעזרו בטכניקות צילום למיפוי מבנה העצבים בדגדגן, כבר היו מודעים לכך שהדגדגן הוא יותר מאשר רק העטרה וקבעו בשנת 1998 כי קיימת רקמת זקיפה נוספת מעבר למתואר בדרך כלל בספרי לימוד אנטומיים. הם הגיעו למסקנה כי בקרב נשים מסוימות יש יותר רקמות זקיפות ויותר עצבים לעומת נשים אחרות, בעיקר לאחר שחקרו גופות של נשים צעירות בהשוואה לנשים קשישות. לפיכך, בעוד שרוב הנשים יכולות להגיע לאורגזמה רק על ידי גירוי ישיר של עטרת הדגדגן, גירוי של רקמות זקיפות אחרות בדרך של יחסי מין, עשוי להיות מספיק ליתר הנשים.

החוקרים הצרפתים אודיל בוסון ופייר פולדש דיווחו על ממצאים דומים לאלו של או'קונל. בשנת 2008 הם פרסמו סונוגרפיה (אולטרה סאונד) בטכנולוגיית תלת ממד של דגדגן מגורה, הראשון מסוגו. הם פרסומו אותו מחדש בשנת 2009 במחקר חדש הממחיש את האופן שבו הרקמה הזקיפה של הדגדגן מתמלאת בדם ומקיפה את הנרתיק, בטענה כי נשים עשויות להיות מסוגלות להגיע לאורגזמה בנרתיק באמצעות גירוי של נקודת הג'י הואיל והדגדגן באזור זה מורכב מעצבים רבים הצמודים לקיר הקדמי של הנרתיק כאשר האישה מגורה מינית ובמהלך החדירה. לטענתם, הואיל והקיר הקדמי של הנרתיק מחובר באופן מורכב לחלקים הפנימיים של הדגדגן, גירוי הנרתיק מבלי לגרות את הדגדגן עשוי להיות כמעט בלתי אפשרי.

הממצאים של או'קונל זכו לביקורת על ידי וינצ'נזו פופו, שקובע כי או'קונל וחוקרים אחרים משתמשים בתיאורים טרמינולוגיים ואנטומיים מטושטשים. לטענתו, קיר הנרתיק הקדמי מופרד מקיר השופכה האחורי על ידי מחיצה שעובייה 10-12 מ"מ, וכי הדגדגן הפנימי אינו קיים. השופכה הנשית שבאזור חיץ הנקבים, נמצאת לדבריו בחזית קיר הנרתיק הקדמי, אורכה כסנטימטר ונקודת הג'י ממוקמת בקיר האגן של השופכה, 2-3 סנטימטרים בתוך הנרתיק. לפיכך לטענתו הפין הגברי אינו יכול לבוא במגע עם צומת הוורידים של קובלט או עם רגלי הדגדגן (שממילא אין להם קצוות עצבים ורגישות ארוגנית) במהלך יחסי מין.

יחד עם זאת, בניגוד לדעתו של פופו כי לא קיים קשר אנטומי בין הנרתיק והדגדגן, רוב החוקרים טוענים שאורגזמה בנרתיק היא כתוצאה מגירוי הדגדגן, אשר מאשרר את הטענה כי רקמות הדגדגן משתרעת גם באזור הנפוץ ביותר שנחשב לנקודת הג'י. לדבריו של החוקר קילצ'בסקי, "השקפתי היא שנקודת הג'י היא באמת רק הרחבה של הדגדגן בחלק הפנימי של הנרתיק, בדומה לבסיס הפין הגברי".

