מיניות ביהדות

כדת העוסקת במכלול חייו של האדם, היהדות מקדישה מקום לא מבוטל לנושאי מיניות. מצוות אחדות עוסקות בנושא זה, ובהן מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למצוות אלה, כמו ליתר המצוות, מוקדש דיון נרחב בתלמוד ובספרי הלכה מאוחרים יותר. סיפורי המקרא כוללים סיפורים אחדים המציגים מגוון התנהגויות מיניות, והתלמוד מוסיף עליהם שלל סיפורים משלו.

סיפורים מיניים במקרא

בתנ"ך מובאים כמה סיפורים בעלי מוטיב בולט של מיניות:

• אדם וחוה: אדם וחוה מכסים את ערוותם לאחר אכילת הפרי מעץ הדעת.

• חם ונח: בסיפור שכרותו של נח, חם בנו רואה את אביו מתגולל עירום, ומספר על כך לאחיו, שם ויפת. מנימת הטקסט המקראי עולה, כי חם לא רק "ראה" אלא גם עשה מעשה רע כלשהו. על כך נאמר בתלמוד: "רב ושמואל, חד אמר סירסו, שני אמר רבעו [קרי: ביצע בו מעשה סדום]". המדרש גורס כי חם סירס את נח, כדי שלא ייוולדו לו עוד בנים, שגם להם יהיה חלק בארץ וכך יקטן חלקו. על כן נח קילל את כנען, בנו של חם, ואת כל צאצאיו, משהקיץ משכרותו לעבדות עולם לאחיו.

• אברם, שרי ופרעה: אברם ושרי מגיעים למצרים ואברם חושש שהמצרים ינסו להרוג אותו כדי לזכות באשתו היפה שרי. אברם מחליט שיציגו את עצמם כאח ואחות, ושרי פרעה אכן מתרשמים מיופיה של שרי ולוקחים אותה לבית פרעה בתמורה לרכוש רב שניתן לאברם בעבורה. אחרי שפרעה וביתו לוקים בנגעים כעונש על לקיחת אישה מבעלה, נודע לפרעה כי שרי היא למעשה אשתו של אברם, והוא משלח את שניהם.

• לוט ובנותיו: לאחר מהפכת סדום ועמורה, בנותיו של לוט מסיקות שכל העולם כולו נחרב, ולכן הן משקות את לוט יין על מנת לשכב עמו בעודו שיכור, בעבור המשכיות קיום המין האנושי. ממעשים אלו של גילוי עריות נוצרים, על פי המקרא, שני עמים, מואב (מאב) ועמון, שנקרא בעת הולדתו בן-עמי (פירושו: "בנו של אבי"), שמרמז גם כן על מוצא הבן. חז"ל קישרו לאחר מכן בין המתירנות המינית של עמים אלו לתחילת יצירתם, אך גם מביעים הבנה למעשיהן, ומכנים את מעשה הבנות "עבירה לשמה", דהיינו – עבירה שנעשתה לשם שמים, לפחות מנקודת מבטן של הבנות – המשך קיום המין האנושי.

• דינה ושכם: דינה הייתה הבת היחידה של יעקב. היא נאנסה על ידי שכם בן חמור, שלאחר מכן התאהב בה וביקש לשאת אותה לאישה. שכם ואביו פנו אל יעקב ובניו וביקשו שיתנו את דינה לשכם לאישה. משפחתה של דינה הסכימה בתנאי ששכם וכל בני עירו ימולו את עצמם. בזמן שבני עירו של שכם התאוששו מהמילה, הרגו אותם בניו של יעקב ללא ידיעת אביהם, בזזו את עירם והשיבו לביתם את דינה.

