נישואים (מקובלת גם הצורה "נישואין") הם מיסוד קשר בין בני זוג. לעתים קרובות, נישואים הם צעד ראשון בכינון משפחה, אך אין קשר הכרחי בין התופעות. ההגדרה המדויקת של נישואים השתנתה לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות, אך אפשר להגדיר כמה מאפיינים עיקריים: נישואים יוצרים קשר פומבי ומחייב בין אנשים שאינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה; לקשר הנישואים יש השלכות חברתיות, משפטיות ודתיות.
הסדרת הנישואים נעשית בשתי דרכים נפוצות:
- נישואים במסגרת דתית, שבהם מוסד דתי מקנה לנישואים את מעמדם.
- נישואים אזרחיים, שבהם המדינה, כגוף חילוני, מקנה לנישואים את מעמדם.
צורות שונות של נישואים
הנישואים קיימים כמעט בכל תרבות וחברה בצורה אחת או אחרת. ישנן מספר צורות של נישואים:
- נישואים מונוגמיים כוללים שני בני זוג. זוהי צורת הנישואים המותרת היחידה במרבית מדינות העולם המערבי, כאשר נישואים ליותר מבן זוג אחד נקראים ביגמיה ואסורים על פי החוק.
- נישואים פוליגמיים הם נישואים שבהם אדם אחד נשוי למספר בני זוג.
- ביהדות מעיקר הדין גבר אינו מחויב לאישה אחת ויכול לשאת מספר נשים, אך לפני כאלף שנים תוקן חרם האוסר על גבר לשאת אישה נוספת. חרם זה התקבל על ידי קהילות אשכנז, אולם בקהילות רבות אחרות, כגון הקהילות היהודיות בתימן ובמרוקו, לא התקבל החרם.
נישואים פוליגמיים מתחלקים לשתי צורות:
- פוליגניה: נישואים שבהם גבר אחד נשוי למספר נשים. נישואים אלו קיימים בתרבות פטריאכלית בו הגברים הם השולטים בחברה, והנישואים למספר נשים מעידים על מצב כלכלי וחברתי גבוה של הגבר.כמו כן קיימים נישואים אלו בחברות המתפרנסות מחקלאות אקסטנסיבית בהן כל אישה נוספת מעלה את ההכנסה המשפחתית- להפך מהחברות בהן האישה תלויה כלכלית בבעל ולכן רק מעט גברים יכולים להרשות לעצמם ריבוי נשים. בנוסף לכך, צורת נישואים זו מאפשרת לגבר להעמיד מספר רב יותר של צאצאים מאשר בנישואים מונוגמיים. נישואים למספר נשים מותרים בדת האסלאם ולפיכך מותרים בחלק ממדינות האסלאם. מקרה פרטי של פוליגניה הוא ביגמיה - נישואים של גבר אחד לשתי נשים.
- פוליאנדריה: נישואים שבהם אישה אחת נשואה למספר גברים. אף שהתופעה נדירה, היא קיימת בתרבות פטריאכלית או מטרילינאלית החיה במחסור - האדמות הראויות לגידולים חקלאיים קטנות. כיוון שלראש משפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, בניו מקבלים את האדמה כאחד, ונישאים לאישה אחת בלבד.
מבחינה סוציולוגית ניתן לסווג את סוגי הנישואים לשתי צורות:
- אנדוגמיה - נישואים בין בני זוג מאותה קבוצה חברתית (דת, גזע, מעמד, שבט, אידאולוגיה).
- אקסוגמיה - נישואים בין בני זוג, אשר אינם מאותה מסגרת חברתית.
לעתים ישנו שילוב בין אנדוגמיה ואקסוגמיה, לדוגמה, נישואים בין משפחות מלוכה ממדינות שונות (על מנת ליצור קשרים כלכליים) הם מקבוצה שונה מבחינת הלאום, ולעתים מבחינת הדת, אך הם נמצאים באותה הקבוצה מבחינת המעמד החברתי והכלכלי.
נישואים הם בדרך כלל, אך לא תמיד, בין גבר לאישה. מספר מדינות מאפשרות נישואים חד-מיניים, שבהם בני הזוג הם שני גברים או שתי נשים. במהלך המאה ה-20 נכתבו הגדרות אלטרנטיביות רבות לנישואים, ועורערו רבות מן ההנחות החברתיות לגבי אופי ומטרת הנישואים והמשפחה.
בני אדם נשואים מנהלים לרוב יחידה כלכלית אחת ונושאים באחריות כלכלית זה כלפי זה. עם זאת, כיום ישנם העורכים הסכם ממון בטרום הנישואים למקרה של גירושים, אז אחד מבני הזוג לא יהיה זכאי לקבל רכוש שנצבר בתקופה שלפני הנישואים.
