הבדלים בין גרסאות בדף "יחסי מין ביהדות"

מתוך ויקיסקס
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
(17 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
'''יחסי אישות''' הוא כינוי ל[[יחסי מין]] בין [[גבר|איש]] ו[[אישה]] נשואים. בהלכה היהודית קיום יחסי אישות הוא מחיובי הבעל כלפי אשתו ומחיובי האישה כלפי בעלה. הבעל מצווה על כך ב[[מצוות עונה]]. כאשר אחד מבני הזוג מסרב לקיים יחסי אישות חלים עליהם דין מורדת, שעונשו נקנס בסכום כספי המתווסף או נגרע (לפי בן הזוג המורד) מה[[כתובה]].
+
בהלכה היהודית, '''יחסי אישות''' (או '''תשמיש המיטה'''), לרוב הוא הכינוי ל[[יחסי מין]] שמקיימים [[גבר]] ו[[אישה]] ה[[נישואים|נשואים]] על פי התורה, כשכיום אלו יחסי המין היחידים הזוכים ללגיטימציה הלכתית{{הערה|בתנ"ך ובהלכה מוכר גם מושג ה[[פילגש]], שהיא בת זוג קבועה ל[[יחסי מין]] שאינה במעמד של [[אישה]] נשואה. מוסד הפילגשות התקיים בחלק מקהילות ישראל עד לימי הביניים, אך כלליו שנויים במחלוקת הלכתית, ודעת הרמב"ם היא שמאז מתן תורה הפילגש מותרת למלכים בלבד. במציאות החברתית המתנגדת ל[[פוליגמיה]], ההיתר אינו מקובל בקרב הציבור הדתי, המעלה על נס את הנישואים כאידאל.}}. על פי ההכלה, לאיש ולאישה יש מחויבות הדדית לקיום יחסי אישות מלאים, שעל מנת כן הם עמדו ונישאו. הבעל אף מצווה על כך ב[[מצוות עונה]]. וכאשר אחד מבני הזוג מונע קיום יחסי האישות, חל עליו דין [[מורדת על בעלה|מורד/ת]], שבהתאם להלכות אלו, ההימנעות עלולה להוות עילה ל[[גירושין]] ולוויתור על כסף ה[[כתובה]].
  
בספרות התורנית ישנם הלכות והנחיות מפורטות לגבי האופן והזמן המתאים לקיים יחסי אישות. נושא זה נידון בהרחבה על ידי חז"ל שדנו על יחסי אישות בלשון נקייה, על פי המקובל בדורם. כל ההלכות הללו מתייחסות אך ורק לזמן שבו הבעל והאישה אינם אסורים זה לזה מצד דיני [[טהרת המשפחה]].  
+
בחז"ל ובספרי ההלכה, מופיעות הלכות והנחיות לאיסור ולהיתר לגבי האופן והזמן והדרך לקיים יחסי אישות. כל אלו נסובים בזמן שהאישה טהורה לבעלה, אולם בזמן שהיא [[נידה]] (בזמן ה[[וסת|ווסת]]) נאסר אף המגע בין הבעל לאשתו, עד ש[[טבילה|תטבול]] כדין.
  
היהדות רואה את ה[[תשוקה|תאווה]] ואת ה[[הנאה]] ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. הרמב"ן אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - נבל ברשות התורה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה הנכונה ובאופן של קדושה ו[[צניעות]].
+
בספרות התורנית העוסקת בהלכות אלו, נעשה שימוש בכינויים שונים לתיאור הפרטים הקשורים ביחסי מין, עקב הרצון להשתמש בלשון נקייה, וכך למשל איבר המין מכונה "אותו מקום" לשני המינים.
  
==כינויים ליחסי אישות ביהדות==
+
היהדות רואה את ה[[תשוקה|תאווה]] ואת ה[[הנאה]] ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה הנכונה ובאופן של קדושה ו[[צניעות]]. מכל מקום, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, והרמב"ן אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - נבל ברשות התורה.
[[קובץ:Israëls-A Jewish Wedding-1903.jpg|שמאל|ממוזער|250px|יוסף ישראלס, 1903: ''חתונה יהודית'']]
 
#על פי רוב, יחסי אישות מכונים בתורה בלשון '''ביאה''', למשל, {{ציטוטון|וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ"|בראשית יט, לא}}.
 
#כינוי נוסף ליחסי אישות במקרא הוא '''ידיעה''', למשל, "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד א). הרמב"ן מסביר שידיעה מהותה הבנת עניין חיצוני וקירובו אל השכל, וגם הזיווג - לפי התורה - מבטא קירבה של שני אנשים מבחינה גופנית רוחנית ונפשית.
 
#גם המילה '''שכיבה''' הושאלה לתאור [[יחסי מין]] בתורה. יחסים כפויים במקרה של שכם ודינה שעליו סופר: {{ציטוטון|וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ"|בראשית לד ב}} או אצל אבימלך: {{ציטוטון| כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ}}{{הערה|בראשית כו י}}.
 
#השורש '''ש.ג.ל''' להטיותיו, שמשמעותו הזדווגות, נחשב לשלילי, על כן בחלק מאיזכוריו, השורש מופיע אך בגרסת הכתיב, ואילו בגרסת הקרי (הצורה בה נקראת המילה) משתנה המילה ללשון משכב{{הערה|1=ראו למשל: דברים כח ל ו[http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%A2:%D7%A8%D7%A9%22%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9B%D7%97_%D7%9C רש"י שם], ישעיהו יג טז.}}.
 
#'''תשמיש המיטה''' (או משימושי המיטה) הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות ברבים ממקורות היהדות מאז ימי הביניים.
 
# בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי '''חיבור'''.
 
  
בנוסף, נוצרו במשך הדורות כינויים ומונחים הרומזים רבים, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר"; וכן ביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתיה{{הערה|לדוגמא: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".}}.
+
==כינויים ליחסי אישות==
 +
'''תשמיש המיטה''' (או '''תשמיש''' בקיצור), הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז התנאים חכמי המשנה, כאשר בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי '''חיבור'''. בנוסף, במשך הדורות נוצרו כינויים ומונחים רבים בלשון רמז, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כן נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".
  
 
בספר שולחן ערוך ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות '''הלכות צניעות'''. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים [[צניעות|בצנעה]], ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".
 
בספר שולחן ערוך ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות '''הלכות צניעות'''. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים [[צניעות|בצנעה]], ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".
  
== היחס ליחסי אישות ==
+
המונח '''יחסי אישות''', הוא מונח מודרני וחדש יחסית, שמורכב מהמונח החילוני "יחסי מין" ומהמונח ההלכתי "הלכות אישות" המופיע במשנה תורה לרמב"ם{{הערה|יש לציין ש"הלכות אישות" הם הלכות שמתייחסות לכל הדברים שבין האיש לאישה, ולאו דווקא לקיום יחסים. למעשה, הלכות אלו מפוזרות ברמב"ם, ואין אפילו פרק אחד שמתמקד ביחסי מין בין איש לאשתו.}}. מונח זה מופיע רבות בספרות השו"ת לאחר תחילת המאה ה-20, אך אינו מונח הלכתי בעיקרו. ואמנם, רוב הספרות הרבנית המאוחרת (עד זמנינו) בחרה להשתמש במונח המסורתי – תשמיש המיטה.
{{חלונית2|כותרת=הרמב"ם מציג גישה מורכבת ליחסי אישות - מתירה מחד ומסתייגת מאידך|תוכן=
 
"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."
 
|מקור=משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כא.}}
 
  
במקורות היהדות ישנן אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם. זאת, בשונה מתפיסתם של יחסי אישות בחלק בחלק מדתות המזרח כגון הבודהיזם, או בנצרות הקתולית הרואה במיניות אמצעי לצורך קיום העולם בלבד, בהנאה ממנה חטא, ורואות כדמויות מופת במי שנוהגים פרישות מוחלטת מיחסי אישות.  
+
המונח "יחסי אישות" הוא כיום גם מונח משפטי נפוץ בבית המשפט ובבתי דין רבניים, כמו גם בניסוח החוק של מדינת ישראל, ולעתים מונח זה מתייחס לבני זוג שאינם נשואים. הערך הנוכחי מתייחס לשימוש המצוי ב"יחסי אישות" - יחסי מין הרצויים (וכתחליף למונח התורני "תשמיש המיטה"). שאר ענייני מין ביהדות, כמו יחסי מין אסורים, סיפורים מיניים בתנ"ך, [[אוננות]], צניעות, וכדומה, מפורטים בערך [[מיניות ביהדות]] ובערכים הרלוונטיים.
  
בכל האמור להנאה והמנעות ממנה, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית, המושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי חז"ל ישנם ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם. בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי שיבת ציון, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת [[פרייה ורבייה]]) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה){{הערה|מתורגם מיומא סט ב.}}:
+
== רעיונות מרכזיים ==
 +
במקורות היהדות ישנו מגוון של אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם.  
  
{{ציטוטון|אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו}}.  
+
ההלכה מטילה איסורים שונים ביחסי אישות, מתוך השקפה שלא ניתן לספק את היצר המיני אלא על ידי הגבלתו, וכדברי חז"ל; "איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב". ישנן שתי הגבלות בולטות. האחת היא כי יש לקיימם רק במסגרת ה[[נישואים]], ובכלל זה לא [[גילוי עריות|בין קרובי משפחה מדרגת קירבה גבוהה]]. לחריגה מאיסור זה נקבעו עונשים שונים, ששיאם עונש מוות. השנייה היא כי במשך חלק ניכר מימי [[המחזור החודשי]], שבהם האישה [[נידה]], אסור לזוג לקיים יחסי אישות.  
  
מדרש ידוע אחר מוסר רעיון דומה:
+
{{חלונית2|כותרת=יחסי אישות על פי הרמב"ם: האישה|תוכן=
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.|מקור=בראשית רבה פרשה ט}}
+
כן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור."
 +
|מקור=משנה תורה, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח.}}  
  
הרמב"ם כתב במורה נבוכים שחוש המישוש הוא מגונה, כיוון שהוא נותן העדפה לאכילה ומשגל:{{הערה|הרמב"ם בעקבות אריסטו, במורה נבוכים [http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_36.htm חלק ב', פרק ל"ו].}}. {{ציטוטון|ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות}} הרמב"ן כתב שאין זה דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי:{{הערה|אגרת הקודש לרמב"ן.}}{{ציטוטון|ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם".}} הרב יצחק אייזיק שר טוען כי דברי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר{{הערה|בקונטרס "קדושת ישראל" הוא מבאר על פי דברי הרמב"ם עצמו במורה נבוכים ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים '''המעדיפים''' את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב (ויקרא יח י); "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין..."}}.
+
בכל האמור להנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי חז"ל ישנו ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.
 +
{{חלונית2|כותרת=יחסי אישות על פי הרמב"ם: האיש|תוכן=
 +
"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."
 +
|מקור=משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א.}}
 +
בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי שיבת ציון, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של חכמי ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת [[פרייה ורבייה]]) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה){{הערה|בבלי: "אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו".}}. במדרש בבראשית רבה מובא רעיון דומה:
 +
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.|מקור=בראשית רבה, פרשה ט}}
  
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:
+
הרמב"ם במורה נבוכים צידד בדברי אריסטו, לפיהם ההנאה המינית מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות{{הערה|"ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות". הרמב"ם במורה נבוכים, [http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_36.htm חלק ב', פרק ל"ו].}}. אך מחבר איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן חלק על אריסטו, וכתב שיחסי אישות הנעשים באופן הנכון ובכוונה הראויה אינן דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי{{הערה|ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם"... "נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו." '''אגרת הקודש''' המיוחסת לרמב"ן.}}.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.|מקור= "ובקשתם משם", '''איש ההלכה''', עמ' 209.}}
 
  
השקפת היהדות הקונסרבטיבית, עולה בקנה אחד עם ההשקפה האורתודוקסית שההלכה היא הדרכה מחייבת, אך לפי התקופה יש לרבנות מטעמה סמכות לשנות או לתקן פרט כזה או אחר.
+
הרב יצחק אייזיק שר טוען כי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר{{הערה|בקונטרס "קדושת ישראל" מבוארים דברי הרמב"ם ב'''מורה נבוכים''' ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב בפירושן על ויקרא יח י: "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין...".}}.
  
עד כה, לא נמצא התייחסות של היהדות הרפורמית למה שנכתב בנושא זה בספרות התורנית. זאת מכיוון שביהדות הרפורמית אין פסיקה או הלכה מחייבת, מתוך אמונה שעצמאותו של הפרט חשובה יותר במרבית תחומי הפרט. קיומן או אי קיומן של מצוות אלו נתון להחלטה האישית של כל אחד ואחד. באופן כללי, היהדות הרפורמית סבורה שיש לפרש את המצוות כמערכת של הנחיות כלליות ולא כרשימה של הגבלות{{הערה|על פי דברי הרב יהורם מזור. ובהרחבה ראו [http://www.reform.org.il/Heb/IMPJ/platform.asp כאן], באתר reform.}}.
+
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:
 +
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.|מקור= "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.}}
  
===מטרות===
+
חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני: קיום מצוות [[פרייה ורבייה]], יצירת שלום ואחדות בין בני הזוג ותועלת רפואית לתיקון ה[[עובר]] והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ה[[הריון]] השונים.
חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני:
 
*קיום מצוות [[פרייה ורבייה]].
 
*ליצור שלום ואחדות בין בני הזוג.
 
*תועלת רפואית לתיקון ה[[עובר]] והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ה[[הריון]] השונים{{הערה|נדה לא א}}:
 
{{ציטוטון|שלושה חדשים אחרונים תשמיש יפה לילד, שמתוך כך יצא הוולד מלובן ומזורז}}
 
*בספר הזוהר נמצא היבט נוסף במטרתם של יחסי האישות, והוא הורדת השפע האלוהי לעולם; מאמרי הזוהר מהללים את החיבור בין האיש לאישה בקדושה כמתקנים עולמות, וטענים כי הנמנעים מהם (אפילו כשאין אפשרות ללדת על ידי ביאה זו) גורם להפסקת הורדת השפע האלוהי מעולמות עליונים לעולמות התחתונים שבהם דרים בני האדם{{הערה|זוהר, חלק א דף יב, עמוד ב.}}.
 