גורמים אחרים, מחקרים ואמונות

קושי מתמשך להשיג אורגזמה על אף גירוי מיני רב, מכונה אנורגסמיה, והוא שכיח באופן משמעותי בקרב נשים לעומת גברים. הגורמים לכך בקרב נשים כוללים בעיות בתפקוד המיני, כמות הזמן הגדולה יותר הדרושה לנשים להשגת האורגזמה, חוסר תקשורת בין בני הזוג על מה שדרוש לאישה לצורך האורגזמה, תחושת חוסר כשירות מינית באחד מבני הזוג, דגש על חדירה (נרתיקית או אחרת), וגברים אשר מתמקדים בגירוי האישה על בסיס חוויות מיניות אישיות עם נשים אחרות. מאסטרס וג'ונסון מצאו כי לגברים לוקח כ-4 דקות כדי להגיע לאורגזמה עם בת הזוג. נשים דרשו 10-20 דקות להגיע לאורגזמה עם בני זוגם, אך 4 דקות בלבד כדי להגיע לאורגזמה כאשר הם אוננו. החוקרים ווייטן, דאן והאמר מסבירים, "למרבה הצער, זוגות רבים מקובעים ברעיון שהאורגזמה צריכה להיות מושגת דרך יחסי מין בלבד (מין וגינאלי). גם הכינוי "משחק מקדים" מרמז כי כל צורה אחרת של גירוי מיני היא רק הכנה ל-"אירוע המרכזי". במחקר האמפירי הגדול הראשון בעולם שמטרתו קישור מגע מיני ספציפי עם אורגזמות, אשר פורסם בכתב העת למחקר מיני בשנת 2006, למשתנים דמוגרפיים והיסטוריה מינית היה קשר חלש לאורגזמה. בסקר, שנערך בשנים 2001-2002 באוסטרליה וכלל 19,307 אוסטרלים מגיל 16 עד 59, עלו הממצאים הבאים כתורמים לאורגזמה: מין וגינאלי בלבד (12%), גירוי ידני של הנרתיק, עם או בלי גירוי איבר המין של הגבר (49%), מין וגינאלי כולל גירוי ידני ומין אוראלי (32%). גברים חוו אורגזמה ב-95% מהיחסים המיניים, ואילו הנשים ב-69% מהם. באופן כללי, ככל שנעשה שימוש במגוון רחב יותר של צורת מגע, כך גבוה יותר הסיכוי של האישה להשיג אורגזמה. לנשים היה סיכוי גבוה יותר להגיע לאורגזמה באמצעות מין אוראלי-וגינאלי.

ישנם מחקרים שמראים כי אורגזמה נרתיקית קשורה לשאלה האם נאמר לאישה בילדותה או בגיל ההתבגרות שהנרתיק הוא האזור החשוב לזירוז אורגזמה נשית. גורמים אחרים כוללים את התמקדות האישה מבחינה מנטלית בתחושות הנרתיקיות בזמן משגל, משך היחסים, והעדפה לאורך פין גדול מהממוצע.

מחקר אמפירי שנערך בשנת 2008 סיפק ראיות מסוימות לקשר של פרויד בין חוסר היכולת להשיג אורגזמה נרתיקית לבין חוסר בגרות פסיכו-מינית.

גירוי אנאלי וגירוי הפטמה בקרב נשים וגברים

נשים וגברים עשויים להרגיש גירוי מיני מקצות עצבים סביב פי הטבעת במהלך יחסי מין אנאליים או מין אוראלי-אנאלי. גברים יכולים להשיג אורגזמה באמצעות גירוי הערמונית בלבד. הערמונית ממוקמת בסמוך לרקטום והיא המקבילה ההומולוגית לבלוטות סקין (אשר יש המעריכים כי מתחברות לנקודת הג'י הנשית). גירוי הערמונית יכול לייצר אורגזמה "עמוקה", שתוארה על ידי מספר גברים כחזקה, מתמשכת ואינטנסיבית מהרגיל. בנשים יש מעט קצות עצבים באזור פי הטבעת והרקטום, המאפשרים גירוי אנאלי עקב קרבתם לרגלי הדגדגן - שלוחות של הדגדגן אשר משתרעות לאורך שפות הנרתיק לכיוון הגב התחתון עד פי הטבעת. יחד עם זאת, בפרקטיקה ובניגוד לגברים, נשים אינן מסוגלות להשיג אורגזמה באמצעות גירוי אנאלי בלבד. אורגזמה באמצעות גירוי אנאלי בלבד מכונה בלעז ובסלנג Assgasm.