• יהודה ותמר: תמר נישאה לער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר נישאה, בהתאם לנוהג הייבום, לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות) – היות שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו אלא את שם אחיו. על כן נענש אונן בידי שמים במוות. על פי הנוהג אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר, אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה כי הוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו, ישבה מכוסה בצעיף כשרק עיניה ניראות וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה, כיוון שהייתה עטופה בצעיפים, והתפתה לשכב עמה. כתשלום הציע לה גדי עיזים מעדרו, אך מכיוון שהעדר לא היה עמו דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה כי זנתה, והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה. בטרם ביצוע גזר הדין הוכיחה תמר את זהות האב: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה". יהודה הודה במעשיו, ואף אמר: "צדקה ממני".

• יוסף ואשת פוטיפר: יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים - משרי פרעה. לאחר שהתגלה כאיש ארגון מוצלח הוא הושם להיות אחראי על בית פוטיפר. אשת פוטיפר חשקה לקיים יחסי מין עם יוסף, וניסתה פעמים מספר לשכנעו בדברים, אך יוסף סירב בהתמדה. לבסוף, ביום חג מקומי, נותרה אשת פוטיפר בבית בתואנה שהיא חולה וקיוותה לנצל את ההזדמנות כדי לגרום לו לשכב עמה. יוסף ברח מהבית ובגדו נשאר בידה. אשת פוטיפר שחששה מהתגלות נסיונה לבגוד בבעלה, האשימה את יוסף בנסיון לאנוס אותה. ועקב כך הוא הושם בבית הסוהר.

דמותה של אשת פוטיפר הפכה לסמל האשה המפתה, המנצלת את מעמדה מצד אחד ואת יצריו של יוסף מצד שני (במונחי ימינו, סיפור אשת פוטיפר הוא מקרה מובהק של הטרדה מינית, ולא של פיתוי). חז"ל הקדישו מדרשים ואגדות רבות לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, ראו בו את אחד המבחנים המוסריים הגדולים שעמד בהם יוסף הצעיר, ובעמידתו בפיתויה של אשת פוטיפר נתחשלה דמותו כמנהיג גדול וראוי לבני ישראל.

• פילגש בגבעה: איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לעיר גבעה, שם נאנסת הפילגש באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה.

• דוד ובת שבע: דוד המלך הבחין מגג ארמונו באישה נשואה, בת שבע, רוחצת, וחשק בה. לאחר שהרתה לו, שלח דוד את בעלה של בת שבע למלחמה על מנת שיוכל להינשא לה.

• אמנון ותמר: תמר הייתה אחות אבשלום, בתם של דוד המלך ושל מעכה בת תלמי מלך גשור. סיפור האונס שעברה על ידי אמנון, אחיה מאב, מופיע בשמואל ב' פרק י"ג. יופיה של תמר ניכר בה, ואמנון אחיה, בכורו של דוד, אהב אותה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לעיניו לביבות ותטפל בו כדי שיבריא. תמר עשתה כבקשת דוד וכשבאה לחדרו, תבע אותה למשכב. תמר הפצירה בו שלא יענה אותה "כי לא יעשה כן בישראל", אלא יבקש את ידה מאביה במקום (מתוקף מעמדה כגיורת שלפי ההלכה אין לה אחים ואחיות, הם היו רשאים להנשא), אך הוא גבר עליה ואנס אותה. תמר נותרה פגועה מאוד. היא בכתה, שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה. אבשלום אחיה ראה בצערה ואימץ אותה אליו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום, הרג אבשלום את אמנון וברח לבית סבו שבגשור.

על אהבת אמנון לתמר נאמר במסכת אבות:

	כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן.

לפי חז"ל בתלמוד הבבלי, כתוצאה ממעשה אמנון ותמר גזרו על איסור ייחוד עם אישה לא נשואה.

• רות ובועז: רות מנסה לפתות את בועז בעצת חמותה, נעמי, כדי שייבם אותה. בועז עונה שיש קרוב משפחה קרוב יותר בעל זכות היבום, אך לאחר שמתברר שזה לא מעוניין לממש את זכותו, בועז נושא את רות לאישה.

• שיר השירים: שיר אהבה של גבר ואישה זה לזו. שיר השירים מפורש במקומות רבים כאלגוריה ליחסים בין ה' לעם ישראל.