  
 
===תאווה===
 
===תאווה===
חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג{{הערה|מדרש קהלת רבה (יב ה): "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". מדרש כלה רבתי ב: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".}}. חכמים אף ראו לנכון לשבח את אנשי בית מונבז המלך (שלא היו יהודים), על שקיימו יחסי אישות בשעות היום, מכיוון שהם עשו זאת כדי שלא יהיו עייפים, מפני שבזמן עייפות אין כל כך תאווה. בפועל - הם לא שיבחו אותם על כך, בגלל שליהודי אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן מחשיך את הבית){{הערה|נדה יז א ובמפרשים שם.}}. בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים וצדיקים{{הערה|בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש כתב כך (נתיב ג שער ד): "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי '''רוב תאוותם''' תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".}}. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוותו{{הערה|'''שיטה מקובצת''' בשם הרא"ם, ו'''תוספות ישנים''' בנדרים כ.}}.  
+
חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג{{הערה|כך למשל, במדרש קהלת רבה (יב ה) נאמר: "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". במדרש כלה רבתי (ב) נאמר: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".}}. מנהג אנשי בית מונבז המלך, שהתגיירו, היה לקיים יחסי אישות בשעות היום כדי שלא יהיו עייפים וחסרי תשוקה. חכמים ראו בחיוב את הרעיון של עוררות התשוקה המינית, עם זאת הם לא שיבחו אותם על כך בגלל שלהלכה אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן הבית מוחשך). בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים וצדיקים{{הערה|וכך למשל, בספר שבילי אמונה' (נתיב ג, שער ד) לנכד הרא"ש נכתב: "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי רוב תאוותם תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".}}. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוות האיש{{הערה|'''שיטה מקובצת''' בשם הרא"ם, ובדומה ב'''תוספות ישנים''' בנדרים כ.}}.  
  
ב'''ספר חסידים''' מובא: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה|מקור=ספר חסידים{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=99 סימן שסב]}}}}
+
בספר חסידים מובא: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה|מקור=ספר חסידים{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=99 סימן שסב]}}}}
הרמבמתייחס לחשק ולרצון של שני בני הזוג:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אותו החיבור אם אינו נעשה ברוב חשק אהבה ורצון, אין השכינה שורה בו|מקור=רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ו'.}}
+
באיגרת הקודש המיוחסת לרמבנכתב, שאם אין מצד שני בני הזוג הרבה חשק אהבה ורצון - אין השכינה שורה בתשמיש.
  
בספרות ההדרכה הדתית לאומית, ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי{{הערה|הרב שמואל אריאל, '''עת דודים''' (מאת הרב אלישיב קנוהל) עמ' 44. נעמי וולפסון, '''מרחק, נגיעה''', עמ' 122.}}. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב ישראל אליהו וינטרוב הגדיר זאת כך; "כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי"{{הערה|"שהכל ברא לכבודו" עמוד קד.}}.
+
בספרות ההדרכה הדתית לאומית, ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי{{הערה|הרב אלישיב קנוהל, בתוך: הרב שמואל אריאל, '''עת דודים''' עמ' 44. בדומה: נעמי וולפסון, '''מרחק, נגיעה''', עמ' 122.}}. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב ישראל אליהו וינטרוב הגדיר זאת כך; כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי{{הערה|'''שהכל ברא לכבודו''', עמ' קד.}}.
  
לפי חז"ל, בשעת קיום יחסי אישות תאוות האישה גדולה משל האיש. אמנם, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש{{הערה|תאוות האישה מרובה - רש"י בבבא מציעא פד א, וכן באור החיים ויקרא יב; "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול". צערו של האיש מרובה - ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן בכתובות סד ב: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים".}}.
+
לפי חז"ל, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש{{הערה|ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן בכתובות סד, ב: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים"}}. אמנם, ברש"י בתלמוד כתוב שתאוות האישה גדולה משל האיש{{הערה|רש"י בבבא מציעא פד, א. ובפירוש אור החיים על ספר ויקרא (יב) נכתב: "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול".}}.
  
האור החיים מפרש על הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את [[תשוקה|תשוקתה]], כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה{{הערה|אור החיים בראשית ג טז}}.
+
האור החיים מפרש את הפסוק בספר בראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את [[תשוקה|תשוקתה]], כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה.
  
 
===הנאה===
 
===הנאה===
חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה "אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו"{{הערה|רש"י בסנהדרין נח ב. וברוקח (בראשית ב כה): "כי על ידי שנהנין זה מזה [בקירוב בשר] יאהבו זה את זה".}}. מכאן נראה, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות לתענוג במצוות, ועל פי זה כתב האגלי טל בהקדמה לספרו: "עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה - עיין פירוש רש"י סנהדרין דף נח עמוד א"{{הערה| לאחרונה נמצאו דברים דומים בדבריו של רבי אברהם מן ההר (נדרים מח עמוד ב): "שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".}}.
+
חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה ([[מין אנאלי]]) לא שייך "ודבק באשתו", בגלל שהאישה אינה נהנית מזה ואין אחדות ביניהם. כלומר, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות למרכיב התענוג שבלימוד תורה.
  
למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כדבר מאחד, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים סימן רמ) שיש לקצר בתשמיש '''ולמעט הנאתו''', ומצד שני פוסק (באבן העזר סימן כה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".
+
למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כחוויה מאחדת של בני הזוג, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים, סימן ר"מ) שיש לקצר בתשמיש ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר, סימן כ"ה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".
  
חז"ל ראו חשיבות בכך שקודם תגיע האישה ל[[אורגזמה|הנאה]] על ידי בעלה. בתלמוד מובא: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים?... בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה – נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן"{{הערה|נדה לא ב, על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד. הרשב"ץ (במסכת אבות פ"ג) גם מתייחס להזרעה כהנאת האישה "שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג". אמנם, בסוגיא אחרת בתלמוד, יש מפרשים שזרע אצל האישה הכוונה לביצית ותהליך ה[[ביוץ]]{{הערה|על פי הרמב"ם בפירוש המשניות נידה ב ה, וכן בהלכות איסורי ביאה ה ד. וכן בספר '''שבילי אמונה''', עמ' קעז.}}, אך אין זה קשור לסוגיא זו, שהרי הביוץ חל פעם בחודש בלא קשר ליחסי האישות.}}. על פי התלמוד (נדה לא), "הרבה עשו כן ולא הועיל להם", ולכן "יבקש רחמים ממי שהבנים שלו". כלומר, לפעמים מקבל "שכר" על המאמץ שהוא עושה להנות את אשתו, אבל אין בהכרח קשר מובהק (טבעי) בין הנאת האישה לבין מין העובר.
+
בספר "מנורת המאור" כתוב שלא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה{{הערה|יצחק אבוהב, '''מנורת המאור''', כלל קפה.}}. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, כגון תפילות, כוונות המחשבה, וכדומה - הוא קודם הביאה, אבל בשעת הביאה אי אפשר שלא ליהנות{{הערה|'''דרך פיקודיך''', מצווה א, ח, בשם החוזה מלובלין.}}. רבנו בחיי הסביר בספרו "חובות הלבבות" כי תחושת התענוג שמתלווה ליחסי אישות, היא שכר על קיום מצוות פרייה ורבייה{{הערה|'''חובות הלבבות''', שער הפרישות, פרק א. אף רבי יוסף קארו, בספרו שולחן ערוך כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא", אורח חיים ר"פ.}}. כמו כן, חכמי ישראל התייחסו להנאת האישה, וציינו את חשיבותה בכך שכדאי לבעל לגרום קודם הנאה לאישתו ורק לאחר מכן להזריע{{הערה|בבלי נדה עא א: "בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן", על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד.}}.
  
בספר מנורת המאור כתוב: "לא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה..."{{הערה|מנורת המאור כלל קפה}}. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, תפילות, כוונות, וכדומה - הוא קודם הזיווג, אבל בשעת הזיווג אי אפשר שלא ליהנות{{הערה|דרך פיקודיך מצווה א ח, בשם החוזה מלובלין}}.
+
רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומנהיג ציבור מגדולי תנועת החסידות, מתאר שסבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הביאה הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"{{הערה|ברוך מקוסוב, '''עמוד העבודה''', ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכ"ד.}}. כמו כן, כתב המגיד ממזריטש שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה{{הערה|המגיד ממזריטש, '''מגיד דבריו ליעקב''', פסקה קל"ד.}}.
  
רבנו בחיי הסביר בספרו חובות הלבבות כי תחושת ההנאה שמתלווה ליחסי אישות, הם השכר לקיום מצוות פרייה ורבייה; "ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם - התענוג בהם"{{הערה|'''חובות הלבבות''', שער הפרישות, פרק א.}}. אף רבי יוסף קארו, בספרו שולחן ערוך  כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא"{{הערה|יוסף קארו, '''שולחן ערוך''', אורח חיים רפ.}}.
+
לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות בהמשך).
 
 
רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומגדולי רבני תנועת החסידות, סבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הזיווג הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"{{הערה|"עמוד העבודה" ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכד.}}. כמו כן, כתב המגיד ממזריטש שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה{{הערה|'''מגיד דבריו ליעקב''', פסקה קלד}}.
 
 
 
לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות [[#כוונה|בהמשך]]){{הערה|הראב"ד בשער הקדושה}}.
 
  
 
===קדושה===
 
===קדושה===
בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח): כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש - יהיו לו בנים זכרים. לפי השל"ה, אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה כראוי{{הערה|שער האותיות, ערך קדושה}}.
+
בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח) שכל המקדש את עצמו בשעת תשמיש יהיו לו בנים זכרים. המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו. ראשית, יש לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות{{הערה|רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו...".}}. כמו כן, יש לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור ובאיכות החיבור ברוח הכתוב באיגרת הקודש{{הערה|'''אגרת הקודש''' לרמב"ן פרק א, המתחיל במילים: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש".}}. בהתאם, יש לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכפי מאמר חז"ל בתלמוד: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום" (נדה יז)}}. על פי הגאון מווילנ, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, ולהיזהר מ[[#בני תשע מידות|בני תשע מידות]]{{הערה|'''תיקוני זוהר''' נג.}}.
 
 
המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו:
 
*לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות{{הערה|רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו..."}}.
 
*לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכדומה{{הערה|רש"י בשבועות יח ב. וכן בנדה יז א: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום"}}.
 
*לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות, במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור, ובאיכות החיבור{{הערה|אגרת הקודש לרמב"ן פרק א: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש"}}.
 
*לפי הגאון מווילנה, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, וליזהר מ[[#בני תשע מידות|בני תשע מידות]]{{הערה|תיקוני זוהר נג.}}.
 
  
===שכינה===
+
לפי השל"ה, אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה הראויה והנכונה{{הערה|'''שער האותיות''', ערך קדושה.}}.
בתלמוד מובא מאמר חז"ל: "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם"{{הערה|סוטה יז א, והפרשנים מביאים גמרא זו בהקשר של יחסי אישות}}. ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הזיווג בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הזיווג. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית.|מקור=אגרת הקודש אות ב}}
 
היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.|מקור=מור וקציעה סימן רמ.}}
 
  
 
===פרישות===
 
===פרישות===
ביהדות, אין מקום לפרישות מוחלטת מיחסי אישות, אפילו שהאישה אינה ראויה להתעבר וכדומה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שלעת זקנותו אמר רבי שמעון בן חלפתא על עצמו, "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו"{{הערה|שבת קנב א}}. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן, משה רבינו פרש מצפורה אשתו, היות ומשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.
+
ביהדות אינה מקובלת פרישות מוחלטת מיחסי אישות, גם כאשר אין אפשרות להיכנס להריון מאותה ביאה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שרבי שמעון בן חלפתא אמר על עצמו לעת זקנותו (כשלא יכל לקיים יחסי אישות) "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו".}}. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן, משה רבינו פרש מציפורה אשתו, היות שמשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.
  
דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידיאל לפרישות מהנאות העולם הזה.
+
דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידאל לפרישות מהנאות העולם הזה.
  
על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא:
+
על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא{{הערה|כשיבוא האיש הסכל לאסור הביאה יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי", רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים.}}. בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"{{הערה|שם=חזו"א|[http://atarvatar.zzl.org/Download/OnaAizekSer.pdf קונטרס מרבי אייזיק שר, ואיגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר]. דברי הסטייפלר מובאים בספר '''ארחות רבנו''', חלק ה, עמ' כט.}}. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי{{הערה|"הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו". '''אגרת חיובי הבעל לאשתו''', מצוות עונה, אות ב.}}.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כשיבוא האיש הסכל לאסור הזיווג יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי|מקור=רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים}}  
 
  
בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"{{הערה|שם=חזו"א|[http://atarvatar.zzl.org/Download/OnaAizekSer.pdf איגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר]}}. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו"{{הערה|'''אגרת חיובי הבעל לאשתו''', מצוות עונה, אות ב.}}.
+
[רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג ה[[פרישות]] ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא{{הערה|משה חיים לוצאטו, '''מסילת ישרים''', פרק י"ח.}}.
  
הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא{{הערה|משה חיים לוצאטו, '''מסילת ישרים''', פרק י"ח.}}.
+
בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת ה[[פרישות]]), ואשתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"{{הערה|שם=חזו"א}}. דברים דומים כתב הסטייפלר באיגרתו{{הערה|"הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה".}}.
  
בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידיאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואישתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"{{הערה|שם=חזו"א}}. בדומה לכך כתב הסטייפלר באיגרתו: "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחוייב על פי התורה"{{הערה|שם=חזו"א}}.
+
לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שנייה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג{{הערה|ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרב אלישיב קנוהל), עמ' 44. '''איש אשה ומשפחה''', עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, '''הדריכני באמתך''', עמ' 411. לעומת זאת, הרב שלמה אבינר, לדוגמה, נוקט כמו הגישה החרדית, בספרו "אחותי כלה".}}.
  
לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידיאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שניה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג{{הערה|ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרב אלישיב קנוהל), עמ' 44. '''איש אשה ומשפחה''', עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, '''הדריכני באמתך''', עמ' 411.}}.
+
==חשיבות יחסי האישות==
 +
חז"ל ראו קשר בין יחסי תקינים בין בני זוג וסברו כי הם עשויים לגרום למהות רוחנית גבוהה: שכינה, שתשרה ביניהם{{הערה|"איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם", בבלי סוטה יז א, ויש פרשנים אשר הביאו מאמר חז"ל זה בהקשר של יחסי אישות.}}. במילים אחרות, ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הביאה בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הביאה. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית.|מקור=אגרת הקודש אות ב}}
 +
היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.|מקור=מור וקציעה, סימן רמ.}}
  
 
==תדירות קיום יחסי אישות==
 
==תדירות קיום יחסי אישות==
[[קובץ:Marriage Contract Vercelli (Italy), 1776.jpg|שמאל|ממוזער|180px|כתובה מאיטליה 1776]]
+
{{ערך מורחב|מצוות עונה}}
חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה{{הערה|כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".}}. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להמצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועובודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. חז"ל העריכו שאשה זו, שנשאה לספן, ידעה מראש על התדירות שהוא יהיה בבית ונתרצתה לכך. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחוייבים לפעם אחת בשבוע.  
+
חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח ה[[כתובה]]{{הערה|כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".}}. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להימצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועבודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. חז"ל העריכו שאשה זו, שנשאה לספן, ידעה מראש על התדירות שהוא יהיה בבית ונתרצתה לכך. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחויבים לפעם אחת בשבוע.  
  
בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתן אומנתן]{הערה|'''משנה ברורה''', סימן רמ סעיף קטן ו.}}. בזמנינו אין לנו אדם שנקרא תלמיד חכם (כי בזמנינו אין נזהרים מ[[ביטול תורה]] כדין ועוד כמה טעמים), מכל מקום כיון שהטעם שתלמיד חכם רק פעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו וטעם זה ישנו גם בתלמיד חכם שבזמנינו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות יש לחייבו פעמיים בשבוע, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמנינו (טרם שהגיעו לימי העמידה){{הערה|בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי '''ביאור הלכה''' סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו '''המעיל צדקה''' והחתם סופר.}}.
+
בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתן אומנתן. בזמנינו אין לנו אדם שנקרא תלמיד חכם (כי בזמנינו אין נזהרים מביטול תורה כדין ועוד כמה טעמים), מכל מקום כיון שהטעם שתלמיד חכם רק פעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו וטעם זה ישנו גם בתלמיד חכם שבזמנינו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות יש לחייבו פעמיים בשבוע, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמנינו (טרם שהגיעו לימי העמידה){{הערה|בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי '''ביאור הלכה''' סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו '''המעיל צדקה''' והחתם סופר.}}. גם הרב משה פיינשטיין כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע{{הערה|"וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע", '''אגרות משה''' חלק ה', אבן העזר סימן כ"ח}}
  
הרב משה פיינשטיין גם כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע:
+
על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר ה[[חתונה]] ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא [[נידה]]), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"{{הערה|דברים כד, ה, ובבעל הטורים שם. האליה רבה (ב'''אורח חיים''' סימן ר"מ), מביא את דברי '''בעל הטורים''' להלכה. שו"ת '''בצל החכמה''' (חלק ד' סימן ע"ב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.}}.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע|מקור=אגרות משה חלק ה' אבן העזר סימן כח}}
 
  
על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר ה[[חתונה]] ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא [[נידה]]), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"{{הערה|דברים כד ה, ובבעל הטורים שם. האליה רבה (באורח חיים סימן רמ), מביא את דברי '''בעל הטורים''' להלכה. שו"ת '''בצל החכמה''' (חלק ד סימן עב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.}}.
+
במשנה תורה להרמב"ם ובשולחן ערוך לא הוזכר מה התדירות שהאישה חייבת. האישה אינה חייבת ב[[מצוות עונה]] (עונה=זמן), לכן הזמנים שקבעו חכמים מתייחסים לגבר בלבד. אמנם, יש לאישה חובה מחמת הנישואים לקיים יחסי אישות, ואם היא מסרבת חל עליה דין [[מורדת על בעלה|מורדת]]. להלכה, כתב המהרי"ט שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש להרבות בתשמיש יותר מחיוב ה"עונה" שלו, או לבוא עליה שלא כדרכה ([[מין אנאלי]]), אין עליה דין מורדת{{הערה|שם=מהריט|שו"ת מהרי"ט חלק א סימן ה, וכן בשוישכיל עבדי חלק ה' אבן העזר סימן סט, ובחלק ו' אבן העזר סימן כה.}}.
  
 
==עיתוי קיום יחסי אישות==
 
==עיתוי קיום יחסי אישות==
חז"ל קבעו זמנים ועונות לקיום יחסי אישות, על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. ולכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין{{הערה|טור סימן רמ, ומקורו בראב"ד בשער הקדושה}}. ונקטו הפוסקים, ש'''עיקר''' מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה{{הערה|חכמת אדם קכח יט, ואגרות משה אבן העזר ג כח}}. וכן מובא בתלמוד: "כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה, או שאומרת בלשון נקיה כגון 'אלי תבוא' (כמו שלאה אמרה ליעקב) וכדומה, אבל אסור לה לבקש באופן מפורש הנחשב חוצפה ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה"{{הערה|עירובין ק ב, נדרים כ ב.}}.
+
{{הפניה לערך מורחב|עיתוי קיום יחסי אישות}}
 
+
חז"ל קבעו מתי ניתן לקיים יחסי אישות על בסיס המועדים שבהם האישה משתוקקת לכך. ולכן, כאשר הבעל מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא אמרה זאת, הוא מחויב לה מן הדין. יתר על כן, לפי היהדות וכמובא בתלמוד ("כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן"), אישה הדורשת מבעלה בלשון נקייה ("בוא אלי") לקיים עמה יחסי מין, תזכה לבנים צדיקים. לדברי חז"ל, אסור לאישה לבקש באופן מפורש מפאת החוצפה.
===לאחר חצות===
 
בתלמוד מובא שיש לקיים יחסי אישות לאחר חצות, כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת הפרישות), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת{{הערה|ים של שלמה בבא קמא פרק ז סימן מג תקנה ה, והובאו דבריו בפוסקים. הפלא יועץ בערך זווג כתב, שהמעלה שלא להיות עייף מדאי עדיפה ממעלת חצות הלילה.}}. בדומה לכך, הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום ביטול תורה וזמן תפילה וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם{{הערה|"אורחות רבינו", חלק א, עמ' צט.}}.
 
  
לפי הקבלה יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (משלי יט) כתיאור מגנה למי שאינו מתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם משמש לפני חצות "ממשיך לוולד נפש מסיטרא דמסאבא (הוולד נוצר ממקום טמא)"{{הערה|'''ראשית חכמה''', שער הקדושה, פרק טז אות נג.}}.
+
למידע נוסף, ראו [[עיתוי קיום יחסי אישות]].
  
===בליל הכלולות===
+
==אופן קיום יחסי אישות==
בליל ה[[חתונה]] ישנה מצווה לקיים יחסי אישות, [[ביאה]] זו מכונה בתלמוד "בעילת מצווה". ישנה חשיבות מיוחדת לקיום היחסים בלילה זה, ורק במקרים חריגים, ניתן לדחות את קיום היחסים למועד מאוחר יותר, על פי שאלת חכם.
+
{{הפניה לערך מורחב|אופן קיום יחסי אישות}}
 +
על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון{{הערה|בבלי, מסכת נדרים כ' ע"ב}}.
  
מבחינה הלכתית לילה זה יוצא דופן במספר דברים:
+
למידע מורחב, ראו [[אופן קיום יחסי אישות]].
*אם אירע ליל החופה בזמן שאמורה לקבל [[וסת]], אך בפועל עדיין לא קבלה, אפילו שתמיד צריך לפרוש מאשתו מתשמיש בזמן זה, הרי הכלה מותרת לחתנה, כיון שבבעילת מצווה לא אסרו חכמים, ואפילו שהיא בעלת וסת קבוע.
 
*אם יצא ממנה [[דם בתולים]] בשעת התשמיש, יכול לפרוש מכלתו אף שהפין עדיין בקישוי, מה שאין כן בסתם אשה שיוצא ממנה דם בשעת הביאה, עליו לחכות עד שהאיבר יתרפה.
 
*הלכה נוספת שקיימת רק בליל הכלולות, שלפי חלק מהפוסקים אף אונן (אדם המצוי באבל, קודם שנקבר המת) מחויב במצווה זו.
 
  
אם הם הגיעו לכלל חיבור - חדירת כל האיבר לנרתיק, הרי הם אסורים מדין דם בתולים, גם אם לא היה דם. אם עדיין לא הייתה חדירה של כל האיבר, ולא היה דם בתולים, עדיין הם מותרים זה לזו{{הערה|'''חכמת אדם''', קטו, טו. '''טהרת הבית''', חלק א עמ' תקב-תקד. '''בדי השולחן''', סימן קצד, יט.}}.
+
==מצב מנטלי בעת יחסי אישות==
 +
{{הפניה לערך מורחב|מצב מנטלי ביחסי אישות}}
  
מותר לבעול כלה [[בתולים|בתולה]] בשבת, אפילו שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. וכמו כן, אין בזה איסור צובע בסדין שתחתיהם{{הערה|'''שולחן ערוך''', אבן העזר, סימן סג סעיף א.}}.
+
==לאחר קיום יחסי אישות==
 
+
מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של רבי מאיר: "כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים", כלומר, איש שאינו בעל מידות אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.
===בליל טבילה===
 
[[תמונה:Mikve_taara_women.JPG|שמאל|ממוזער|280px|מקווה טהרה ביד בנימין (2008)]]
 
 
 
בשולחן ערוך מובא: חייב אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה. גם בספר הזוהר נכתב, שבזמן שהאשה נטהרת יש עניין מיוחד ושמחה מיוחדת בחיבור הבעל והאשה, שטבעי שהתשוקה היא גדולה לאחר שהיו אסורים במשך כשבועיים. אין איסור הלכתי לדחות טבילה ביום או יומיים כאשר ישנה סיבה ממשית לדחותה, ואין לעשות כן אלא במידה שיש צורך גדול והדחייה מוסכמת על שני הצדדים{{הערה|שו"ת '''רב פעלים''', חלק ב' יורה דעה סימן לד, וב'''בית יוסף''' קצז ב.}}. אולם, כשנראה לבני הזוג שיש צורך גדול לדחות את הטבילה, עליהם לשאול חכם כיצד לנהוג.
 
 
 
מפני חשיבות ליל טבילה, קודם שיגיע הלילה על הבעל להראות תוספת חיבה ואהבה עם זוגתו{{הערה|'''בית חדש''', סימן רפ. מדבר אפילו על עונת ליל שבת.}}. וכן פסק הרב עובדיה יוסף שביום של ליל הטבילה צריך הבעל להגיע מוקדם אפילו שהוא אברך, ואין בכך משום ביטול תורה{{הערה|'''שושנת העמקים''', עמ' לח.}}.
 
 
 
===בליל שבת===
 
ההלכה קובעת כי {{ציטוטון|תשמיש המיטה מ[[עונג שבת|תענוגי שבת]] הוא}}, לפיכך רצוי לקיים יחסי אישות בליל שבת. כל זאת בכפוף לשאר הלכות האישות, שכן הלכה זו אינה דוחה הלכות [[נידה]] או הלכות אחרות{{הערה|שולחן ערוך חלק אורח חיים, סימן ר"פ.}}.
 
 
 
על פי קבלה אין לתלמיד חכם לקיים יחסי אישות בחול, אלא רק בליל שבת{{הערה|'''זוהר הקדוש''', חלק ג' עח.}}. אבל אם האישה משתוקקת לכך, או שלא קיים עדיין מצוות [[פרייה ורבייה]], או שהוא צריך לגדור את עצמו מן החטא ויש חשש של הוצאת [[זרע לבטלה]] - מותר לו לקיים יחסי אישות בחול, "ובזכות המצווה יתן הקב"ה נפש קדושה אף כשעושים זאת בחול"{{הערה|'''אגרות משה''', אבן העזר חלק ג' סימן כ"ח. וכן כתב בספר '''שמחת כהן''' (תשובה פ"ב): "כאשר יהיה לשם שמים גדול כוחו בכל עת ובכל זמן להוליד בנים קדושים".}}. וכן מסופר על האמורא רבא שתבע את אשתו ביום חול מחשש הרהור.
 
 
 
יש אחרונים שאומרים, שחומרא זו (שתלמיד חכם לא יקיים יחסי אישות בחול) נאמרה רק כשהאשה ראויה להיכנס להריון, אבל כשהיא מעוברת וכדומה אין צריך להחמיר{{הערה| בן איש חי שנה ב' פרשת וירא כ"ג, דרך פיקודיך מצוה א' ח', עטרת צבי פרשת יתרו, באר היטב סימן ר"מ סק"ד בשם האריז"ל.}}. ויש חולקים{{הערה|רמ"פ שער המצוות, בראשית א"ר סק"ב.}}.
 
 
 
===בחגים ובמועדים===
 
מדין התורה יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו אסור לבעל ולאשה לקיים יחסי אישות על אף שהאשה אינה [[נידה]]. ביום זה נוהגים כל דיני ההרחקה בין בני הזוג כאילו האשה היא [[נידה]].
 
 
 
מתקנת חכמים אין לקיים יחסי אישות בתשעה באב, וכן אסור לשכב עם אשתו באותה מיטה ולגעת בה בשעות הלילה. נגיעה בשעות היום מותרת. בשאר התעניות מותר לקיים יחסי אישות, אך במשנה ברורה הובא שבעל נפש יחמיר על עצמו כמו בתשעה באב.
 
 
 
האר"י הוסיף ימים נוספים שראוי לא לקיים בהם יחסי אישות{{הערה|ראש השנה - '''באר היטב''', או"ח ר"מ סק"ד בשם '''שיירי כנסת הגדולה'''. שמחת תורה - מגן אברהם או"ח ר"מ סק"ג. הושענא רבה - באר היטב או"ח תרס"ד סק"ד בשם השל"ה.}}:
 
*שני הלילות של ראש השנה
 
*לילה ראשון של פסח
 
*ליל שבועות
 
*ליל שמחת תורה
 
*ליל הושענא רבה
 
 
 
המשנה ברורה כתב, שזה נאמר רק למי שהוא מלא ביראת שמים ולא יחטא, אבל אותם שיצרם מתגבר עליהם ועל ידי מניעת תשמיש בימים אלה הם יבואו ליכשל בעבירה, מצווה עליהם לקיים יחסי אישות ואפילו בראש השנה.
 