אצל חלק מנשים, גירוי של השד במהלך יחסי מין ומשחק מקדים, או סתם ליטוף השדיים, עשוי לייצר אורגזמה קלה עד חזקה, המכונה לעתים "אורגזמת הפטמות" (nipple orgasm). יחד עם זאת, מחקרים מרמזים כי תחושות היא אורגזמה רגילה שנרגמה מגירוי השדיים, וקשורים ישירות לאזור המוח האחראי על אברי המין.

מחקר שפורסם ביולי 2011 בכתב העת לרפואה המינית היה הראשון למפות את איברי המין הנשיים בחלק החושי של המוח. מבצעי המחקר הסיקו שהתחושה מהפטמות מועברת לאותו חלק במוח כאליהם מועברים תחושות מהנרתיק, הדגדגן וצוואר הרחם.

רוב הנשים אינן חוות אפקט זה כאשר השדיים מגורה. על פי מחקר אחד שנערך על ידי הרברט אוטו, שחקר 213 נשים, 29% מהן חוו אורגזמה מסוג זה בשלב זה או אחר.

היבטים רפואיים

תגובות פיזיולוגיות

מאסטרס וג'ונסון היו מהחוקרים הראשונים לחקור את מעגל התפקוד המיני בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, בהתבסס על תצפית בקרב 382 נשים ו-312 גברים. הם תיארו מעגל שמתחיל בהתרגשות בזמן שדם זורם לאיברי המין, ולאחר מכן הגעה לעוררות מינית מלאה, מה שמוביל לאורגזמה, ולבסוף ניקוז הדם מאיברי המין.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, הוסיפה הלן זינגר קפלן הוסיף תשוקה למעגל, שלטענתה קודמת לעוררות המינית. היא ציינה כי רגשות של חרדה, התגוננות וכישלון של התקשורת יוכל להתערב ברצון ומכאן לאורגזמה. בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-20 וכן לאחר מכן, רוזמרי בסון הציעה חלופה מחזורית יותר למה שנחשב במידה רבה להתקדמות לינארית. במודל שלה, תשוקה מזינה עוררות ואורגזמה, והוא בתורו מונע על ידי שאר המעגל. לדעתה, האורגזמה אינה השיא של החוויה המינית, כי אם ניתן להרגיש סיפוק מיני בכל שלב, דבר אשר מבטל את ההסתכלות באורגזמה כמטרה בלעדית.

גברים

כשגבר מתקרב לאורגזמה בזמן גירוי הפין, הוא מרגיש תחושה פועמת, חזקה ומהנה מאוד של אופוריה עצבית-שרירית. פעימות אלו מתחילים בסוגר פי הטבעת ומסתיימות בקצה הפין (בעטרה). פעימות אלו מתגברות בעוצמתן ככל שהאורגזמה מתקרבת, עד שהיא מגיעה ומביאה עמה תענוג מתמשך במשך מספר שניות.

במהלך אורגזמה, הגבר חווה התכווצויות מהירות וקצביות של סוגר פי הטבעת, הערמונית, ושרירי הפין. התאי הזרע מועברים דרך צינור הזרע מהאשכים, דרך בלוטת הערמונית ושלפוחית הזרע כדי לייצר מה שמכונה נוזל הזרע. הערמונית מייצרת את עיקר נוזל השפיכה. למעט במקרים של אורגזמה יבשה, התכווצות של הסוגר והערמונית פולטים את הזרע דרך פתח השופכה של הפין. התהליך לוקח בין 3 עד 10 שניות ויוצר תחושה נעימה. שפיכה יכול להמשיך למשך מספר שניות גם לאחר שתחושת האיפוריה עוברת בהדרגה. ההרגשה המדויקת של האורגזמה משתנה מגבר לגבר. בדרך כלל, בעוד הגבר מזדקן, כמות הזרע שהוא פולט פוחת, וכך גם משך האורגזמה. בדרך כלל אין זה משפיע על האינטנסיביות של התענוג, אלא רק מקצר את משכו. לאחר השפיכה, מתחילה בדרך כלל תקופת חוסר תגובה, שבמהלכו הגבר אינו יכול להגיע לאורגזמה נוספת.