סיום הנישואים
את הנישואים ניתן לבטל במרבית התרבויות המערביות (למעט איסור גרושים בדת הקתולית, שאינו מתבטא בדרך כלל בחוקי המדינה) באמצעות גירושים, ולהגיע לסטטוס משפחתי של "גרוּשים". צעד, לעתים פורמלי ולעתים בלתי פורמלי, בדרך אל הגירושים הוא פרוד - מצב שבו בני הזוג חדלים לחיות ביחד, אך עדיין אינם גרושים.
סיום נישואים מתרחש גם במקרה של פטירת אחד מבני הזוג. במקרה זה בן הזוג הנותר משתחרר מזיקת הנישואים, ומעמדו המשפחתי הופך להיות "אלמן" או "אלמנה". מעמדם החברתי וההלכתי של האלמן או האלמנה בתרבויות המערביות, טוב יותר בדרך כלל ממעמדם של הגרושים, שבחרו מרצונם לסיים את הנישואין. לאלמן (ולאלמנה) זכויות קנייניות ברכושו של בת הזוג - הוא יורש אותו וזכאי לחלק מסוים מרכושו לפחות. במדינות מסוימות הוא אף זכאי לרשת רכוש אחר כגון קרנות פנסיה. בישראל יהיה זכאי לפחות למחצית הרכוש שנצבר במהלך הנישואים.
דרך נוספת לסיום הנישואים הוא ביטול הנישואים אם מלכתחילה נמצא בהם פגם משפטי או דתי שיכול להביא לביטולם, אם כי דרך זו איננה שכיחה.
נישואין ביהדות
ביהדות המקור לנישואים של בני נח, כלומר גויים, הוא בפסוקים הראשונים של המקרא: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (בראשית, ב' כ"ד). המקור לנישואים בין יהודים הוא בספר דברים "כי יקח איש אשה" (דברים, כ"ד, א').
חופה וקידושין
 | ערך מורחב – חופה וקידושין |
על פי הדת היהודית, על בני הזוג המתכוונים להנשא לעבור שני שלבים נפרדים: הקידושין (בלשון התורה "אירוסין") והנישואין. בשלב הקידושין מקדש הגבר את האישה באמצעות כסף, שְווה כסף, שטר או ביאה תוך אמירת "הרי את מקודשת לי בביאה/שטר/כסף/חפץ זה כדת משה וישראל". לאחר הקידושין נחשבת האישה "אשת-איש" ואסורה להינשא לאחר.
הנישואין הם ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם. כיום נהוג לשלב מספר שיטות להשגת מטרה זו בתהליך החופה: הכניסה תחת לחופה וכניסה לחדר ייחוד.
מגבלות על התקשרות בנישואין
ביהדות יש מגבלות אחדות על התקשרות בנישואין איסורי חיתון, כך שאנשים מסוימים אינם רשאים להינשא זה לזה. ממזר אינו רשאי להתחתן עם מי שאינו ממזר למעט עם גרים. זו מגבלה קשה מאוד, שחלה על אוכלוסייה קטנה של אנשים שנקבעו כממזרים. צאצאיו של הממזר או הממזרת הם ממזרים עד סוף כל הדורות.
מגבלות אחרות: כהן אינו רשאי לשאת סוגים אחדים של נשים (ראו איסורי נישואים לכהן); קרובי משפחה דוגמת אח ואחות, אב ובתו, סבתא ונכד, אחיין ודודתו אינם רשאים להתחתן זה עם זו; אדם שמערכת הרבייה החיצונית שלו (איבר המין או האשכים) נפגעו בצורה הגורמת לו עקרות, אינו רשאי לשאת אישה יהודיה.
כמו באסלאם ובמרבית הזרמים בנצרות, על פי היהדות שני בני זוג מאותו המין אינם רשאים להינשא.
זכויות וחובות
במקרא מוגדרות שלוש חובות בסיסיות של הגבר כלפי האישה: שאר, כסות ועונה, כלומר מזונות, ביגוד ויחסי מין. "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:" (שמות, כ"א י'). חז"ל הוסיפו עוד שבעה ובהם רפואתה, פדיונה וקבורתה וקבעו ארבע מחויבויות של האישה כלפי הבעל והם מעשי ידיה, מציאתה, פירות מנכסיה, וירושתה[1]. חובתה של האישה היא סיפוקו המיני של הבעל, בדומה למחויבותו כלפיה. אך בשונה ממנו שיש לו מצוות עונה, היא מחויבת כלפיו בכל זמן שירצה.[2]
החובות והזכויות של בני הזוג נידונים במשפט העברי בעיקר במסכת כתובות במשנה ובתלמוד, ובחלק אבן העזר של השולחן ערוך. נהוג שבני הזוג מחלקים ביניהם את מטלות משק הבית והכלכלה באופן כזה או אחר ומשתתפים ביחד בגידול הילדים.