• מגילת אסתר: המיניות נמצאת ברקע הסיפור שבמגילת אסתר. אחשוורוש המלך עורך משתה ובשיאו, כטוב לב המלך ביין, הוא מזמין את ושתי המלכה "להראות העמים והשרים את יופיה". ושתי ממאנת, והמלך בחמתו מזמן את יועציו, אשר יועצים לו להוציא להורג את ושתי, ולמנות תחתיה מלכה אחרת. המלך מתחיל בחיפוש יורשת לושתי, ומצווה לכנוס את כל הבתולות מרחבי הממלכה. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר, והמלך בוחר בה כמלכה. בהמשך העלילה, לאחר גזירת המן על השמדת כל היהודים, מזמינה אסתר את אחשוורוש והמן למשתה, ובמהלכו מצליחה אסתר לגרום למלך לקצוף על המן, והמלך יוצא בחמתו אל הגינה. המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה להתחנן על נפשו, וכאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, גוברת חמתו, והוא מצווה בו במקום לתלות את המן.

היחס למיניות ביהדות

בניגוד לתפיסה המקובלת בנצרות הקתולית של גן עדן כמקום אידיאלי, לפיה אין בו יחסי מין, לפי השקפת חז"ל אדם וחוה קיימו יחסי מין בגן עדן. לפי חז"ל ישנה הכרה שלמרות צידו השלילי של יצר המין, העשוי להביא לחטאים שונים על רקע מיני, יש בו צורך לקיום העולם. יחד עם זאת ישנו ביטוי מסוים לפרישות ביחס לקיום יחסי מין בקרב יחידי סגולה.

התפישה הרווחת בחז"ל היא תפישה דואליסטית של שני יצרים המצויים באדם, היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני.

בסיפור תלמודי מפורסם (יומא סט ע"ב) מסופר שיצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם בימי שיבת ציון, ואתו בטל גם יצר המין, אולם לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה) הוחזר יצר זה, אם כי עוצמתו הוחלשה.

מדרש ידוע אחר (בראשית רבה פרשה ט) מוסר רעיון דומה:

	הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.

להלכה, הרמב"ם מציג גישה מורכבת למעשה המיני - מתירה מחד ומסתייגת מאידך:

	אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו.
– משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק כא

חיובים מיניים

פרייה ורבייה

ערך מורחב – פרייה ורבייה

מצוות פרו ורבו היא המצווה הראשונה בתורה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א כח).

"האיש מצווה על פריה ורבייה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (משנה, מסכת יבמות ו, ו). להלכה נפסק כמו הדעה הראשונה, שנשים פטורות.

בפשטות, החיוב הוא גם על מי שאינו יהודי, שכן הציווי נאמר לאדם הראשון, שעל פי האמונה הוא אבי האנושות כולה, אך המצווה אינה נכללת בשבע מצוות בני נח.

להלכה, די להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו.

מצד הדין המקורי קיום המצווה אפשרי מגיל 13, בעוד לפני גיל 13 נישואים אינם מומלצים, אולם כיום נישואי קטינים אינם מומלצים, והרבנות הראשית לישראל פועלת למניעתם בקרב קהילות קטנות שבהן הייתה מקובלת תופעה זו.

החיוב, בשונה ממצוות אחרות, חל רק מגיל 17 לדעת הרמב"ם, או 18 לפי פוסקים אחרים. הימנעות אחרי גיל 20 זו עבירה, והאדם נחשב למבטל מצוות עשה.

עונה

ערך מורחב – מצוות עונה

בנוסף למצוות פרו ורבו, שלקיומה משמשים יחסי מין, מוטלת על הגבר מצוות עונה – המצווה לקיים יחסי מין עם אשתו (בעת שאינה נידה). מקור המצווה בספר שמות, שבו נאמר ביחס לאמה עברייה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא י). המצווה היא מצוות לא תעשה, שהרי כתוב "לא יגרע", וברשימת המצוות של הרמב"ם היא מופיעה בהתאם כמצווה רס"ב ברשימת מצוות לא תעשה. יחד עם זאת, קיומה אינו מתאפשר בדרך של הימנעות מעשייה, אלא מצריך עשייה מצד הבעל.