 
 
ישנם ימים נוספים שנזכרו בהלכה כימים שראוי לבעל נפש (דרגה רוחנית גבוהה) לא לקיים בהם יחסי אישות, אך רק מעטים מחמירים בימים אלו{{הערה|מקורות: עשרה בטבת י"ז בתמוז וצום גדליה - מגן אברהם או"ח תק"נ ובמשנה ברורה שם סק"ו. י' באב - משנה ברורה סימן תקנ"ח}}:
 
*ליל עשרה בטבת
 
*שלושת ימי ההגבלה - שלושה ימים קודם חג השבועות
 
*ליל שבעה עשר בתמוז
 
*תשעת הימים - מראש חודש אב ועד תשעה באב.
 
*ליל י' באב
 
*ליל צום גדליה
 
*עשרת ימי תשובה - מראש השנה ועד יום הכיפורים
 
 
 
זמנים של פי קבלה ראוי לקיים בהם יחסי אישות{{הערה|באר היטב אורח חיים רמ סעיף קטן ג.}}:
 
* ליל ראש חודש
 
* ליל יום טוב של סוכות
 
* ליל שביעי של פסח
 
* לילות חול המועד
 
 
 
מובא בספרי ההלכה שבכל הימים חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, אם חל ליל ה[[טבילה]] של אשתו, או שהוא יוצא לדרך, או שאשתו משדלתו, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה או שיצרו מתגבר עליו, שבכל המקרים הללו חלה עליו [[מצוות עונה]], וחובה עליו לקיים יחסי אישות עם אשתו.
 
 
 
===יוצא לדרך===
 
בהלכה מובא (על פי התלמוד) שכשאחד מבני הזוג עומד לצאת לדרך לכמה ימים, וכן לאחר שחזר מהדרך, יש להם לקיים יחסי אישות. וכך כתב הזוהר: {{ציטוטון|הבא מן הדרך צריך לשמח אשתו לדבר מצווה משני טעמים. האחד שיהיה זיווג של מצווה, וגם מרבה שלום. ועוד, שאם תתעבר אשתו מהזיווג הזה יהיה לוולד נשמה קדושה... ושקולה עונה זו כעונת ליל שבת{{הערה|זוהר, בראשית נ}} }}
 
 
 
ההלכה של "יוצא לדרך" נאמרה באחד מהאופנים הבאים{{הערה|ספר [[פסקי תשובות]], סימן רמ סעיף ו}}:
 
*הפתחי תשובה נתן שיעור של דרך - 12 מיל. אך גדולי הדורות האחרונים הסכימו שאין הדברים אמורים בימינו, שהנסיעה ממקום למקום נעשית בקלות, ובזמננו "יוצא לדרך" הוא כשנוסע לזמן שידלג בהכרח על זמן קיום יחסים, כל אחד לפי תדירותו.
 
*שנוסע לחוץ לארץ ובאופן שיש התרגשות מהנסיעה, כל אחד לפי הרגל חייו.
 
*שנוסע למקום סכנה, שגם בזה יש התרגשות והשתוקקות אפילו בנסיעה לזמן קצר.
 
 
 
אמנם, אם שניהם נוסעים ביחד, אין חיוב לקיים יחסים קודם הנסיעה, אפילו שלא יהיה באפשרותם לקיים יחסי אישות עד שיחזרו לביתם{{הערה|'''טורי זהב''' על השולחן ערוך, סעיף טו.}}.
 
 
 
===בזמן הריון===
 
במסכת נדה כתוב: {{ציטוטון|שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז{{הערה|נדה לא א.}}. החזון איש הסביר שגמרא זו מדברת במרבה אבל פעם בשבוע אינו "קשה"{{הערה|'''ארחות רבנו''', חלק א עמוד צח, בשם רבי חיים קנייבסקי.}}. מצוות עונה קיימת כל זמן ההריון, ולכן תשמיש בהריון, כשנעשה לרצונה ולטובתה של האשה אינו רק בגדר מותר אלא בגדר מצווה{{הערה|פסחים עב ב.}}.
 
 
 
במסכת יבמות (יב ע"ב) מובאת דעתו של רבי מאיר שעל מעוברת לקיים יחסי אישות במוך על מנת למנוע את סיכון העובר ("שמא יעשה עוברה סנדל"), העלול להיגרם מחמת חדירת נוזל הזרע. אולם לדעת חכמים, שנפסק כמותם להלכה, חשש הסיכון הוא רחוק, ולכן אין נוקטים בשום אמצעי, וראוי לומר בזה "מן השמים ירחמו".
 
 
 
לפי הקבלה, אף שהיא מעוברת או [[עקרות|עקרה]] וזקנה, כל טיפות הזרע אינם הולכות לאיבוד אלא הקב"ה מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא, ויהיה לכל אחד בנים רבים, ואין זה לבטלה משום שיש מעלה גם בבעילות אלו ויוולדו מהם נשמות{{הערה|חיד"א, '''ספר מדבר קדמות''', דף פג, בשם החיד"א, מובא בבן איש חי, פרשת וירא אות כד}}.
 
 
 
==לפני ואחרי קיום יחסי אישות==
 
===ההכנות לקראת יחסי אישות===
 
ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הזיווג, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיים כמו בהכנה לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד{{הערה|ספר '''יסוד ושורש העבודה''', שער השמיני.}}.
 
 
 
על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי יעקב עמדין: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים..."{{הערה|יעקב עמדן, '''סידור יעקב עמדן''', מיטות כסף, עמ' קנט.}}.
 
 
 
קודם החיבור, על הבעל ל[[עוררות מינית|עורר]] את אשתו על ידי חיבוק ונישוק{{הערה|ב'''רוקח''' (בראשית עמוד צא): "והאדם ידע את חוה אשתו, 'את' לרבות אהבות חיבוקין ונישוקין, שדרך לעשות לפני תשמיש". ב'''אגרות משה''' (אבן העזר ח"ד סו): "ענייני קורבה דחיבוק ונישוק הוא גם כן מחיובי עונה ומצווה דלשמח את אשתו".}}. על פי קבלה, יש עניין בחיבוק ונישוק גם קודם הביאה וגם לאחר הביאה, ובשעת הביאה ינשק אותה בפיה כדי שיהיה חיבור למטה ולמעלה{{הערה|יעב"ץ בסידורו "עמודי שמים" חדר המיטות פרק ז חוליה ב - "כדי לעשות שני מיני זיווגין עליון ותחתון".}}.
 
 
 
על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות תאוותו בשעת תשמיש. ואף רב חסדא הדריך את בנותיו כך: כשבעליך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום, הדדין המציאו לו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, ורק אז חזרי ותני לו{{הערה|שבת קמ ב וברש"י שם. יש לציין שחתניו של רב חסדא לא היו אנשים פשוטים, אלא היו גדולי הדור; רבא, רמי בר חמא, ומר עוקבא בר חמא.}}. כמו כן, מותר לבעל להסתכל בכל המקומות שבגוף האישה (פרט ל[[פות]], שיבואר להלן), וכן כתב החזון איש באיגרת קודש לגבי שעת קיום יחסי אישות: "וההסתכלות באשתו מותר, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא".
 
 
 
===לאחר קיום יחסי אישות===
 
מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של רבי מאיר: "כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים"{{הערה|פסחים מט ב.}}, כלומר, שעם הארץ אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.
 
  
 
לאחר קיום יחסי האישות יש ליטול ידיים ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה. ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה לאחר כל קיום יחסי אישות.
 
לאחר קיום יחסי האישות יש ליטול ידיים ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה. ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה לאחר כל קיום יחסי אישות.
  
 
מובא בהלכה שהאישה לא [[הנקה|תניק]] את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני מילין (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.
 
מובא בהלכה שהאישה לא [[הנקה|תניק]] את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני מילין (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.
 
==צורת קיום יחסי אישות==
 
על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון (בבלי, מסכת נדרים כ' ע"ב):
 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים.|מקור=קדושה איסורי ביאה כא י}}
 
 
על פי ההלכה ועל פי תורת הקבלה, התשמיש צריך להיות בעירום מוחלט של שני בני הזוג, ואם הבעל אינו מסכים לתביעה זו של האשה מחייבים אותו לגרש את אשתו{{הערה|כתובות מח א, שולחן ערוך אבן העזר עו יג. ומכאן מתנפץ מיתוס ה"חור בסדין"}}. אולם, בשעת הביאה עליהם להיות מכוסים ביחד בסדין או שמיכה לפחות מהמותניים ולמטה{{הערה|ואין צריכים לכסות את הראש ואת הרגלים. על פי כף החיים או"ח סימן מ' סקט"ו, ומשנה ברורה רמ סעיף קטן לו. בשעת הביאה - קדושת משה סימן טו}}.
 
 
===סוגי ביאות===
 
"'''ביאה כדרכה'''" או "'''ביאה'''", הוא המונח ההלכתי ל[[מין וגינאלי]], ואצל בני זוג נשואים זה לזה, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, באופן קבוע, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת ל[[גירושים]].
 
 
"'''ביאה שלא כדרכה'''", או "[[הפיכת שולחן]]" בלשון התלמוד (לפי הפירוש הנפוץ), הוא המונח ההלכתי ל[[מין אנאלי]], אשר נחשב בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים{{הערה|"אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" (נדרים כ ב) "...והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת." (קדושה אישות ג ה) ועיינו גם בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט"ו, ובטור אבן העזר סימן כ' בהתחלה.}}.
 
אמנם, על פי פרשנות המדרש רבה, בתורה זה נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה"{{הערה| בראשית לד ב, בראשית רבה פ, וכן ברש"י שם: וישכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה. וראו שם פירושים נוספים על הפסוק.‏}}. בעלי התוספות סוברים שמין אנאלי מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע{{הערה|1="ואמר ר"י דהתם (=ששם) מיירי (=עוסק) בלא הוצאת זרע דשרי (=שמותר) דכיון דליכא (=שאין) השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי (=מותר)". (בבלי יבמות דף ל"ד עמוד ב', פירוש בעלי התוספות).}}. וכן פסק הרמ"א.
 
 
"'''ביאה דרך איברים'''" (שוכב עמה בקירוב בשר{{הערה|רש"י סוטה כ"ו ע"ב. ורש"י יבמות נ"ה ע"ב כתב: "דרך איברים - מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר איברים"}}) הוא מונח הכולל [[מין אוראלי]], אשר אינו נחשב לקיום יחסים של ממש, ולא נחשב לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הוא נעשה במסגרת יחסים אסורים{{הערה|‏רמב"ם|קדושה|איסורי ביאה|כא|י}}. אין במקורות ההלכה התנגדות לגירוי [[מין אוראלי|אוראלי]] לגבר, אך הדעה המקובלת בפוסקים הוא שה[[שפיכה]] צריכה להיות בתוך ה[[נרתיק]], ואחרת הדבר נחשב לאסור כ[[שפיכת זרע לבטלה]]{{הערה|כך עולה מאיסורי ביאה כא ט ומהגהת הרמ"א על האבן העזר כה ב}}.
 
 
===תנוחות===
 
על פי ההלכה אין לקיים יחסים בעמידה או בישיבה, כי על פי חז"ל דבר זה אינו בריא{{הערה|מדע דעות ד יט, טור ושולחן ערוך או"ח רמ טו. ומקורם מגיטין ע א, שם מפורט כי המשמש מיטתו בעמידה אוחזתו עווית, ובישיבה - מחלה אחרת שתרופתה "מוריקא"}}. ויש אומרים שהסיבה שלא מומלץ לקיים יחסים בעמידה היא מפני שאין האשה מתעברת מעומד{{הערה|סנהדרין לז ב }}, ולכן אם אי אפשר בדרך אחרת מותר בעמידה לצורך קיום מצוות עונה או אם ירא שלא יבוא לידי עבירה{{הערה|דרך פיקודיך מ"ע א חלק הדיבור סקט"ו - ט"ז.}}.
 
 
דרך קיום יחסי האישות המומלצת על פי התלמוד הבבלי היא שהגבר למעלה והאישה מתחתיו כשפניהם מכוונות האחד כלפי השנייה, וכך כתב הרב אליהו די וידאש בספרו ראשית חכמה: "מכלל קדושת הזיווג שיהא פנים כנגד פנים"{{הערה|שער הקדושה פרק ט"ז, ספר הזוהר פיקודי רנט א}}. מובא בפוסקים שקיום יחסים כשהיא למעלה והוא למטה הרי זה דרך עזות. אך יש שכתבו שדבר זה נאמר רק בליל הטבילה, אבל בשאר לילות עושה כפי הנאתו ובלבד שיהיה בהסכמת האשה{{הערה|רבינו ירוחם נתיב כג סוף ח"א, ספר חסידים סימן תקט ובפירוש החיד"א בספרו ברכי יוסף בסימן רמ סעיף קטן ז. אך הרב שלום שבדרון כתב שמסתימת שאר פוסקים לא נראה כן.}}.
 
 
במסכת כלה נכתב כי קיום יחסים כששוכבים שניהם על צידם - זו דרך עיקש, כלומר, שעל ידי כך יצא הוולד עיקש{{הערה|מסכת כלה רבתי סוף פ"א. בספר '''משכן ישראל''' עמוד נ כתב, שזה רק בשעת ההזרעה.}}.
 
 
===משך זמן החיבור===
 
התנא רבי אליעזר נהג "כמי שכפאו שד", כלומר, קיצר בזמן החיבור ([[חדירה]]), כי חשש שיחשוב באישה אחרת (ויש אומרים כדי למעט הנאתו). הראב"ד מקשה על הנהגתו של רבי אליעזר, ממה שכתוב בגמרא (נידה לא) ש"בשכר שמשהין עצמן על הבטן - נותן לו הקב"ה בנים זכרים", ונראה שיש להאריך בזמן החיבור. הוא מתרץ שאין סתירה, אלא שישנם דרכים שונות להגיע לאותה תוצאה, כי "כל לבבות דורש ה'" (דברי הימים א כח ט) ובלבד שיתכוון לשם שמים. מי שחושש שיחשוב באישה אחרת - יקצר, ומי שלא חושש - יאריך.
 
