טבילה

טבילה היא מצווה ביהדות, המוטלת על גברים ועל נשים לצורך טהרתם. בתורה מופיעים מקרים רבים של טומאה המצריכים טבילה כחלק מתהליך הטהרה, בהם: נידה, מי שפלט נוזל זרע, מי שנגע במת, ועוד. ישנם גם מקרים בהם לא קודמת טומאה למצוות הטבילה, לדוגמה במקרה של גיור, של טבילת כלים שהיו בבעלות גוי, והטבילות שטובל הכוהן הגדול לפני שלבים שונים של עבודתו ביום כיפור. מקור המצווה בציווי המקראי "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ", ציווי החוזר בצורות שונות אצל כל חייבי הטבילה.

בימינו חובת הטבילה מוטלת בעיקר על נשים נשואות, כדי להטהר מנידתן. רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים.

במדינת ישראל מתאפשרים נישואים בין יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית בלבד. כיוון שכך, גם כלות חילוניות נדרשות להציג לרב שמשיא אותן אישור על טבילתן במקווה ערב נישואיהן.

מצוות הטבילה

מצוות הטבילה כוללת הכנסת כל הגוף למים. על הגוף הטובל להיות עירום, ואסור שתהיה כל חציצה בין הגוף ובין המים. לפיכך, על פי ההלכה יש להסיר קודם הטבילה כל דבר המכסה את הגוף מבגדים ועד תחבושות, איפור וכו'. אם הטובל חייב בטבילה מהתורה, גם שיער וציפורניים ארוכים נחשבים לחציצה, ויש להורידם.

על פי היהדות הקראית טבילה היא רחיצת הגוף בלבד במים ללא תלות במקום מסוים. ביהדות הקראית ההטהרות היא מצווה לאחר תקופת הנידה של האישה או לאחר הוצאת זרע של הגבר.

טומאה אינה נחשבת עבירה אלא מצב רוחני שבו האדם מנוע מלבצע פעולות מסוימות, כגון קיום יחסי מין, עלייה למקדש ואכילת קרבנות ותרומה (אצל כהנים). אין חובה לטבול אם הטמא לא חפץ לעשות את הפעולות שאסורות עליו במצב זה. עם זאת, בזמן שבית המקדש קיים, חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל, כדי שיוכל להיכנס למקדש ולהקריב קרבן עולת ראייה.

נוהל הטבילה בימינו

לפני הטבילה האדם בודק עצמו כאמור מחציצה; ולפי המנהג המקובל, אישה נבדקת על ידי בלנית. מעיקר הדין צריך לטבול פעם אחת בלבד, אך רוב הטובלים נוהגים לטבול פעמים אחדות; נשים נוהגות לטבול שלוש פעמים, ויש גברים החוזרים על פעולת הטבילה בין פעמיים (הוצאת רוח הטומאה וקבלת רוח טהרה) למאות פעמים (כאשר כל טבילה מכוונת לעניינים מסוימים בקבלה).

כל חייבי הטבילה טובלים ביום האחרון לימי טומאתם, למעט אישה נידה או יולדת, שאינן רשאיות לטבול אלא בלילה שלאחר סיום ימי טומאתן.

טבילה הנעשית על ידי אדם שחייב בטבילה מלווה בברכה. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".

טבילה אינה מטהרת מטומאת מת, לשם כך נדרש אפר פרה אדומה. כיום, כל בני האדם נחשבים בחזקת טמאי מתים, ועל כן אין אדם "טהור" בצורה מלאה בימינו. אך מאחר שרמת טהרה כזאת נדרשת רק לכניסה למקדש, הקרבת ואכילת קרבנות, ואכילת תרומות ומעשרות - אין לדבר השפעה, מלבד האיסור לעלות למקום המקדש בהר הבית, והאיסור לאכול תרומות ומעשרות.

החייבים בטבילה

נידה

אישה נטמאת עם תחילת הווסת שלה, אז היא נידה. יולדת נטמאת עם הלידה ונשארת במצב זה מספר שבועות לאחר הלידה, כאשר מועד הסיום המדויק משתנה על פי מין היילוד. אשה טמאה חייבת לטבול אם ברצונה לקיים יחסי אישות. נשים נשואות נוהגות לטבול בכל חודש, לאחר שנטהרו מנידתן. אישה שאינה נשואה אינה חייבת בטבילה, וקיימת תקנה הלכתית האוסרת על רווקות לטבול, כדי לא לעודד אותן לקיים יחסי אישות (שמותרים רק לאישה נשואה, עם בעלה). בועל נידה הופך לטמא נידה וחייב לטבול לאחר שבעה ימים, רק אז הוא שוב מותר לאשתו. קיים איסור כרת לזוג שבמזיד קיים יחסי אישות בטומאת נידה.

זרע

אדם שנטמא על ידי פליטת זרע, רצונית או לא רצונית, או בטומאת זיבה ורוצה לעסוק בקודש (בעיקר במצוות הקשורות לבית המקדש) צריך להיטהר על ידי טבילה. עזרא תיקן שאדם שפלט נוזל זרע בין מתוך שינה ובין אם קיים יחסי מין עם אשתו, יאסר ללמוד תורה עד שיטבול במקווה. תקנה זו התבטלה משיקול של ביטול תורה או ביטול פרייה ורבייה.

גם בימינו, למרות שבית המקדש חרב, אנשים העולים להר הבית, שלא במקום המקדש, חייבים לטבול כדי להיטהר. זאת, כיוון שכל גבר שפולט זרע נחשב טמא לעניין זה.