המשנה במסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה:

	המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.

הרמב"ם עוסק בכך בספרו משנה תורה]], וכותב:

	אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כ"א, י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול, ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.

עד כדי כך חשובה המצווה, שלכהן הגדול אסור לכהן בתפקידו אם איננו נשוי, ובתלמוד אף נאמר "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות ס"ג, ע"א) על פי הקבלה וספר הזוהר, בית שלא מתקיימים בו יחסי מין – אין השכינה שורה בו.

איסורים מיניים

איסור גילוי עריות, העוסק ביחסי מין אסורים, הוא מהאיסורים החמורים ביותר בתורה, ונמנה עם שלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור" ועונשן בכרת או בסקילה. ילד שנולד כתוצאה מגילוי עריות הוא ממזר, שאסור בנשיאת אשה רגילה ורשאי לישא רק ממזרת או שאר נשים חסרות ייחוס.

פירוט איסורי העריות מצוי בספר ויקרא י"ח (פרשת אחרי מות). האיסור כולל קיום יחסי מין בין קרובי משפחה, דהיינו, קיום יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לִבנהּ, בין אח לאחות, וכן יחסי מין בין אשת איש ובין מי שאינו בעלה, אף שאינם קרובים. בנוסף האיסור כולל את אשת האב, אף שאינה אמו, אשת אחי האב, אחות האישה, אשת האח, חמות ועוד. משכב זכר נכלל אף הוא באיסור עריות. משכב בהמה - יחסי מין בין אדם לבעל חיים - אסור אף הוא.

היהדות קובעת כי גם לבני עמים אחרים נאסר גילוי עריות; איסור זה הוא אחד משבע מצוות בני נח.

הנישואים הם המסגרת המותרת היחידה לקיומם של יחסי מין (ובימים קדומים גם מוסד הפילגש).

הומוסקסואליות

התורה אוסרת באיסור חמור על שני גברים לקיים יחסי מין אנאליים. מקור האיסור בפסוק מספר ויקרא: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח כ"ב), והעונש עליו נלמד מפסוק המופיע שני פרקים לאחר מכן באותו הספר: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ' י"ג). העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. האיסור בתורה הוא על יחסי מין אנאליים בלבד, כפי שמפרש רש"י: "כמכניס מכחול לשפופרת".

חז"ל הוסיפו סייגים לאיסור זה, ואסרו על גבר להעמיד עצמו במצב שעלול להביאו לעבור עבירה. לדוגמה: אסרו חז"ל על שני רווקים לישון תחת שמיכה אחת.

יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים בהם הגיע אחד הגברים לשפיכת זרע, אסורים מאותה סיבה שאוננות אסורה, משום שפיכת זרע לבטלה.

מימוש נטייה מינית לסבית לא נאסר במפורש בתורה, אולם הוא אסור על פי ההלכה וזאת בהתבסס על דרשת הספרא על הפסוק "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו" (ספרא אחרי מות פרשה ט). במאה ה-12 הגדיר הרמב"ם את מעשה "נשים המסוללות זו בזו" כאיסור לאו, וכך פסקו למעשה פוסקים לאורך הדורות.

כמו כן, היחס ההלכתי לשינוי מין הוא שלילי. ההלכה אוסרת על ניתוחים לשינוי מין וכן על לבישת בגדי המין השני.

בישראל פועלים ארגונים אחדים של הומוסקסואלים דתיים, המנסים לקיים אורח חיים דתי מבלי להתכחש לנטייתם המינית.