 
השולחן ערוך בחלק אורח חיים פסק שיש לקצר;
 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וישמש באימה וביראה כמו שאמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד... כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה, ודומה לו כמו שבִעתו שד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש... וצריך בעל נפש לזהר בזה|מקור=אורח חיים  רמ ח.}}
 
 
לעומת זאת, בהלכות העוסקות בתשמיש המיטה בחלק אבן העזר (סימן כה) - לא הביא השולחן ערוך פסיקה זו. בגלל השמטה זו, יש אומרים שהשולחן ערוך ראה בזה [ידת חסידות, וכתב זאת ליחדי סגולה ולא לכלל הציבור, וכפי שכתב בעצמו בסוף הסעיף "וצריך '''בעל נפש''' לזהר בזה". למעשה, גדולי הדורות האחרונים הורו שבזמנינו אין לנהוג כדברי השולחן ערוך הנ"ל, כיוון שהתנהגות כזו עלולה לפגוע באישה{{הערה|ספר "בנין הבית" מאת הרב שוחטוביץ, עמוד 70. ספר "משכן ישראל" מאת הרב רפאל מנחם שלנגר עמוד סט, בשם הרב יוסף שלום אלישיב}}. וכן בספר חסד לאלפים לרבי אליעזר פאפו השמיט את סעיף ח' וכתב במקומו "וישמש בצניעות"{{הערה|ועיין בהקדמתו שמשמיט כל דעה שאין לחוש לה}}. וכן כתב הרב יעקב קנייבסקי באגרת:
 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי שדורס ואוכל... ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה... ובעיקר מה שהביא בשולחן ערוך סעיף ח' הנה בספר אורחות חיים בשם ספה"ק נזירות שמשון כתב שע"פ הזוהר וכתבי האריז"ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצווה), אבל פירוש השני והשלישי שיהיה בבגדים ושיהיה במהירות, אדרבה יש בזה איסור על פי הקבלה.|מקור=אגרת חיובי הבעל לאשתו במצוות עונה אות ב{{הערה|מובא בספר "ארחות רבנו" חלק ה עמוד כט}} }}
 
 
===הסתכלות ונשיקה ב"אותו מקום"===
 
בתלמוד מובא:
 
 
{{ציטוטון|אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין [נכים] {{מונחון|מפני מה הויין|מדוע הם נולדים כך}}? מפני ש[[הפיכת שולחן|הופכים את שולחנם]]. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על [[פות|אותו מקום]]. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין (עוורים) מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום}}.
 
 
בהמשך מובא, כי חכמים פסקו שלא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי: {{ציטוטון|זו דברי יוחנן בן דהבאי. אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.}}. פרשני התלמוד נחלקו בפירוש פסק זה: האם חכמים חלוקים על כל דברי רבי יוחנן בן דהבאי, ומתירים אף הסתכלות ונשיקה ב"אותו מקום", דהיינו איברי המין של האישה, או שמא הם חלוקים רק על "הפיכת שולחן".
 
 
במסכת כלה רבתי נאמר שכל דברי רבי יוחנן בן דהבאי עוסקים דווקא במקרה שהאישה התעברה מביאה זו. עם זאת, האליה רבה כתב שלפי האר"י מעשים אלו מזיקים לבניו אפילו כשנעשים שלא בשעה שהאישה מתעברת{{הערה|האליה רבה (באורח חיים סימן רמ) כתב זאת בעקבות קושיה שמקשה בספר חרדים (מצוות התשובה, ב) על המפרשים ש"הפיכת שולחן" היא ביאה שלא כדרכה, והרי בביאה שלא כדרכה היא אינה ראויה להתעבר}}.
 
 
בשולחן ערוך סימן ר"מ נפסק שאסור להסתכל או לנשק "באותו מקום":
 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "והצנע לכת" ומעביר הבושת מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו הבושה - לבלתי תחטאו", ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה [שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו]. וכל שכן הנושק שם שעובר בכל אלה, ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם}}
 
 
כך פסקו הטור{{הערה| בסימן ר"מ, ועיין ב"ח באבן העזר סימן כ"ה שכן היא דעתו למעשה.}}, הראב"ד ועוד{{הערה|הראב"ד בשער הקדושה. וכן משמע קצת מדברי בעל ספר האגודה בנדרים כ, וכן יש לדייק במרדכי בהלכות נדה רמז תשלב, וכן הוא בספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י' נתיב ט' (דף ל"ב עמוד ב').}}, שחכמים חלוקים על בן דהבאי רק בעניין [[הפיכת שולחן]], אבל שאר הדברים (הסתכלות, נשיקה, דיבור בשעת תשמיש) אסורים. ולפי דעה זו, מי שמנשק עונשו שילדיו יהיו אלמים{{הערה|לפי דעה זו ההלכה נפסקת כרבי יוחנן בן דהבאי בנדרים כ א, שאומר שהעונש על כך הם ילדים אלמים}} מידה כנגד מידה{{הערה|על חטא שנעשה על ידי הפה העונש הוא שהצאצאים ילדו בפיהם}}.
 
 
אמנם דעת הרמב"ם{{הערה|שברמב"ם כתוב "ומנשק בכל אבר שירצה" ולא מזכיר את האיסור לנשק באותו מקום, וכן כתב בבית יוסף אבן העזר סימן כה (בסוף הסימן) ד"ה "ומ"ש דהא דאמר ר' יוחנן". ובלחם משנה על המדע דעות ה ד. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סנהדרין פרק ז משנה ד, שאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. לגבי בל תשקצו, כתב הרב נהוראי שמעונוב בספרו "במותר לו", שעל כגון זה נאמר "נפש היפה תאכלם" (חולין סד ע"ב), כלומר, שמי שאינו נגעל מזה אין עליו איסור בל תשקצו.}} ורוב הראשונים{{הערה|כל בו הלכות אישות עמוד קל"ח, ספר האשכול חלק ראשון עמוד 96, וכן כתב הסמ"ק מצווה רפ"ה שהסתכלות ונישוק מותרים מעיקר הדין והעתיקו גם הארחות חיים. וכן נראה בשיטה מקובצת נדרים כ (בדיבור המתחיל "אחרי לבבכם") בשם הרי"ץ. וכן נראה מהרי"ף והרמב"ן והרא"ש שלא הביאו את דברי רבי יוחנן בן דהבאי (שו"ת באר משה חלק ג סימן קנב).}} שמותר לנשק, ויש שסוברים כך גם בדעת הרמ"א{{הערה|באבן העזר סימן כ"ה, לפי פרשנות הגר"א שם. אבל הבאר היטב במקום חולק על הפרשנות בדברי הרמ"א. וכן בשולחן ערוך סימן ר"מ כתוב שאסור לנשק מפני כמה טעמים, והרמ"א אינו חולק על כך.}}
 
 
אך גם לפי דיעות אלו, מידת חסידות היא שלא לעשות מעשים אלו, וכך פוסק הרמב"ם: "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". דברים דומים כותב גם הרמ"א.
 
 
כל האחרונים (פרט לרמ"א שהדעות חלוקות בדבריו) פסקו כדעת השולחן ערוך לאסור, ולא הציגו כלל את דעת המתירים. גם בספרות ההדרכה החרדית השמיטו את דעת המתירים. לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הובאה דעתו של הרמב"ם להתיר, אם יש צורך בכך, אך לכתחילה עדיף להימנע מהסתכלות ונשיקה. אמנם, גם לפי ההשקפה החרדית, ישנם מקרים שיש להתיר זאת, כגון בחוזר בתשובה שכבר התרגל לזה וכדומה. הרב נתן קופשיץ הגדיר זאת כך: "כל מה שיעשה אדם עם אשתו הטהורה, אפילו הגרוע ביותר, אינו מגיע כלל לרמת וחומרת האיסור מהתורה של מבט אחד על אשת שכנו"{{הערה|"שיעורים למורי הוראה" עמוד 45}}.
 
 
==מצב מנטלי בזמן קיום יחסי אישות==
 
===בשמחה וקלות ראש===
 
כמו בכל מצוות התורה, גם מצווה זו יש לקיימה מתוך שמחה. ובפרט [[מצוות עונה]] שנאמר בה "איש ואישה שזכו - שכינה בניהם", ולגבי השראת השכינה כתוב במסכת שבת (דף ל): "אין השכינה שורה אלא מתוך '''שמחה''' של מצוה".
 
 
הרמב"ם מפרט שצריך לקיים יחסי אישות מתוך שיחה ושמחה. {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עמה כדי שתתיישב נפשה|מקור=מדע דעות ה ד}}
 
דברים דומים כתבו הזוהר והרוקח{{הערה|בזוהר: "צריך שישמח את אשתו באותה שעה". ברוקח (הלכות תשובה ס״ד): ישמחנה, יחבקנה וינשקנה... יראה לה חיבה ואהבה וישעשע אותה במשמושים ובכל מיני חיבוק, למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו.}}, ועוד. גם השולחן ערוך פסק שעל האדם לפייס את אשתו ולשמחה קודם הזיווג עד שתתרצה.
 
 
יש לקיים יחסי אישות באופן של שמחה וקלות ראש, ויש ללמוד זאת מיצחק, שכתוב "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ורש"י אומר שם "שראהו משמש מיטתו". כמו כן יש ללמוד זאת מהנהגתו של רב ש"שח ושחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש", וברש"י: "כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג '''קלות ראש''' זה לתאותך"{{הערה|ברכות סב א}}.
 
 
אמנם, בראב"ד כתב "ואל ינהג עמה בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים". דברים דומים כתבו הרמב"ן ורבי מנחם רקנאטי{{הערה|רקאנטי דברים כד א: "צריך להתנהג עמה בצנעה ולא בקלות ראש", ורמב"ן בסוף איגרת הקודש}}. כמו כן, השולחן ערוך כתב "וישמש באימה וביראה"{{הערה|אורח חיים סימן רמ סעיף ח. לפי הגאון מווילנה בכל מקום שכתוב אימה ויראה הכוונה; אימה - יראת הרוממות מגודל רוממות המצווה, יראה - היא יראה מכשלון שמא לא יקיימן כנדרש ויחטא בהן ("שהכל ברא לכבודו" עמוד לז).}}, ובמסכת נדרים פירש זאת הרא"ש: "באימה - ולא בקלות ראש". לכן, יתכן שיש לנהוג בקלות ראש מסויימת, אך אין להפריז בה. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ז): "ולא יקל ראשו '''ביותר'''".
 
 
===דיבור===
 
בתלמוד מובא שאסור לבני הזוג לשוחח בעניינים שאינם קשורים ליחסי האישות, משעה שהם פונים משאר עסקיהם להתכונן לתשמיש (ראב"ד). הראשונים פירשו שלושה טעמים לאיסור{{הערה|נדרים כ א ובמפרשים שם}}:
 
*יש לחשוש שיבואו לחשוב על אנשים אחרים, הוא על אישה אחרת, והיא על איש אחר.
 
*כדי שלא יסיחו דעתם ועל מנת שיעשה הזיווג בכוונה ובלב שלם.
 
*כיוון שקולם נשמע ויש בכך חוסר צניעות.
 
 
מותר להם לדבר בענייני תשמיש, דהיינו דברי פיוס ואהבה. הבית חדש אף מוכיח מזה שאימא שלום כינתה את התשמיש "סיפור", שראוי שהתשמיש יהיה מלווה בשיחת דברים. ואם נצרכת האישה לכך, מותר לרצותה אף בדיבור שאינו מעניין התשמיש. דברים שהם ניבול פה אסור להם לדבר כלל, ועל זה אמרו חז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין"{{הערה| חגיגה ה, שולחן ערוך, אבן העזר, כה, ב. וברמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ד }}.
 
 
===כוונה===
 
על המחשבה בשעת תשמיש, כתב הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" שיש ארבע כוונות{{הערה|שער הקדושה עמ' קטז - קיח במהדורת הרב קאפח}}:
 
#הראשונה (והמובחרת) לשם פריה ורבייה, והיא הכוונה הנכונה שבכולם שהוא מקיים בה שתי מצוות עשה, מצוות פרו ורבו ומצוות עונה.
 
#והשנית לתקון הוולד - בששת החודשים האחרונים של ההריון.
 
#והשלישית, כשאין בה את שני הכוונות המוזכרות קודם (למשל כשהיא מניקה או זקנה), אלא כשהיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה.
 
#והרביעית, שהוא מתכוון לגדור עצמו בה כדי שלא יתאווה לעבירה, כי הוא רואה שיצרו מתגבר ומתאווה אל הדבר הזה, ודבר זה הוא רפואה בשבילו כדי שלא יעשה חולה (שכשלא יממש תאוותו יחלה). וגם בכוונה זו יש שכר אך לא כראשונות.
 
  
 
==מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות==
 
==מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות==
על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר [[צניעות]]. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה{{הערה|נדה יז א, וכמובן שאין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.}}. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות{{הערה|שולחן ערוך אבן העזר סימן כה סעיף ד}}. אוהל נחשב כבית לעניין זה{{הערה|משנה ברורה סימן רמ סעיף קטן לט}}.
+
על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר [[צניעות]]. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה{{הערה|אין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.}}. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות. אוהל נחשב כבית לעניין זה{{הערה|'''משנה ברורה''' סימן ר"מ, סעיף קטן ל"ט.}}.
  
אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.
+
על פי חז"ל אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.
  
כשאחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.
+
כאשר אחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.
  
 
===נידה===
 
===נידה===
{{הפניה לערך מורחב|נידה}}
+
{{ערך מורחב|נידה}}
 
 
האישה נעשית טמאה כתוצאה מדם הו[[וסת]] שלה, והיא נאסרת מן התורה בקיום יחסי אישות עם בעלה, עד שתמתין [[שבעה נקיים]] ותיטהר ב[[טבילה]] ב[[מקווה]].
 
  
===ביום===
+
על פי התורה, האישה נעשית טמאה כתוצאה מדם ה[[וסת|ווסת]] שלה, ונאסר על בני הזוג לקיים יחסי אישות, עד שהאשה תמתין שבעה ימים ותיטהר ב[[טבילה]] ב[[מקווה]].
בתלמוד מובא שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום (אלא אם כן הבית חשוך), ומובאות לכך מספר סיבות{{הערה|נדה יז א}}:
 
*בגלל האור אין זה צניעות.
 