נשים

אורגזמה של אישה היא ארוכה יותר מזו של גבר. משך האורגזמה הנשית הינו כ-20 שניות בממוצע, והוא מורכב מסדרה של התכווצויות שרירים באזור האגן, הכולל את הנרתיק, הרחם ופי הטבעת. עבור חלק מנשים מתחילות ההתכווצויות זמן קצר לאחר האורגזמה החלה והיא נמשכת במרווחים של שנייה אחת באינטנסיביות הולכת וגוברת שלבסוף הולכת וקטנה. במקרים מסוימים, לאחר סדרת ההתכווצויות הסדירות ישנם התכווצויות או רעידות נוספות במרווחים בלתי סדירים. במקרים אחרים, לא היו התכווצויות באגן כלל על אף שהאישה דיווחה על אורגזמה.

זקפה של הדגדגן וסיכה נרתיקית קודמים לאורגזמה של האישה. יש נשים שמפגינות סומק אדמומי בעור בשל זרימת דם מוגברת. כאישה מתקרבת לאורגזמה, עטרת הדגדגן נעה פנימה מתחת לעטרה והשפתיים הקטנות נעשו כהות יותר. כלל שהאורגזמה בוששת ובאה, השליש החיצוני של הנרתיק מתהדק ומצטמצם, בעוד יתר הנרתיק מתארך ומתרחב. הרחם חווה סדרה של בין 3 ל-15 התכווצויות שרירים. אורגזמה מלאה נחוות כאשר האישה חווה סדרת התכווצויות ברחמה, בנרתיק, בפי טבעת, ובאגן. רוב הנשים נהנות מהתכווצויות אלו.

בימי קדם במערב אירופה, נשים אובחנו בהפרעה רפואית שכונתה "היסטריה נשית", אשר כללה סימפטומים רבים: חולשה, עצבנות, נדודי שינה, הצטברות נוזלים בגוף, כבדות בבטן, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה, אי שקט, חוסר תיאבון, היעדר רצון לקיים יחסי מין, ו-"נטייה לגרום לצרות". נשים שנחשבו לסובלות מהפרעה זו עברו לעתים "עיסוי של האגן" - גירוי של איבר מין על ידי רופא עד שהאישה חוותה "התפרצות היסטרית" (קרי, אורגזמה). התפרצות זו נחשבה לטיפול רפואי, ולא לפורקן מיני. ההפרעה חדלה להיות מוכרת כמצב רפואי מאז שנת ה-20 של המאה ה-20.

מוח

ישנם מעט מאוד מחקרים אשר מקשרים בין אורגזמה ופעילות המוח בזמן אמת, וזאת בשל מחסומים תרבותיים וקשיים טכניים. יחד עם זאת, סדרה של מחקרים שנערכו על ידי גרט הולסטג' ועמיתיו באוניברסיטת גרונינגן בהולנד קישרה בין מאפיינים פיזיולוגיים אשר ייחודיים לאורגזמה, כולל פעילות במוח, כמו גם הבדלים בין נשים וגברים.