אוננות

על אף שהאוננות אינה אסורה במפורש בתורה, ההלכה ומסורת התורה שבע"פ רואות בה איסור הלכתי וחטא גדול. היחס אל הזרע הוא כאל חי בפוטנציה, ואל האוננות כמעין רצח שבו האדם מחסל את בניו הפוטנציאליים.

ההלכה מתירה לקיים יחסי מין עם נשים הרות ומבוגרות, על אף שאין בהם פוטנציאל רבייה, לשם קיום מצוות עונה, אך חז"ל שוללים את האוננות, מכיוון שבעיניהם המיניות קיימת לצורך הקשר בין גבר לאישה המיוחדת לו. מכאן ניתן ללמוד שהמונח "זרע לבטלה" אינו מכוון לבטלה מהולדה אלא פשוט לבטלה "שלא לצורך". כלומר כל סוג של שפיכת זרע שלא במהלך קיום יחסי מין עם אישה נקרא "זרע לבטלה". האיסור התלמודי על הוצאת שכבת זרע לבטלה (שז"ל) התעצם במהלך הדורות וקיבל ממדים מיתיים. מבחינת המינוח, הוצאת שז"ל בכוונה מכוּנה אוננות, ואילו הוצאה שלא בכוונה מכונה "ראיית קֶרי" או קרי לילה.

יותר מכל נושא אחר בתחום הארוס והדת, זכתה סוגיית שכבת הזרע לפיתוח מיסטי מסועף. בדורות האחרונים פותחו ביתר עוז הדימויים הקבליים המיתיים בנושא, כשהם תומכים בהתמדת תחושת החטא ובהעמקת רגשי האשמה הכרוכים בה, וממילא לתודעת כישלון וחטא בתחום זה. מסורת הקבלה מרבה במיוחד לגנות את האוננות, וקיימת בה דעה כי מניצוצות החיים המתפזרים עם הזרע המבוזבז נוצרים מלאכי חבלה. בכתבי האר"י כתוב כי האוננות במיוחד מאריכה את הגלות ומעכבת את הגאולה. בספר הזוהר אף נאמר כי חטא הוצאת זרע לבטלה הוא החטא היחיד שאין לו כפרה. מקובל להבין שאין כוונת הזוהר כפשוטו, אלא שהכוונה היא להרתיע את האדם מן החטא.

אחד מן הביטויים של היחס הציבורי לאוננות מצד היהדות בדורנו הוא ארגון עצת נפש שהקים הרב שלמה אבינר, שכחלק מפעילותו מנסה לעזור לנערים להפסיק לאונן.

היחס לאוננות של אישה מתון יותר בהלכה, אף שיש פוסקים כמו הרב יוסף חיים ("הבן איש חי") והרב משה פיינשטיין , שאוסרים אותה ומשווים אותה לאוננות של גבר, כל היתר סוברים שהאיסור הוא על הוצאת זרע לבטלה, שאינו קיים באישה.

איסורים נוספים

• יחסי מין פולחניים - "לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כ"ג י"ח).
• יחסי מין בין יהודים לגויים - אף שבית דין אינו עונש על כך, קיימת הוראה לא מחייבת של "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו".
• אונס - לאונס נקבעים סוגים שונים של עונשים, בהתאם למצבה המשפחתי של הנאנסת (נשואה, מאורסה או רווקה) ובהתאם למקום האונס (בעיר או בשדה), המשפיע על יכולת הנאנסת להזעיק עזרה.

מאפייני יחסי המין הרצויים

ערך מורחב – יחסי מין ביהדות

על פי ההלכה, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון. מפרט הרמב"ם:

	אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות."
– משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, י [ט]

מין וגינאלי נקרא "ביאה כדרכה", ואצל בני זוג נשואים, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת לגירושין.

מין אנאלי הוא בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים, ומין אנאלי נקרא בתלמוד "ביאה שלא כדרכה" או "הפיכת השולחן". בעלי התוספות סוברים שאקט זה מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע.

"ביאה דרך איברים" (שוכב עמה בקירוב בשר), ובכלל זה מין אוראלי - אינו נחשב לקיום יחסים של ממש, ואינו נחשב לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הדבר נעשה במסגרת יחסים אסורים.