* כדי שהאיש לא יראה דבר מגונה בגוף של אשתו שיפגע במשיכה שלו כלפיה. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע.
 
* לדעת הרמב"ם זה נחשב לעזות פנים{{הערה|הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה י}}.
 
הסיבה העיקרית היא משום צניעות, ולכן מותר לקיים יחסי אישות בבית חשוך, וכן תלמיד חכם, כיוון שיודע להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן, אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם יכול לקיים יחסים רק ביום.
 
  
בתלמוד מבואר שבני ישראל קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני ש"ישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום"{{הערה|שבת פו א}}.
+
===באור===
 +
בתלמוד מובא שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום מאחר שיחסי אישות באור אינם התנהגות [[צנועה]], אך אם החדר חשוך - מותר. לדעת הרמב"ם קיום יחסי אישות ביום נחשב אף לעזות פנים. בנוסף, היחסים נאסרו ביום כדי שהאיש לא יראה פרט לא נאה בגוף של אשתו שיפגע במשיכה שלו כלפיה. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע. נאמר כי תלמיד חכם, כיוון שיודע כיצד להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן (אלא אם כן החדר חשוך), אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם אפשרי לקיים יחסי אישות ביום בלבד.
  
האור החיים בפרשת תולדות אף מפרש, על פי דברי התלמוד, כי מסיבה זו קיימו יצחק ורבקה יחסים ביום (כמסופר בפרשת תולדות), באופן נדיר, שכן הם שמרו את עצמם מהרהורים רעים ולפעמים לשם כך נאלצו לקיים יחסים ביום. בדומה לכך, מסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור{{הערה|כתובות סה א}}.
+
רבי חיים אבן עטר בחיבורו הפרשני "אור החיים" על התורה, הפגיש בין דברי חז"ל לעיל, על קיום יחסי אישות בין יצחק ורבקה על סמך המילה "מצחק", בפרשת תולדות, לבין מסורת המובאת בתלמוד ש[[שבטי ישראל|בני ישראל]] אשר קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני שישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום{{הערה|שבת פו, א.}}; והוא מפרש כי יצחק ורבקה קיימו יחסי אישות ביום באופן נדיר, כדי להימנע מהרהורים. פרשנות  האור  חיים היא ברוח המסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור.
  
 
===לצד ספרי קודש===
 
===לצד ספרי קודש===
אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להם לנהוג באחד מהאופנים הבאים{{הערה|דרכי טהרה עמוד רז והלאה}}:
+
אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להכניסם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל). לחלופין ניתן לכסות אותם בשני כיסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש{{הערה|דרכי טהרה עמ' רז ואילך.}}. באשר למזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יש לעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש פוסקים שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה{{הערה|'''קדושת משה''' סימן יד.}}. ניתן גם להעמיד לפני בני הזוג מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו. בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.
*יכניסו אותם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל).
 
*יכסום בשני כסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש. מזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה{{הערה|קדושת משה סימן יד}}.
 
*יעמידו לפניהם מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו.
 
*בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.
 
 
 
===בני תשע מידות===
 
הגמרא (נדרים כ) מונה תשעה (ויש אומרים עשרה) מצבים בהם אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו. הגמרא מגדירה ילדים שנולדו מיחסי אישות כאלו "כממזרים ואינם ממזרים" ומתריעה כי "עבודת ה'" עלולה להיות קשה עליהם:
 
# '''בני אנוסה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו ב[[אונס]], או אף כשאינה מסכימה לכך באופן מלא.
 
# '''בני שנואה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בעת שהוא שונא אותה (אף אם בדרך כלל אוהב אותה).
 
# '''בני נידוי''' – יש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא נמצאים בנידוי, ויש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא '''נידה'''.
 
# '''בני תמורה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב שמקיים יחסי אישות עם אישה אחרת (אפילו אם גם האישה השנייה היא אשתו).
 
# '''בני מריבה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שקיימת ביניהם עוינות, גם אם אינם שונאים אחד את השני.
 
# '''בני שכרות''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא שיכורים.
 
# '''בני גרושת הלב''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שהחליט בליבו [[גירושים|לגרשה]].
 
# '''בני ערבוביה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו וחושב באותה עת על אישה אחרת שאינה אשתו, או שהאישה חושבת על איש אחר.
 
# '''בני חצופה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו לאחר שביקשה זאת ממנו באופן מפורש ולא מרומז.
 
# יש אומרים אף '''בני ישנה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא ישנה.
 
 
 
דברים אלו, מבטאים את התפישה לפיה הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי האישות. ומבטאים גם את היחס הנדרש למערך הלכות והנהגות מקובל שאי ההצמדות אליהם גורמת לדעת חלק מחז"ל לגינוי הצאצאים. בזמן הקמת מדינת ישראל, רבים חזרו בשאלה. לדברי הרב שוחטוביץ, שאלו את החזון איש על מה באה הגזירה הזו. ותשובתו הייתה שזה לא גזירה אלא גמרא מפורשת.שבאותה תקופה הייתה עניות והמצב הכלכלי היה קשה, ובגלל בעיות של שלום בית נתרבו מקרים של בני תשע מידות (בעיקר "בני מריבה"){{הערה|'''בנין הבית''', עמ' 42.}}.
 
  
 
==הדרכה ביחסי אישות==
 
==הדרכה ביחסי אישות==
[[קובץ:Masechet Kallah.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שער מסכת כלה משנת ה'תקמ"ט (1849). החיבור היהודי הראשון שמתמקד בהדרכת יחסי אישות]]
 
 
===תנאים ואמוראים===
 
===תנאים ואמוראים===
 
בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות.
 
בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות.
 +
למעשה, מסכת כלה היא החיבור היהודי הראשון שהתמקד בהדרכת יחסי אישות.
 +
בתלמוד נכתבו הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות. מדברי הגמרא עולה שחז"ל ראו בנושא חשיבות רבה לשמירת היציבות של חיי המשפחה; ועם זאת, נמצאו אצלם מגוון התייחסויות אל המגע הגופני הקרוב. חלקם המעיטו בו וחלקם נהגו בו בחדוה, ואף הדריכו את הדור הצעיר בפרוטרוט כיצד לנהוג עם בני הזוג.
  
בתלמוד מפוזרות הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות.
+
רב חסדא הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה. על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו. ואילו, אמא שלום סיפרה על בעלה התנא רבי אליעזר כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש טפח, והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הביאה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו.
 
 
אמא שלום סיפרה על בעלה רבי אליעזר (תנא) כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש טפח, והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הבעילה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו{{הערה| נדרים כ ב, לפי הפירוש הפשוט. ראו שם עוד פירושים לזה}}.
 
 
 
על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות "כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו"{{הערה|ברכות סב א וברש"י שם.}}.
 
 
 
רב חסדא הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה{{הערה|שבת קמ ב}}.
 
  
===ראשונים===
+
===ראשונים ואחרונים===
 
עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.
 
עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.
  
שורה 356: שורה 153:
 
אף הרמב"ן ראה לנכון לפרש את ההנהגה הראויה ביחסי אישות, וכתב אותה בחיבורו "איגרת הקודש".
 
אף הרמב"ן ראה לנכון לפרש את ההנהגה הראויה ביחסי אישות, וכתב אותה בחיבורו "איגרת הקודש".
  
===אחרונים===
+
רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש{{ציטוטון|מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה{{הערה|'''אגרות משה''', אבן העזר, חלק ד סימן ס"ו}}.}}.
רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש{{ציטוטון|מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה{{הערה|'''אגרות משה''', אבן העזר, חלק ד סימן סו}}.}}.
 
  
האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), סבר שהמצב בארץ ישראל פרוץ לחלוטין, ותיקן לחסידיו תקנון מחמיר המיועד להרחיקם מחטא ולקדשם, תקנון המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו מעולם לא פורסמו בכתב. הם הוסברו לחסיד ביום נישואיו על ידי איש הדרכה שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, יש לקיים יחסים רק בתנוחה המיסיונרית (תנוחה שבה האשה למטה והגבר שוכב מעליה), היא והוא צריכים להיות לבושים ככל האפשר, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, ובכלל, אין לקיים יחסי אישות מעבר הכרחי, דהיינו בליל טבילתה של האשה{{הערה|חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות}}. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך תקופה ארוכה לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי [[נידה]]{{הערה|שם=אמנון לוי|אמנון לוי, '''החרדים''', עמ' 127-126.}}.
+
===תקנות האדמו"ר מגור===
 +
האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), סבר שהמצב בארץ ישראל פרוץ לחלוטין, ותיקן לחסידיו תקנון המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו מעולם לא פורסמו בכתב. הם הוסברו לחסיד ביום נישואיו על ידי איש הדרכה שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, יש לקיים יחסים רק בתנוחה שבה האשה למטה והגבר שוכב מעליה, היא והוא צריכים להיות לבושים ככל האפשר, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, ובכלל, אין לקיים יחסי אישות מעבר הכרחי, דהיינו בליל טבילתה של האשה{{הערה|חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות.}}. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך תקופה ארוכה לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי [[נידה]]{{הערה|שם=אמנון לוי|אמנון לוי, '''החרדים''', עמ' 127-126.}}.
  
 
תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות{{הערה|שם=אמנון לוי}}.
 
תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות{{הערה|שם=אמנון לוי}}.
  
 
===כיום===
 
===כיום===
[[קובץ:Dagdegan.JPG|שמאל|ממוזער|220px|תרשים מתוך חוברת ההדרכה "עת דודים" מאת הרב אלישיב קנוהל]]
+
מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ראו אור ביהדות החרדית וביהדות הדתית, ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות. רשמית, הספרים מיועדים אך ורק למיועדים להינשא ולנשואים בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להילמד בצורה פרטנית. ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי [[הדרכת חתנים וכלות|מדריכי חתנים ומדריכות כלות]].
מאז שנות ה-80, ביהדות החרדית וביהדות הדתית-לאומית, ראו אור ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום [[יחסי אישות]] על פי מקורות היהדות (ראו ב[[#לקריאה נוספת|קריאה נוספת]]). מספר סיבות לכך:
+
 
*בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להלמד בצורה פרטנית.
+
ריבוי הספרים נבע מחילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי, וממאבק על הנחלת התפיסה הדתית. הצורך בספרים התגבר על רקע מהפכת המידע, והיחשפות אנשים דתיים ברשת האינטרנט לשמועות שאינן מדויקות, או לגישות חילוניות ומתירניות למין, המתנגשות בהלכה. מלבד זאת, קיים רצון לתיקון הרושם שנוצר ולפיו ישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו, בעקבות ההפרדה המגדרית המונהגת בציבור הדתי בהיקף נרחב יותר מבעבר.  
*מאבק על הנחלת התפיסה הדתית, ובכלל זה החשש שנוצרה חוסר בהירות בנושא זה אצל אנשים דתיים, בגלל "מהפכת המידע" וחשיפה למידע שאינו נכון. בפרט שעל ידי האינטרנט קיימת גישה חופשית למידע בתחום זה.
 
*בגלל חילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי.
 
*מכיוון שמונהגת בציבור הדתי לאומי ואף החרדי הפרדה מגדרית בהיקף נרחב יותר מבעבר, נוצר רושם שישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו.
 
  
רוב ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי [[מדריך חתנים|מדריכי חתנים]] ומדריכות כלות.  
+
בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה{{הערה|1=לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): [http://moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=24903 בינו לבינה], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=123516&kod=&modul=15&codeClient=58 אישות], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=142057 חומרות ביחסי אישות], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=121791 צניעות ביחסי האישות], [http://moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=125310&kod=&modul=15&codeClient=58 אישות מותר אסור וראוי], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=123487&kod=&modul=15&codeClient=58 חיי אישות]. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - '''קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות'''.}}, ויש רבנים שעונים רק בצנעה{{הערה|1=ראו לדוגמה [http://www.yeshiva.org.il/ask/?inner=2 בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה], באתר ישיבה.}}. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, על אף שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו [[צניעות]] והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.
  
בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה{{הערה|1=לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): [http://moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=24903 בינו לבינה], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=123516&kod=&modul=15&codeClient=58 אישות], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=142057 חומרות ביחסי אישות], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=121791 צניעות ביחסי האישות], [http://moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=125310&kod=&modul=15&codeClient=58 אישות מותר אסור וראוי], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=123487&kod=&modul=15&codeClient=58 חיי אישות]. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - '''קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות'''}}, ויש רבנים שעונים רק בצנעה{{הערה|1=ראה לדוגמה [http://www.yeshiva.org.il/ask/?inner=2 בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה], באתר ישיבה}}. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, למרות שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו [[צניעות]] והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.
+
==גיל המינימום ליחסי אישות==
 +
ההלכה דנה בהיבטים שונים של קיום יחסי אישות בכל גיל{{הערה|במשנה נידה ה, משנה ד מגדירה שבעילת ילדה נחשבת [[ביאה]] החל מגיל שלוש, ומשנה ד מגדירה שבעילתו של ילד נחשבת ביאה החל מגיל תשע. המשנה נידה י א מתייחסת באופן ספציפי ל[[דם בתולים]] של קטנה שלא הגיעה לגיל שתים-עשרה.}}. היא אינה מגדירה [[גיל ההסכמה|גיל שמתחתיו אסור לקיים יחסים]], אך מגדירה [[גיל נישואים|גיל מינימלי לנישואים]].  
  