על פי החוק העברי לאישה אין זכויות על רכוש בעלה, והיא אינה יורשת את בעלה, אלא רק בניה[3]. על פי החוק הישראלי, לבני זוג נשואים יש זכויות זה על רכושו של זה, כך שאם אחד מבני הזוג נפטר, בן הזוג וילדיהם המשותפים יורשים את רכושו.
בשנה הראשונה לאחר הנישואין מצווה הבעל לשמח את אשתו. בשנה זו נוהגים שהבעל לא יתרחק מהבית למשך יותר מיממה. בספר דברים מופיעה התייחסות מפורשת לכך:
- "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח" (ספר דברים כ"ד)
כלל זה חל בזמן מלחמת רשות, אך למלחמת מצווה "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה פ"ח מ"ז).
הפקעת הנישואין
לפי ההלכה, אין אפשרות להפקיע נישואים אלא באמצעות גט. הנישואין פוקעים גם עם פטירת בן / בת הזוג. עם זאת, במקרים קיצוניים מסוימים, שבהם התברר שהבעל הסתיר מידע קריטי מאשתו, יכול בית הדין להפקיע את הנישואים. הדבר נעשה בכמה דרכים:
- באמצעות הקביעה כי הקידושין היו "קידושי טעות" מעיקרם, מאחר שהוסתר מידע קריטי על ידי אחד הצדדים.
- באמצעות שימוש בכלל 'אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה', שמשמעו הפקעת הקידושין וביטולם. במקרים של עגינות יהיה לעתים שימוש בכלי משפטי זה על מנת להתיר אישה מעגינותה, אך בכל הדורות נעשה שימוש מועט בלבד בכלי זה.
- לעתים נעשה פשפוש בפרטי הקידושין וניסיון לבטלם על ידי מציאת פגם כלשהו בעדים.
- בפסק דין האח והאחות נעשה שימוש בכלי נוסף. שם באמצעות הפקעת גרות של הבעל, קבעו שהוא לא היה יהודי בשעה שקידש את אשתו, וממילא הקידושין לא חלו.
מהות הנישואין
על פי הרב והפילוסוף יוסף דב סולובייצ'יק בספר "אדם וביתו" (עמ' 38-41), מצבו הבסיסי של האדם הוא בדידות קיומית, באשר האדם נושא עימו סוד והוא בבחינת תעלומה שאינה מודעת אף לעצמה. אפשר להנצל מבדידות זו, רק כאשר פוגשים אישיות עצמאית נוספת מהצד שכנגד. ולכן בני האדם צריכים "חבר לדאגה", שיוכלו לחלוק איתו את המשברים ואת ההצלחות. אדם שבו יוכלו לבטוח שיהיה "חבר לדעה", שיהיה כזה שלא יפיק עונג מרושע מתבוסתינו וכשלונינו ומאידך פניו לא יוריקו מקנאה לשמע הצלחותינו. ואז הנישואין מהווים איחוד שני לבבות בודדים הפועמים באותו הקצב. לשיטתו יכולה להיות מטרה נוספת במוסד הנישואין והיא חברות למען הגשמתו של חלום או חזון משותף. אחוה של אידאלים משותפים.
נישואים בנצרות הקתולית
נישואים קתוליים הם נישואים לכל החיים, עד שהמוות יפריד בין בני הזוג. הטקס נעשה בדרך כלל בכנסייה. בטקס הנוצרי, לעומת היהודי והאסלאמי, כל אחד מבני הזוג מביע נכונות להתחתן עם בן הזוג השני. בטקס מאפשרים למי שבקהל המתנגד לנישואים, מכל סיבה שהיא, לעשות זאת במהלך הטקס. אולם, לעומת ההדדיות שבטקס, הזכויות של כל אחד מבני הזוג לאחר החתונה אינן שוות כלל והגבר הוא שמחזיק ברוב הזכויות.
נישואים באסלאם
באסלאם הסוני הגבר יכול לגרש את האישה בעל כורחה, ואף לשאת 4 נשים. דמיון להלכה זו ניתן למצוא ביהדות. עד חרם דרבנו גרשום חז"ל התירו לשאת עד 4 נשים[4]. באסלאם השיעי מותרים נישואין לטווח קצר (מֻתעה), לרוב לצורכי יחסי מין.