שולחן ערוך, בניגוד לתפיסה המקובלת בהלכה‏‏, שולל מכל וכל מין אוראלי, בכותבו (סימן ר"מ): "אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם, אין לו בושת פנים, ועובר על והצנע לכת, ומעביר הבושה מעל פניו. ... וכל-שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה, ועובר גם על 'בל תשקצו את נפשותיכם'".

קיצור שולחן ערוך קובע מגבלות אחדות על קיום מצוות עונה, ובהן:

	לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה. וכן לא ישמש כשהיא שנואה לו או שהוא שנוא לה, דאמרה ליה: לא בעינא לך ואף על פי שרצויה בתשמיש. וכן אם גמר בלבו לגרשה והיא אינה יודעת אף על פי שאינה שנואה לו אסור לשמש עמה. גם לא ישמש עמה כשהיא ישנה ממש, גם לא ישמש כשהוא שכור, או היא שכורה.
– סימן קנ, סעיף יג

הרחיב בעניין זה הרב יעקב קנייבסקי, שכתב:

	כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא נתונה לפני ארי שדורס ואוכל. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה.
– אגרת חיובי הבעל לאשתו במצוות עונה אות ב'

במסגרת דיני טהרת המשפחה אסור קיום יחסי מין עם אישה בזמן שהיא נידה - תקופת הווסת ושבעה נקיים שלאחריה, המסתיימת בטבילת האישה במקווה.

בשתי תעניות - יום הכיפורים ותשעה באב - הנמשכות יממה שלמה, נמנה איסור תשמיש המיטה עם חמשת איסורי ההנאה בשל התענית.

צניעות

ערך מורחב – צניעות

צניעות במשמעה הרחב מייצגת אופן התנהגות מוסרית, בזיקה לענווה. במהלך הדורות הפכה הצניעות בתחום המיני לחלק המרכזי במושג הצניעות, הן בהלכה והן במחשבה היהודית. תחום זה זכה לניסוחים חמורים^{[דרושה הבהרה]}, שתרמו ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית להעצמת רגשות האשם ולהנכחת תודעת ה"יצר הרע" אצל יהודים רבים שלא עמדו ברף ההתנהגות שהציבו לעצמם.

בספרות חז"ל נשים זוכות בתואר צנועות בדרך כלל בהקשר המיני. כך מציינת הגמרא לשבח את שרה אמנו, שהייתה באוהל בעת ביקור המלאכים אצל אברהם, "להודיע ששרה אמנו צנועה הייתה", רחל, שנאמר שבשכר צניעות שהייתה בה זכתה ויצא ממנה שאול, ועוד דוגמאות רבות.

התנהגות צנועה של הפרט ושל הציבור בתחום המיני נקשרת אצל חז"ל - ובעקבותיהם גם בספרות המוסר הכללית והקבלית - למושגי ה"קדושה" וה"טהרה", בעוד שהתנהגות לא צנועה קשורה למושג ה"טומאה". למשל, ויקרא פרק יט, ב: "קדשים תהיו כי קדוש אני ה אלהיכם", ורש"י שם מפרש, בעקבות ויקרא רבה פרשה כד: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".

גדרי הצניעות המוטלים על האישה שונים מאלה המוטלים על האיש. הבדלים אלה נובעים – בין השאר – מתפישות שונות של תכונות האישה לעומת תכונות האיש. הדימוי הנשי בעת העתיקה ובימי הביניים בעולם המסורת היהודית היה מבוסס לא רק על כתבי הקודש ועל המסורת הפרשנית שלהם, אלא גם על התאוריות המדעיות של אותן תקופות. מחקרים השוואתיים מצביעים על הדמיון בתפישת האישה בתקופות אלה בתרבות היהודית, הנוצרית והמוסלמית.