==לקריאה נוספת==
+
גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה ו[[הביא שתי שערות]]. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה [[בוגרת]]. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה{{הערה|משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.}}. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"{{הערה|תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'}}. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן{{הערה|אברהם גרוסמן, "[http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_45.8.pdf נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה]", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125}}. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחייה מוסרית שאינה מחייבת{{הערה|כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו}}, או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה{{הערה|תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצוה קפג' הגה ח'}}. לעתים הובילו נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן{{הערה|{{ציטוטון|והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה|פסקי הרא"ש, בבא קמא פרק ו' סימן ט'}}, {{ציטוטון|וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה ... ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים הם|שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד' (דפוס פראג) סימן תתסח}}, וראו גם: מירב שניצר, "[http://he.scribd.com/doc/98382221/%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91-%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%94-12-13 כפיית יחסי מין על נשים בתוך קהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות 12-13: דיון במקורות ההלכתיים ופרשניים של התקופה]", עבודת דוקטורט בבי"ס ליהדות, אוניברסיטת תל אביב.}}. במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים{{הערה|זרח ורהפטיג, "[http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/harabanut2a-2.htm#1 תקנות הרבנות הראשית], מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85-131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.}}. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16.
;מקורות
 
  
* משה אהרון שוחטוביץ, '''בנין הבית''', ירושלים תש"ע - מאמרי הדרכה בעניין קדושת הבית היהודי
+
==קישורים חיצוניים==
* יעקב שכנזי, '''שושנת העמקים''', ירושלים תשס"ד - בעניין קדושת מצוות הבית
+
*רמב"ם, [http://kodesh.snunit.k12.il/i/4115.htm הלכות אישות], באתר snunit
* רפאל מנחם שלנגר, '''משכן ישראל''', ירושלים תש"נ - בענייני קדושת האישות,
+
*[http://hen-vekavod.com/halacha-gate/matzah-onna מצוות עונה - קיום יחסי אישות] באתר "חן וכבוד"
* נהוראי שמעונוב, '''במותר לו''' (קונטרס), תל אביב תשס"ח - בירור בענייני קדושה וטהרה, תל אביב תשס"ח
+
*הרב שמעון בן שעיה, [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=142057 חומרות ביחסי אישות], באתר מורשת
* ישראל אליהו וינטרוב, '''שהכל ברא לכבודו''' - יסודי מצוות הבית, בני ברק תשס"ו (נכתב על ידי תלמידו)
+
*{{דעת|ד"ר אברהם שטינברג |daat/kitveyet/assia/hashkafat-2.htm|השקפת היהדות על החיים המיניים}}
* שלמה אבינר, '''עצם מעצמי''' - ענייני חיבור בין איש לאשתו, בית אל תשס"א (ראה אור לראשונה בירושלים תשמ"ד, ונכללו בו דברי הרבנית חנה טאו בפרק: הדרכות לכלות).
+
* ד"ר אברהם שטינברג, [http://www.medethics.org.il/articles/tora/subject12.asp מיניות] באתר של מכון שלזינגר
* אלישיב קנוהל, '''איש ואשה - זכו שכינה ביניהם''' - פרקי הדרכה לחתן ולכלה, עין צורים תשס"ג{{הערה|הספר עצמו לא מתייחס לנושא אלא החוברת המצורפת'''עת דודים'''- הדרכה לחיי אישות מנקודת מבט תורנית.}}
+
*{{דעת|ד"ר בת שבע הרשקוביץ, ד"ר אלחנן בראון |daat/kitveyet/assia/tashmish-2.htm|תשמיש בהריון - חז"ל מול חכמי יוון לאור המחקר החדש }}
* נעמי וולפסון, "לקראת כלה לכו ונלכה" : דגשים בהדרכת כלות, בתוך: '''להיות אשה יהודייה''', תשס"ט, עמ' 143-154 ‬
+
*[http://atarvatar.zzl.org/Download/OnaAizekSer.pdf קונטרס "קדושת ישראל" מהרב יצחק אייזיק שר, ואגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר] {{PDF}}
* נעמי וולפסון, '''ודבק באשתו''' - פרקי לימוד להעמקת החיבור בין איש לאשתו, ירושלים תשס"ה
+
*[http://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=6&ved=0CE8QFjAF&url=http%3A%2F%2Fwww.biu.ac.il%2Fjs%2FJSIJ%2F10-2012%2FRonessandHollander.doc&ei=6UoZUPSzCqaj4gS26oHgCQ&usg=AFQjCNE6gBdSkLN9-MKyoWy5YErtvEl4Vg כיצד יהיו הילדים נאים: רבי אליעזר והאאוגניקה בעיני חז"ל], יצחק רונס ואביעד יחיאל הולנדר, אוניברסיטת בר-אילן {{DOC}}
* קובץ מאמרים מרבני ישיבת "שיח יצחק", '''ויקרא את שמם אדם''' - זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש, אפרתה תשס"ה
 
* יהודה לוי, '''איש אשה ומשפחה''' - מודרנה מול מסורת/שיחרור מול חירות, בית אל 2001
 
* רן דוד כלילי, '''הדריכני באמתך''' - ספר הכשרה, הכוונה והרחבה להדרכת חתנים, מעלה אדומים תש"ע
 
;מחקרים
 
* אברהם שטינברג, הערך: "מיניות", '''אנציקלופדיה הלכתית רפואית''', חלק ד', ירושלים תשס"ו
 
* מאיר גרובר, המינוח המקראי ליחסי אישות אסורים, '''עיוני מקרא ופרשנות''', י', תשע"א, עמ' 501-508 ‬
 
* יעל לוין, תפילותיו של רבי יהושע סגרי בענייני אישות - נישואין, טבילה, היריון ובנים, '''ידע-עם''', 71-72, תשע"א, עמ' 83-94 ‬
 
* נתן אופיר, כוונות בזיווג בליל שבת : רומנטיקה קבלית לפי ר’ משה קורדובירו, '''מסכת''', י', תשע"א, עמ' 87-113 ‬
 
  
 
==הערות שוליים==
 
==הערות שוליים==
שורה 404: שורה 190:
 
* [[מצוות עונה]]
 
* [[מצוות עונה]]
  
<!--
 
 
{{חיי אישות ביהדות}}
 
{{חיי אישות ביהדות}}
-->
 
  
[[קטגוריה:יחסי מין|יהדות]]
+
{{מטא|יחסי מין ביהדות, יחסי מין, יהדות, משגל, סקס, עונה, יחסי אישות, אישות, תשמישי קדושה|ערך זה סוקר את היבטים הנוגעים ליחסי מין בין גבר לאישה מבחינת ההלכה היהודית.}}
 +
[[קטגוריה:הלכות אישות]]
 
[[קטגוריה:יהדות]]
 
[[קטגוריה:יהדות]]

גרסה אחרונה מ־15:48, 10 בספטמבר 2017

בהלכה היהודית, יחסי אישות (או תשמיש המיטה), לרוב הוא הכינוי ליחסי מין שמקיימים גבר ואישה הנשואים על פי התורה, כשכיום אלו יחסי המין היחידים הזוכים ללגיטימציה הלכתית[1]. על פי ההכלה, לאיש ולאישה יש מחויבות הדדית לקיום יחסי אישות מלאים, שעל מנת כן הם עמדו ונישאו. הבעל אף מצווה על כך במצוות עונה. וכאשר אחד מבני הזוג מונע קיום יחסי האישות, חל עליו דין מורד/ת, שבהתאם להלכות אלו, ההימנעות עלולה להוות עילה לגירושין ולוויתור על כסף הכתובה.

בחז"ל ובספרי ההלכה, מופיעות הלכות והנחיות לאיסור ולהיתר לגבי האופן והזמן והדרך לקיים יחסי אישות. כל אלו נסובים בזמן שהאישה טהורה לבעלה, אולם בזמן שהיא נידה (בזמן הווסת) נאסר אף המגע בין הבעל לאשתו, עד שתטבול כדין.

בספרות התורנית העוסקת בהלכות אלו, נעשה שימוש בכינויים שונים לתיאור הפרטים הקשורים ביחסי מין, עקב הרצון להשתמש בלשון נקייה, וכך למשל איבר המין מכונה "אותו מקום" לשני המינים.

היהדות רואה את התאווה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה הנכונה ובאופן של קדושה וצניעות. מכל מקום, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, והרמב"ן אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - נבל ברשות התורה.

כינויים ליחסי אישות

תשמיש המיטה (או תשמיש בקיצור), הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז התנאים חכמי המשנה, כאשר בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי חיבור. בנוסף, במשך הדורות נוצרו כינויים ומונחים רבים בלשון רמז, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כן נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".

בספר שולחן ערוך ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות הלכות צניעות. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים בצנעה, ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".

המונח יחסי אישות, הוא מונח מודרני וחדש יחסית, שמורכב מהמונח החילוני "יחסי מין" ומהמונח ההלכתי "הלכות אישות" המופיע במשנה תורה לרמב"ם[2]. מונח זה מופיע רבות בספרות השו"ת לאחר תחילת המאה ה-20, אך אינו מונח הלכתי בעיקרו. ואמנם, רוב הספרות הרבנית המאוחרת (עד זמנינו) בחרה להשתמש במונח המסורתי – תשמיש המיטה.

המונח "יחסי אישות" הוא כיום גם מונח משפטי נפוץ בבית המשפט ובבתי דין רבניים, כמו גם בניסוח החוק של מדינת ישראל, ולעתים מונח זה מתייחס לבני זוג שאינם נשואים. הערך הנוכחי מתייחס לשימוש המצוי ב"יחסי אישות" - יחסי מין הרצויים (וכתחליף למונח התורני "תשמיש המיטה"). שאר ענייני מין ביהדות, כמו יחסי מין אסורים, סיפורים מיניים בתנ"ך, אוננות, צניעות, וכדומה, מפורטים בערך מיניות ביהדות ובערכים הרלוונטיים.

רעיונות מרכזיים

במקורות היהדות ישנו מגוון של אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם.

ההלכה מטילה איסורים שונים ביחסי אישות, מתוך השקפה שלא ניתן לספק את היצר המיני אלא על ידי הגבלתו, וכדברי חז"ל; "איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב". ישנן שתי הגבלות בולטות. האחת היא כי יש לקיימם רק במסגרת הנישואים, ובכלל זה לא בין קרובי משפחה מדרגת קירבה גבוהה. לחריגה מאיסור זה נקבעו עונשים שונים, ששיאם עונש מוות. השנייה היא כי במשך חלק ניכר מימי המחזור החודשי, שבהם האישה נידה, אסור לזוג לקיים יחסי אישות.

יחסי אישות על פי הרמב"ם: האישה

כן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור."

משנה תורה, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח.

בכל האמור להנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי חז"ל ישנו ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.

יחסי אישות על פי הרמב"ם: האיש

"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א.

בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי שיבת ציון, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של חכמי ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה)[3]. במדרש בבראשית רבה מובא רעיון דומה:

Cquote2.svg הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים. Cquote1.svg
– בראשית רבה, פרשה ט

הרמב"ם במורה נבוכים צידד בדברי אריסטו, לפיהם ההנאה המינית מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות[4]. אך מחבר איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן חלק על אריסטו, וכתב שיחסי אישות הנעשים באופן הנכון ובכוונה הראויה אינן דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי[5].

הרב יצחק אייזיק שר טוען כי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר[6].

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:

Cquote2.svg הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה. Cquote1.svg
– "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.

חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני: קיום מצוות פרייה ורבייה, יצירת שלום ואחדות בין בני הזוג ותועלת רפואית לתיקון העובר והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ההריון השונים.

תאווה

חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג[7]. מנהג אנשי בית מונבז המלך, שהתגיירו, היה לקיים יחסי אישות בשעות היום כדי שלא יהיו עייפים וחסרי תשוקה. חכמים ראו בחיוב את הרעיון של עוררות התשוקה המינית, עם זאת הם לא שיבחו אותם על כך בגלל שלהלכה אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן הבית מוחשך). בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים וצדיקים[8]. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוות האיש[9].

בספר חסידים מובא:

Cquote2.svg אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה Cquote1.svg
– ספר חסידים[10]

באיגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן נכתב, שאם אין מצד שני בני הזוג הרבה חשק אהבה ורצון - אין השכינה שורה בתשמיש.

בספרות ההדרכה הדתית לאומית, ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי[11]. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב ישראל אליהו וינטרוב הגדיר זאת כך; כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי[12].

לפי חז"ל, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש[13]. אמנם, ברש"י בתלמוד כתוב שתאוות האישה גדולה משל האיש[14].

האור החיים מפרש את הפסוק בספר בראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את תשוקתה, כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה.

הנאה

חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה (מין אנאלי) לא שייך "ודבק באשתו", בגלל שהאישה אינה נהנית מזה ואין אחדות ביניהם. כלומר, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות למרכיב התענוג שבלימוד תורה.

למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כחוויה מאחדת של בני הזוג, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים, סימן ר"מ) שיש לקצר בתשמיש ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר, סימן כ"ה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".

בספר "מנורת המאור" כתוב שלא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה[15]. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, כגון תפילות, כוונות המחשבה, וכדומה - הוא קודם הביאה, אבל בשעת הביאה אי אפשר שלא ליהנות[16]. רבנו בחיי הסביר בספרו "חובות הלבבות" כי תחושת התענוג שמתלווה ליחסי אישות, היא שכר על קיום מצוות פרייה ורבייה[17]. כמו כן, חכמי ישראל התייחסו להנאת האישה, וציינו את חשיבותה בכך שכדאי לבעל לגרום קודם הנאה לאישתו ורק לאחר מכן להזריע[18].

רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומנהיג ציבור מגדולי תנועת החסידות, מתאר שסבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הביאה הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"[19]. כמו כן, כתב המגיד ממזריטש שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה[20].

לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות בהמשך).

קדושה

בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח) שכל המקדש את עצמו בשעת תשמיש – יהיו לו בנים זכרים. המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו. ראשית, יש לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות[21]. כמו כן, יש לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור ובאיכות החיבור ברוח הכתוב באיגרת הקודש[22]. בהתאם, יש לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכפי מאמר חז"ל בתלמוד: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום" (נדה יז)}}. על פי הגאון מווילנ, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, ולהיזהר מבני תשע מידות[23].

לפי השל"ה, אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה הראויה והנכונה[24].

פרישות

ביהדות אינה מקובלת פרישות מוחלטת מיחסי אישות, גם כאשר אין אפשרות להיכנס להריון מאותה ביאה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שרבי שמעון בן חלפתא אמר על עצמו לעת זקנותו (כשלא יכל לקיים יחסי אישות) "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו".}}. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן, משה רבינו פרש מציפורה אשתו, היות שמשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.

דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידאל לפרישות מהנאות העולם הזה.

על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא[25]. בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"[26]. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי[27].

[רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא[28].

בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואשתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"[26]. דברים דומים כתב הסטייפלר באיגרתו[29].

לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שנייה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג[30].