נישואים בישראל
בישראל ניתן להתחתן באופן חוקי רק בנישואים דתיים, על פי דתם של בני הזוג: יהדות, נצרות, אסלאם והעדה הדרוזית. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) קובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים"). אין אפשרות חוקית להתחתן בישראל בנישואים אזרחיים. זוגות שאינם מעוניינים להתחתן במסגרת הרבנות, יכולים להתחתן בחו"ל (קפריסין הינה יעד פופולרי על שום קרבתה וההליך המהיר), ונישואים אלו יוכרו בישראל. המדינה אינה מכירה גם בטקסי נישואים דתיים רפורמיים וקונסרבטיביים או בטקסי נישואין פרטיים הנערכים על ידי עורכי טקסים חילוניים.
בני זוג הגרים יחד ומנהלים משק בית משותף מוכרים כידועים בציבור, והם זכאים לרבות מהזכויות להן זכאים בני זוג נשואים.
כחלק מההסכם הקואליציוני דרשה מפלגת שינוי, הרואה במצב זה משום כפייה דתית, מציאת פתרון חוקי לבעייתם של אלה שאינם יכולים להינשא בישראל. הוועדה שישבה על המדוכה, הציעה פתרון שאינו זהה לנישואים אזרחיים, והוא ברית הזוגיות. הצעת חוק זו לא יצאה לפועל נכון להיום (אפריל 2007).
נישואים חד מיניים
נישואים חד-מיניים הם נישואים בין בני זוג המשתייכים לאותו מין. דהיינו נישואים בין שני גברים או בין שתי נשים.
החל מסוף המאה העשרים ניכרת מגמה להתייחס לנישואים אזרחיים כאל זכות שהמדינה מחויבת להעניק לכל אזרחיה ללא הבדל נטייה מינית. נישואים ברוב המדינות כרוכים בשורה של הטבות חוקיות וכלכליות, בין השאר בתחום הפנסיה, משכנתא, מסים, הגירה, זכות למזונות ואחריות הורית על ילדי בן-הזוג.
נכון ליולי 2009, המדינות שבהן קיימים נישואים אזרחיים בין בני אותו המין הן בלגיה, הולנד, נורבגיה, קנדה, דרום אפריקה וספרד, וכן המדינות מסצ'וסטס, אוהיו וקליפורניה שבארצות הברית.
זוגות חד מיניים שנישאו מחוץ לישראל, זכאים להירשם כנשואים בישראל על ידי מנהל האוכלוסין. זאת על סמך פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון אשר קבע בנובמבר 2006 כי על מנהל האוכלוסין לרשום כנשואים בני זוג מאותו המין שהתחתנו בקנדה (בג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים). בדומה לפסיקתו בנושא נישואים בין גבר לאישה מחוץ לישראל, גם כאן הדגיש בית המשפט כי מדובר בהחלטה לעניין רישום ולא בקביעת סטטוס. "איננו מחליטים כי בישראל מוכרים נישואים בין בני אותו מין; איננו מכירים בסטטוס חדש של נישואים אלה; איננו נוקטים כל עמדה באשר להכרה בישראל של נישואין בין בני אותו מין הנערכים מחוץ לישראל (הן בין תושבי ישראל והן בין מי שאינם תושבי ישראל)".
תמונות נוספות
- ראו תמונות נוספות בוויקישיתוף
ראו גם
מיזמים
קישורים חיצוניים
- המדריך לחתונה היהודית, מאמר המסביר את המנהגים השונים בטקס החתונה, מקבלת הפנים ועד לשבע הברכות
- אליעזר מלמד, שיעור על הלכות נישואין, באתר ישיבה
- שיעורים בנושאי נישואין וזוגיות, באתר ישיבה
בניה זוגית מתוך שונות - שיעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר מכון מאיר
סימוכין והערות שוליים
- ^ "והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק י"ב הלכה ג').
- ^ "דכתיב כי יקח איש אשה - שהיא לקוחה לו לעשות בה כל חפצו". (ר"ן), "משמע שהאשה משועבדת להבעל לתשמיש בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה אם היא בבריאותה" (שו"ת אגרות משה, חלק או"ח ד' סימן עה)
- ^ "האישה אינה יורשת את בעלה כלל; והבעל יורש את כל נכסי אשתו, מדברי סופרים." (משנה תורה, הלכות נחלות פרק א הלכה י"ב) "בכל מקום, אין לנקבה עם הזכר, ירושה. אם אין לו בנים, יירשנו אביו, ואין האם יורשת את בניה." (הלכות נחלות פרק א הלכה א')
- ^ "לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש." (משנה תורה, הלכות אישות פרק יד הלכה ו'.)