בתקופה התלמודית אך במיוחד בימי הביניים התעצמו החרדות מפני הנשים ומפני מיניותן. לטענתם, תאוותה המינית של האישה היא גדולה ביחס לגבר. יש לאישה כוחות דמוניים, שבאמצעותם היא מפתה את הגברים, וגם מסכנת את חייהם. ר' יונה גירונדי אף ראה בכוח הפיתוי הנשי סכנה גדולה מסכנת המוות. כוחה הדמוני של אישה נחשב גדול במיוחד בעת נידתה.

מצד שני, הגבר נתפש כבעל תאוות וכמי שקשה לו לעמוד ביצרו. בעקבות דימוי זה, האישה נדרשת לשמור על צניעותה, בין השאר כדי שלא להוות מכשול לגבר, העלול להכשל באיסורים הלכתיים מחמת יצריו. ראו, למשל, פירוש המשניות לרמב"ם בנושא עזרת נשים במקדש "...כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים". גם ההנחיות למבנה עזרת הנשים בבתי הכנסת בנויים על הנחה זו, למנוע בעיקר הסתכלות של גברים בנשים ולא להפך.

גדרי הצניעות המופנים לאישה כוללים כיסוי של גופה, וכן הוראות שנועדו להצניע את האישה ולהדיר אותה ממעורבות יתרה עם חברת הגברים.

אחד האיסורים הקשים ביותר להתמודדות המוטלים על הגבר הוא הרהורי עבירה. איסור זה הוא יוצא דופן מאיסורים אחרים החלים רק על מעשים ולא על מחשבות. איסורים אחדים באו למנוע הרהורי עבירה:

• קול באישה ערווה - איסור על האזנה לשירת אישה.
• איסור הסתכלות בערווה - איסור הסתכלות באישה כאובייקט מיני. בחברה החרדית איסור זה שהועמק, הודגש והורחב בתחומי החיים השונים, משמש כאחד היסודות להפרדה מגדרית, והגיע אף לאיסור הצגת תמונות נשים מכל סוג שהוא בפרסומים החרדיים.
• שמירת נגיעה - נגיעה כגון לחיצת יד לשלום, ואפילו חיבוק ונישוק שלא ב"דרך חיבה", שנויים במחלוקת של פוסקים אחרונים. רוב הפוסקים אוסרים, אך מספר פוסקים חשובים מתירים. רבני הציונות הדתית בימינו כגון הרב שלמה אבינר מבקשים להעמיק את ההפרדה בין גברים ונשים באמצעות הפלגה בחומרת האיסור הזה, למשל דרך מושג "שמירת נגיעה" שהתפתח בשנים האחרונות בתנועות נוער דתיות כגון בני עקיבא.
• איסור ייחוד - קבוצת הלכות מפרטת את התנאים בהם נאסר על האיש לשהות ביחידות עם אישה. בין סייגים אלו נדון גם האיסור לרווק ללמד ילדים כדי שלא תיווצר ההזדמנות להתייחד עם אמותיהם, ייחוד רופא עם חולה, מורֵה עם תלמידה ועוד.

לקריאה נוספת

• יהודה ברנדס, אגדה למעשה - עיונים בסוגיות משפחה חברה ועבודת השם, ספריית אלינר, 2005, עמ' 153–181.
• דניאל בויארין, הבשר שברוח : שיח המיניות בתלמוד, תרגם עדי אופיר]], הוצאת עם עובד, 1999.
• דוד ביאל, ארוס והיהודים, תירגמה מאנגלית - כרמית גיא, עם עובד, תשנ"ה 1994.
• גלית ‬חזן-רוקם, "החוט המשולש - על מיניות, זוגיות ונשיות ביצירת חז"ל", תיאוריה וביקורת 7, 1995 עמ' 255-264 ‬
• ישי רוזן-צבי, "יצר הרע, מיניות ואיסורי ייחוד : פרק באנתרופולוגיה תלמודית", תיאוריה וביקורת 14 1999, עמ' 55-84 ‬

ראו גם

• יחסי מין ביהדות
• יחסי מין