חשיבות יחסי האישות

חז"ל ראו קשר בין יחסי תקינים בין בני זוג וסברו כי הם עשויים לגרום למהות רוחנית גבוהה: שכינה, שתשרה ביניהם[31]. במילים אחרות, ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הביאה בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הביאה. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:

Cquote2.svg חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית. Cquote1.svg
– אגרת הקודש אות ב

היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:

Cquote2.svg אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז. Cquote1.svg
– מור וקציעה, סימן רמ.

תדירות קיום יחסי אישות

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – מצוות עונה

חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה[32]. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להימצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועבודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. חז"ל העריכו שאשה זו, שנשאה לספן, ידעה מראש על התדירות שהוא יהיה בבית ונתרצתה לכך. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחויבים לפעם אחת בשבוע.

בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתן אומנתן. בזמנינו אין לנו אדם שנקרא תלמיד חכם (כי בזמנינו אין נזהרים מביטול תורה כדין ועוד כמה טעמים), מכל מקום כיון שהטעם שתלמיד חכם רק פעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו וטעם זה ישנו גם בתלמיד חכם שבזמנינו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות יש לחייבו פעמיים בשבוע, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמנינו (טרם שהגיעו לימי העמידה)[33]. גם הרב משה פיינשטיין כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע[34]

על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר החתונה ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא נידה), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"[35].

במשנה תורה להרמב"ם ובשולחן ערוך לא הוזכר מה התדירות שהאישה חייבת. האישה אינה חייבת במצוות עונה (עונה=זמן), לכן הזמנים שקבעו חכמים מתייחסים לגבר בלבד. אמנם, יש לאישה חובה מחמת הנישואים לקיים יחסי אישות, ואם היא מסרבת חל עליה דין מורדת. להלכה, כתב המהרי"ט שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש להרבות בתשמיש יותר מחיוב ה"עונה" שלו, או לבוא עליה שלא כדרכה (מין אנאלי), אין עליה דין מורדת[36].

עיתוי קיום יחסי אישות

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – עיתוי קיום יחסי אישות

חז"ל קבעו מתי ניתן לקיים יחסי אישות על בסיס המועדים שבהם האישה משתוקקת לכך. ולכן, כאשר הבעל מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא אמרה זאת, הוא מחויב לה מן הדין. יתר על כן, לפי היהדות וכמובא בתלמוד ("כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן"), אישה הדורשת מבעלה בלשון נקייה ("בוא אלי") לקיים עמה יחסי מין, תזכה לבנים צדיקים. לדברי חז"ל, אסור לאישה לבקש באופן מפורש מפאת החוצפה.

למידע נוסף, ראו עיתוי קיום יחסי אישות.

אופן קיום יחסי אישות

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – אופן קיום יחסי אישות

על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון[37].

למידע מורחב, ראו אופן קיום יחסי אישות.

מצב מנטלי בעת יחסי אישות

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – מצב מנטלי ביחסי אישות

לאחר קיום יחסי אישות

מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של רבי מאיר: "כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים", כלומר, איש שאינו בעל מידות אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.

לאחר קיום יחסי האישות יש ליטול ידיים ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה. ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה לאחר כל קיום יחסי אישות.

מובא בהלכה שהאישה לא תניק את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני מילין (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.

מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות

על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר צניעות. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה[38]. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות. אוהל נחשב כבית לעניין זה[39].

על פי חז"ל אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.

כאשר אחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.

נידה

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – נידה

על פי התורה, האישה נעשית טמאה כתוצאה מדם הווסת שלה, ונאסר על בני הזוג לקיים יחסי אישות, עד שהאשה תמתין שבעה ימים ותיטהר בטבילה במקווה.

באור

בתלמוד מובא שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום מאחר שיחסי אישות באור אינם התנהגות צנועה, אך אם החדר חשוך - מותר. לדעת הרמב"ם קיום יחסי אישות ביום נחשב אף לעזות פנים. בנוסף, היחסים נאסרו ביום כדי שהאיש לא יראה פרט לא נאה בגוף של אשתו שיפגע במשיכה שלו כלפיה. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע. נאמר כי תלמיד חכם, כיוון שיודע כיצד להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן (אלא אם כן החדר חשוך), אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם אפשרי לקיים יחסי אישות ביום בלבד.

רבי חיים אבן עטר בחיבורו הפרשני "אור החיים" על התורה, הפגיש בין דברי חז"ל לעיל, על קיום יחסי אישות בין יצחק ורבקה על סמך המילה "מצחק", בפרשת תולדות, לבין מסורת המובאת בתלמוד שבני ישראל אשר קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני שישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום[40]; והוא מפרש כי יצחק ורבקה קיימו יחסי אישות ביום באופן נדיר, כדי להימנע מהרהורים. פרשנות האור חיים היא ברוח המסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור.

לצד ספרי קודש

אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להכניסם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל). לחלופין ניתן לכסות אותם בשני כיסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש[41]. באשר למזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יש לעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש פוסקים שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה[42]. ניתן גם להעמיד לפני בני הזוג מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו. בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.

הדרכה ביחסי אישות

תנאים ואמוראים

בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות. למעשה, מסכת כלה היא החיבור היהודי הראשון שהתמקד בהדרכת יחסי אישות. בתלמוד נכתבו הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות. מדברי הגמרא עולה שחז"ל ראו בנושא חשיבות רבה לשמירת היציבות של חיי המשפחה; ועם זאת, נמצאו אצלם מגוון התייחסויות אל המגע הגופני הקרוב. חלקם המעיטו בו וחלקם נהגו בו בחדוה, ואף הדריכו את הדור הצעיר בפרוטרוט כיצד לנהוג עם בני הזוג.

רב חסדא הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה. על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו. ואילו, אמא שלום סיפרה על בעלה התנא רבי אליעזר כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש טפח, והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הביאה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו.

ראשונים ואחרונים

עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.

הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: "והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם".

אף הרמב"ן ראה לנכון לפרש את ההנהגה הראויה ביחסי אישות, וכתב אותה בחיבורו "איגרת הקודש".

רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש"מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה[43].".

תקנות האדמו"ר מגור

האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), סבר שהמצב בארץ ישראל פרוץ לחלוטין, ותיקן לחסידיו תקנון המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו מעולם לא פורסמו בכתב. הם הוסברו לחסיד ביום נישואיו על ידי איש הדרכה שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, יש לקיים יחסים רק בתנוחה שבה האשה למטה והגבר שוכב מעליה, היא והוא צריכים להיות לבושים ככל האפשר, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, ובכלל, אין לקיים יחסי אישות מעבר הכרחי, דהיינו בליל טבילתה של האשה[44]. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך תקופה ארוכה לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי נידה[45].

תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות[45].

כיום

מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ראו אור ביהדות החרדית וביהדות הדתית, ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות. רשמית, הספרים מיועדים אך ורק למיועדים להינשא ולנשואים בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להילמד בצורה פרטנית. ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי מדריכי חתנים ומדריכות כלות.

ריבוי הספרים נבע מחילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי, וממאבק על הנחלת התפיסה הדתית. הצורך בספרים התגבר על רקע מהפכת המידע, והיחשפות אנשים דתיים ברשת האינטרנט לשמועות שאינן מדויקות, או לגישות חילוניות ומתירניות למין, המתנגשות בהלכה. מלבד זאת, קיים רצון לתיקון הרושם שנוצר ולפיו ישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו, בעקבות ההפרדה המגדרית המונהגת בציבור הדתי בהיקף נרחב יותר מבעבר.

בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה[46], ויש רבנים שעונים רק בצנעה[47]. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, על אף שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו צניעות והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.

גיל המינימום ליחסי אישות

ההלכה דנה בהיבטים שונים של קיום יחסי אישות בכל גיל[48]. היא אינה מגדירה גיל שמתחתיו אסור לקיים יחסים, אך מגדירה גיל מינימלי לנישואים.

גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה[49]. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"[50]. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן[51]. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחייה מוסרית שאינה מחייבת[52], או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה[53]. לעתים הובילו נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן[54]. במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים[55]. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בתנ"ך ובהלכה מוכר גם מושג הפילגש, שהיא בת זוג קבועה ליחסי מין שאינה במעמד של אישה נשואה. מוסד הפילגשות התקיים בחלק מקהילות ישראל עד לימי הביניים, אך כלליו שנויים במחלוקת הלכתית, ודעת הרמב"ם היא שמאז מתן תורה הפילגש מותרת למלכים בלבד. במציאות החברתית המתנגדת לפוליגמיה, ההיתר אינו מקובל בקרב הציבור הדתי, המעלה על נס את הנישואים כאידאל.
  2. ^ יש לציין ש"הלכות אישות" הם הלכות שמתייחסות לכל הדברים שבין האיש לאישה, ולאו דווקא לקיום יחסים. למעשה, הלכות אלו מפוזרות ברמב"ם, ואין אפילו פרק אחד שמתמקד ביחסי מין בין איש לאשתו.
  3. ^ בבלי: "אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו".
  4. ^ "ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות". הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב', פרק ל"ו.
  5. ^ ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם"... "נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו." אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן.
  6. ^ בקונטרס "קדושת ישראל" מבוארים דברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב בפירושן על ויקרא יח י: "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין...".
  7. ^ כך למשל, במדרש קהלת רבה (יב ה) נאמר: "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". במדרש כלה רבתי (ב) נאמר: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".
  8. ^ וכך למשל, בספר שבילי אמונה' (נתיב ג, שער ד) לנכד הרא"ש נכתב: "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי רוב תאוותם תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".
  9. ^ שיטה מקובצת בשם הרא"ם, ובדומה בתוספות ישנים בנדרים כ.
  10. ^ סימן שסב
  11. ^ הרב אלישיב קנוהל, בתוך: הרב שמואל אריאל, עת דודים עמ' 44. בדומה: נעמי וולפסון, מרחק, נגיעה, עמ' 122.
  12. ^ שהכל ברא לכבודו, עמ' קד.
  13. ^ ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן בכתובות סד, ב: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים"
  14. ^ רש"י בבבא מציעא פד, א. ובפירוש אור החיים על ספר ויקרא (יב) נכתב: "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול".
  15. ^ יצחק אבוהב, מנורת המאור, כלל קפה.
  16. ^ דרך פיקודיך, מצווה א, ח, בשם החוזה מלובלין.
  17. ^ חובות הלבבות, שער הפרישות, פרק א. אף רבי יוסף קארו, בספרו שולחן ערוך כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא", אורח חיים ר"פ.
  18. ^ בבלי נדה עא א: "בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן", על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד.
  19. ^ ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכ"ד.
  20. ^ המגיד ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב, פסקה קל"ד.
  21. ^ רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו...".
  22. ^ אגרת הקודש לרמב"ן פרק א, המתחיל במילים: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש".
  23. ^ תיקוני זוהר נג.
  24. ^ שער האותיות, ערך קדושה.
  25. ^ כשיבוא האיש הסכל לאסור הביאה יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי", רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים.
  26. ^ 26.0 26.1 קונטרס מרבי אייזיק שר, ואיגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר. דברי הסטייפלר מובאים בספר ארחות רבנו, חלק ה, עמ' כט.
  27. ^ "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו". אגרת חיובי הבעל לאשתו, מצוות עונה, אות ב.
  28. ^ משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, פרק י"ח.
  29. ^ "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה".
  30. ^ ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרב אלישיב קנוהל), עמ' 44. איש אשה ומשפחה, עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, הדריכני באמתך, עמ' 411. לעומת זאת, הרב שלמה אבינר, לדוגמה, נוקט כמו הגישה החרדית, בספרו "אחותי כלה".
  31. ^ "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם", בבלי סוטה יז א, ויש פרשנים אשר הביאו מאמר חז"ל זה בהקשר של יחסי אישות.
  32. ^ כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".
  33. ^ בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי ביאור הלכה סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו המעיל צדקה והחתם סופר.
  34. ^ "וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע", אגרות משה חלק ה', אבן העזר סימן כ"ח
  35. ^ דברים כד, ה, ובבעל הטורים שם. האליה רבה (באורח חיים סימן ר"מ), מביא את דברי בעל הטורים להלכה. שו"ת בצל החכמה (חלק ד' סימן ע"ב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.
  36. ^ שו"ת מהרי"ט חלק א סימן ה, וכן בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' אבן העזר סימן סט, ובחלק ו' אבן העזר סימן כה.
  37. ^ בבלי, מסכת נדרים כ' ע"ב
  38. ^ אין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.
  39. ^ משנה ברורה סימן ר"מ, סעיף קטן ל"ט.
  40. ^ שבת פו, א.
  41. ^ דרכי טהרה עמ' רז ואילך.
  42. ^ קדושת משה סימן יד.
  43. ^ אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן ס"ו
  44. ^ חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות.
  45. ^ 45.0 45.1 אמנון לוי, החרדים, עמ' 127-126.
  46. ^ לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): בינו לבינה, אישות, חומרות ביחסי אישות, צניעות ביחסי האישות, אישות מותר אסור וראוי, חיי אישות. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות.
  47. ^ ראו לדוגמה בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה, באתר ישיבה.
  48. ^ במשנה נידה ה, משנה ד מגדירה שבעילת ילדה נחשבת ביאה החל מגיל שלוש, ומשנה ד מגדירה שבעילתו של ילד נחשבת ביאה החל מגיל תשע. המשנה נידה י א מתייחסת באופן ספציפי לדם בתולים של קטנה שלא הגיעה לגיל שתים-עשרה.
  49. ^ משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.
  50. ^ תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'
  51. ^ אברהם גרוסמן, "נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125
  52. ^ כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו
  53. ^ תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצוה קפג' הגה ח'
  54. ^ "והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה" (פסקי הרא"ש, בבא קמא פרק ו' סימן ט'), "וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה ... ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים הם" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד' (דפוס פראג) סימן תתסח), וראו גם: מירב שניצר, "כפיית יחסי מין על נשים בתוך קהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות 12-13: דיון במקורות ההלכתיים ופרשניים של התקופה", עבודת דוקטורט בבי"ס ליהדות, אוניברסיטת תל אביב.
  55. ^ זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית, מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85-131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.

ראו גם