מקום הטבילה

מים חיים

רוב הטבילות נערכות במקווה, שהוא מבנה שתוכנן על פי הכללים ההלכתיים, ומכיל לפחות 40 סאה (360 או 550 ליטרים) של מים שאינם שאובים, כלומר מי גשמים שנקוו במבנה ולא הובלו אליו באמצעות צינורות.

בנוסף ניתן לטבול בכל אגם טבעי שמכיל לפחות כמות דומה של מים, כולל בים. טבילה בנהר או בנחל אפשרית, אם רוב המים הם מים נובעים (ולא מי גשמים), ובלבד שהנהר או הנחל מכילים ארבעים סאה והם רחבים דיים להכיל את כל גופו של הטובל. אם רוב המים שבנהר או בנחל הם מי גשמים - אין לטבול שם; אך יש שהתירו זאת, וכך נהגו במקומות שבהם לא היו מצויים מקוואות רגילים.

מים חיים

לא כל החייבים טבילה נטהרים בטבילה במקווה. אחד התנאים הנדרשים מהזב והמצורע כדי להיטהר מטומאתם היא טבילה במים חיים. המקור לכלל הלכתי זה, הוא האמור בספר ויקרא: "וְכִי-יִטְהַר הַזָּב, מִזּוֹבוֹ--וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר".

מים חיים הם מקור מים שיש לו חיות עצמית כגון מעיין הנובע, או נחל הזורם. מקור מים חיים בניגוד למקווה אינו צריך שיהיו בו 40 סאה.

הטבילה בהיסטוריה

בארץ ישראל נמצאו מקוואות עתיקים, במיוחד מתקופת בית שני, שמעידים על שמירת הטבילה בתקופה הקדומה. על פי ממצאים ארכאולוגים ואחרים עולה שכתות מדבר יהודה הקפידו מאוד בנושא הטבילה והמקוואות. ציבור נוסף באותה תקופה שהקפיד באופן מיוחד על הטבילה, היו הכהנים ששירתו בבית המקדש, ועל כן בגן הארכאולוגי בירושלים התגלו שרידים של מקוואות רבים. בבית המקדש הקפידו במיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שנכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, ובבית המקדש הראשון היה מקווה מיוחד שנקרא ים שלמה שהיה מוצב בעזרת נשים ושם הכהנים היו טובלים.

הארכאולוגיה מהווה מקור לא אכזב לדיני טומאה וטהרה ביהדות, שחלקם אינם מעשיים כיום. בדורות האחרונים התווסף למקורות ההלכתיים ממצא ארכאולוגי עשיר ומגוון המעיד על שמירת טהרה בקרב הציבור היהודי בשלהי תקופת הבית השני. מדובר בעיקר במקוואות טהרה ובכלי אבן ביתיים.

טבילת רווקות

מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום (הפרשת חלה למשל), מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא "שימושים טכניים", הרי שכאשר אין שימושים טכניים פוחתת המוטיבציה להיטהר. בתקופת הריב"ש קיבל המנהג שרווקות אינן טובלות הנמקות נוספות.

מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קירבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מהאיש).
יוצאות מכלל זה הן כלות הטובלות לפני יום חתונתן, וכך הן טהורות אך לא נשואות.

בשנים האחרונות התחזקו מגמות שמעודדות נשים לטבול לפני חתונתן בפלחים שונים של הציבור הדתי:

• לצורך עלייה להר הבית
• לצורך הקלת הקשר המיני ללא חתונה (מגמה הפוכה להנמקת הריב"ש שהובאה לעיל).

צניעות בטבילה

יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר את ליל טבילתן שלא ללכת במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם, ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה "ארור שוכב עם בהמה" בהתאם למנהג זה, התיר הרב יהודה אסאד לאשה בעלת חנות — שהיא ובעלה ביקשו לדחות את טבילתה שחלה במשך ימי השבוע, כדי שלא ירגישו אחרים בהליכתה — לדחות את טבילתה לערב שבת. הרב עמרם בלום בשו"ת בית שערים,דחה את דברי הרב יהודה אסאד וכתב עליו ש"הפריז על המדה", כיון שמדובר במנהג ואין כאן דין גמור ולא ייתכן שהמנהג ידחה את דין הטבילה בזמנה.

מספר סיבות נאמרו על הסתרת הטבילה בפרט וקיום יחסי אישות בכלל;

• משום צניעות.
• משום עין הרע, שלפעמים יקנאו בה חברותיה.
• כדי שלא יבואו אנשים להרהר בנשים שטובלות (כשחוזרות מהמקווה), וכמו שנאמר במסכת יומא (דף עד) "טוב מראה עינים באישה יותר מגופו של מעשה".

אמנם, פעמים שאין חייבים להסתיר את ליל הטבילה, כגון שיש צורך לספר לרב או לרופא מתי חל ליל טבילה, או כשמפחדת לחזור בלילה לבדה מהמקווה, ורוצה שחברתה תלווה אותה, וכדומה. באופן שאין אפשרות להסתיר את ליל הטבילה, כגון שמתארחים במקום אחר בליל שבת וישימו לב שהולכת לטבול, אינה צריכה לדחות את ליל הטבילה.

אשה שבעלה לא נמצא בעיר בליל טבילתה, המנהג הוא שאינה טובלת עד שיבוא בעלה, על פי הקבלה, יש חשש שאם תטבול ידבקו בה שדים לאישה אם טבלה ובעלה אינו עימה בעיר. אמנם, אם הוא יכול לבוא בפתאומיות, כגון שהוא במילואים וכדומה, יש לה לטבול אף אם הוא אינו בעיר, ולהניח על עצמה בגד של בעלה לשמירה.