מחקר אחד בדק 12 נשים בריאות באמצעות סורק PET בזמן שגורו על ידי בני זוגן. שינויים במוח נצפו והושוו בין מצבים של מנוחה, גירוי מיני, אורגזמה מזויפת, ואורגזמה אמיתית. נמצאו הבדלים בין פעילות גברית ונשים במהלך גירוי מיני. עם זאת, נצפו אותם שינויים בשני המינים באזורים במוח הקשורים לשליטה התנהגותית, פחד וחרדה – בשני המינים הייתה ירידה משמעותית בפעילות זו. לפיכך, טוען הולסטג', כי ייתכן ששחרור והרפיה מכל פחד וחרדה עשויים להיות הדבר הכי החשוב, ואפילו הכרחי, כדי להגיע לאורגזמה.

בעת ליטוף של דגדגן, פוחתת הפעילות בחלקים של המוח הנשי האחראים על עיבוד פחד, חרדה ושליטת התנהגותית. שיא היעדר הפעילות הוא באורגזמה אשר יוצר באישה מעין מצב של טראנס. הולסטג' אמר ב-2005 כי "ברגע האורגזמה, לנשים אין שום תחושות רגשיות".

בריאות

כללי

אורגזמה, ופעילות מינית בכללותה, היא פעילות גופנית שדורשת מאמץ של מערכות גוף מרכזיות רבות. מחקר מ-1997 שנערך על ידי כתב העת הבריטי לרפואה, אשר התבסס על 918 גברים בגילאי 45-59, מצא כי לאחר 10 שנים, לגברים עם פחות אורגזמות היו סיכוי גבוהים פי שניים למות מכל סיבה שהיא. מעקב שבוצע בשנת 2001 התמקד באופן ספציפי יותר על בריאות הלב וכלי הדם ומצא קשר בין קיום יחסי מין שלוש פעמים או יותר בשבוע לירידה של 50% בסיכון ללקות בהתקף לב או בשבץ.

קיימים מספר מחקרים שמראים כי קיים קשר בין קצב לב גבוה במנוחה לאורגזמה ביחסי מין וגינאליים ללא גירוי נוסף של הדגדגן. כהשערה דיפרנציאלית, לא נמצא קשר בין השתנות בקצב הלב במנוחה לבין תדירות אורגזמה מפעילות מינית שאינה משגל. החוקרים הסיקו כי השתנות גדולה יותר בקצב הלב במנוחה קשורה לאורגזמה ביחסי מין וגינאליים, אבל לא לאורגזמות באמצעות דרכים אחרות.

חוסר תפקוד ושביעות רצון

חוסר היכולת להגיע לאורגזמה מכונה אנורגסמיה (anorgasmia או inorgasmia). אין לבלבל עם מצב של שפיכה ללא אורגזמה – אנהדוניה (anhedonia). הקושי להגיע לאורגזמה לאחר גירוי מיני מספיק נפוץ משמעותי יותר בקרב נשים מאשר גברים, למרות שבעיות בתפקוד המיני הן משותפות גם לנשים (43%) וגם לגברים (31%).

כ-15% מהנשים דיווחו על קשיים בהשגת אורגזמה, 10% מעולם לא השיגו, ובין 40% ל-50% התלוננו על חוסר שביעות רצון מיני או קושי בגירוי מיני בשלב כלשהו בחייהם. 75% מהגברים ו-29% מנשים תמיד מגיעים לאורגזמה עם בן הזוג. יחד עם זאת, במחקר משנת 1996 שפורסם בכת העת לחקר המיניות, 62% מנשים שנמצאו במערכת יחסים אמרו שהן מרוצות מהתדירות / העקביות של האורגזמות שלהן. בנוסף, נשים רבות ציינו שהחוויות המיניות המספקות ביותר שלהם כרוכות בקשר עם בן הזוג, ולאו דווקא באורגזמה כמטרה בלבד.

ספרו של קינסי, העוסק בהתנהגות המינית של האישה, הראה כי בתקופה של חמש שנים, 78% מהנשים הגיעו לאורגזמה ב-60% עד 100% ממפגשים מיניים עם נשים אחרות, לעומת 55% ביחסי מין הטרוסקסואלים. קינסי ייחס הבדל זה לבנות הזוג אשר מבינות טוב יותר את מיניות האישה ואיך לייעל את שביעות רצונן, לעומת גברים. חוקרים אחרים, כגון פפלאו, פינגרהט וביילס (2004) ודיימונט (2006), מצאו ממצאים דומים.

