לא תנאף

לא תנאף הוא מצוות לא תעשה המופיעה בעשרת הדברות, שבהם האיסור ממוקם בין האיסור על רציחה לאיסור על גניבה (שמות כ' י"ג) (דברים ה' י"ז). האיסור מופיע במקומות נוספים בתורה.

רש"י מפרש כי הביטוי "ניאוף" הוא מיוחד לקיום יחסי מין עם אשת איש ולראיה מביא פסוקים נוספים המתייחסים לכך, "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:" (ויקרא כ' י'), "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת זָרִים." (יחזקאל י"ז ט"ז). גם הרמב"ן ורבינו בחיי סוברים כמותו. חיזוק לשיטתם היא התפיסה שמביא רבינו בחיי, שהעבירות הנכללות בעשרת הדברות הן עבירות שחייבים על זדונם מיתת בית דין.

אבן עזרא וחזקוני חולקים עליו וסוברים כי זהו איסור כללי על יחסי מין בין מי שאינם נשואים זה לזה, שאחד מביטויו הוא קיום יחסים עם אשת איש. גם ספורנו סובר כמותם, אם כי הוא סובר שעיקרו של הביטוי הינו באשת איש בגלל נפוצותו אצל עוברי העבירה.

מעשה הניאוף נחשב ביהדות לאחד מהעבירות החמורות ביותר, אחת משלוש שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". בספר משלי (פרק ו' כ"ז-כ"ט), למשל, מתואר הניאוף כך:

"הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה? אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה? כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ - לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ."

בנוסף לאיסור של מעשה בפועל קיים איסור בעשרת הדברות לחמוד אשת איש במחשבה (דברים ה' י"ח).

על פי החוק המקראי אנשים שנתפסו בניאוף דינם מיתה. חז"ל פסלו ראיות נסיבתיות לחטא הניאוף ודרשו עדויות מוצקות ביותר, כך שמימוש העונש היה כמעט בלתי אפשרי.

מסכת סוטה עוסקת בדיני אישה שנחשדת על ידי בעלה בניאוף.

איסור על ניאוף קיים גם בדתות ובתרבויות אחרות.

אדם שנולד כתוצאה מניאוף הוא ממזר, שעליו קבעה התורה (דברים כ"ג, ג'): "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'". לפיכך הממזר (וצאצאיו) אינו רשאי לשאת יהודיה כשרה, והוא רשאי להינשא רק לממזרה, לשפחה או לגיורת.

אסורה לבעלה ולבועלה

כאמור, העונש על ניאוף הוא מיתה, אך עונש זה אינו מופעל בימינו. עונש המופעל בימינו הוא הכלל "אסורה לבעלה ולבועלה" - על האישה הנואפת להתגרש מבעלה, ואסור לה להינשא לזה שאתו נאפה. גם בהקשר זה נדרשת עדות של שני עדים שראו את מעשה הניאוף, עדות שאותה קשה להשיג. כאשר לבית הדין הרבני מוצגת עדות נסיבתית, למשל עדות כי האישה התייחדה בחדר בבית מלון עם גבר זר, אף שלא תמיד יחייבו את האשה להתגרש, יופעל הכלל "אסורה לבעלה ולבועלה", ואם בסופו של דבר תתגרש, הרי תהיה אסורה לאדם שעמו נאפה (על פי החשד).

כלל זה יצר בעיה לחכמי התלמוד בעת שדנו במעשה דוד ובת שבע, שהרי אם דוד נאף עם בת שבע, הרי היא אסורה לו גם לאחר מות בעלה. כפתרון לבעיה זו מובאת בתלמוד הדעה כי דוד כפה על בת שבע את היחסים באונס. במצב זה אין היא נחשבת נואפת, וממילא אינה נאסרת לא על בעלה ולא על מי ששכב עמה. בסיפור המקראי אין כל עדות לאונס, אך ברור שעצם פנייתו של מלך רב עוצמה לאשה פשוטה, ושליחת אנשי החרש שלו אליה, יכולה להיות כפייה בפני עצמה.

הסבר תלמודי אחר הוא ההסבר לפיו אדם נשוי היוצא למלחמה מפקיד מראש גט (על תנאי) בידי אשתו ע"מ שלא לעגנה (ויש אומרים: ע"מ שלא לאלמנה) ולכן - הואיל ובמקרה אוריה התקיים התנאי - רואים את בת שבע כפנויה ("מותרת לשוק") בשוכבה עם הוד מלכותו.

קישורים חיצוניים

• ניאוף, באתר דעת
• אביעד הכהן, ‏על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות, באתר דעת
• בני דון-יחיא, "בעלי רוצה למנוע ממני להתחתן עם החבר שלי", הבגדת וגם קיבלת חצי מהרכוש? לא בבית דיננו, באתר ynet

ראו גם

• ניאוף
• זנות