אם האורגזמה רצויה, אנורגסמיה מיוחסת לחוסר היכולת להירגע, או "לשחרר". נדמה כי זה קשור באופן הדוק ללחץ בנוגע לביצועים ובחוסר רצון להמשיך את ההנאה. לעתים קרובות, נשים דואגות כל כך על ההנאה של בן זוגם אשר מביא לחוסר יכולת להגיע לאורגזמה בעצמן.

גיל המעבר עשוי להיות כרוך באובדן הורמונים התומכים במיניות ובתפקוד המיני של איברי המין. ניוון ויובש בנרתיק ובדגדגן משפיעים על עד 60% מהנשים לאחר גיל מעבר. רמות הטסטוסטרון אצל גברים נופלות ככל שהם מזדקנים.

תפקיד ביולוגי ואבולוציוני תיאורטי

הואיל ובעת האורגזמה גברים שופכים זרע לתוך הנרתיק במהלך קיום יחסי מין, דבר אשר יכול לגרום להריון, לחוקרים רבים מספר השערות לגבי תפקידו, אם בכלל, של האורגזמה הנשית בתהליך הרבייה ולפיכך גם בתהליך האבולוציוני. בשנת 1967, הציע דזמונד מוריס בספרו "הקוף העירום" העוסק במדע פופולרי, שהאורגזמה הנשית התפתחה לצורך עידוד אינטימיות גופנית עם בן הזוג וכדי לחזק את הקשר הזוגי. מוריס הציע כי הקושי היחסי בהשגת אורגזמה נשית, בהשוואה לגבר, עשוי להיות קשור לאבולוציה הדארוויניסטית כך שנשים יבחרו בני זוג שנושאים תכונות כמו סבלנות, טיפול, דמיון ותבונה, בניגוד לתכונות כמו גודל ותוקפנות, אשר נצפו בפרימטים אחרים. בנוסף, מוריס הציע כי אורגזמה עשויה להקל על ההפריה על ידי התשת האישה ושמירה על תנוחת שכיבה אופקית, ובכך למנוע מהזרע מלדלוף החוצה. כיום קיים ספק רב לגבי היתכנותו של אפשרות זו בקרב הקהילה המדעית.

סרט תיעודי משנת 1994 החדיר מצלמות סיבים אופטיות לתוך נרתיק של אישה בזמן שקיימה יחסי מין. במהלך האורגזמה שלה, שרירי האגן התכווצו וצוואר הרחם שלה טבל שוב ושוב בבריכת הזרע שנוצרה בנרתיק לאחר השפיכה, כאילו ביקש להבטיח שהזרע יתקדם לפתח החיצוני של הרחם, מה שהופך את ההפריה לסבירה יותר. יחד עם זאת, המתנגדים להשערה זו טוענים כי אם כן לא ברור מדוע נשים מתקשות להשיג אורגזמה באמצעות יחסי מין וגינאליים.

כריסטופר ריאן וקסילדה זטה, פסיכולוגים אבולוציוניים, ציינו כי הואיל ולנשים לוקח יותר זמן להשיג אורגזמה לעומת גברים, וכן גם יכולתן להשיג מספר אורגזמות רצופות, הרי שמבחינה זו ביולוגיה זו מתאימה למספר שותפים מיניים.

הערות שוליים

  1. ^ על פי קהלת י"ב ה' "...וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ.." - רש"י: "חמדת תאות נשים שאינו נזקק לנשים לתשמיש, אביונה תאוה כמו 'ולא אביתם' (דברים א), 'תאבתי לישועתך' (תהילים קיט)."

קישורים חיצוניים

שאלות ותשובות

יש לכם שאלה? פנו לפורום האנונימי של האנציקלופדיה.

ראו גם